המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אינטלקטואל תוניסאי על אובססיית הנקם הערבית
5/5/2003

 אינטלקטואל תוניסאי על אובססיית הנקם הערבית

 

בשני מאמרי ביקורת חריפים על החברה הערבית, שפורסמו באתר האינטרנט "אילאף[1]" מנתח האינטלקטואל הטוניסאי אל-עפיף אל-אח'צ'ר את הערכים השליטים בעולם הערבי. אל-עפיף אל-אח'צ'ר, החי בפאריס, היה אחד מבעלי הטורים הקבועים בעיתון "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון.  לאחר הופעה בערוץ הקטארי "אל-ג'זירה" (13.11.2002), שבה הגדיר את קטיעת האיברים הנהוגה במשטר הסעודי כברברית נאסרה עליו הכתיבה בעיתון בהוראת בעליו של "אל-חיאת", הנסיך הסעודי ח'אלד בן סלטאן[2]. המאמר הראשון מתאר את הגיונה של המתקפה האמריקנית על בגדאד ומטרותיה כביכול מנקודת מבטם של הטילים הנופלים על העיר. במאמר השני מנתח אל-אח'צ'ר תבניות חשיבה וערכים בעולם הערבי ומותח עליהם ביקורת חריפה. להלן תרגום עיקרי שני המאמרים:

 

א. "מה סיפרו לי הטילים הנופלים על בגדאד?[3]"

כל עמי העולם מתקדמים עם מהלכה של ההיסטוריה, לעבר הגלובליזציה, חברת הידע והמודרניזם המדיני, מלבדכם, אתם המתקדמים במרוצה בכיוון ההפוך להיסטוריה.

מדינות מזרח אירופה עברו בשלום ובמהירות הבזק מן הטוטליטריזם הסטליניסטי הרצחני אל הדמוקרטיה, ומפיגור כלכלי לצמיחה כלכלית נמשכת שהפתיעה את מרבית התחזיות האופטימיות. ואילו אתם עוברים בצעדים מהירים מפיגור לתת-פיגור ומעוני לתת-עוני. ממדי גידול האוכלוסין ושיעורי רכישות הנשק מצויים בעליה  ואילו רמת השכלה ושיעורי הצמיחה הכלכלית הולכים ויורדים לשפל. עמי האנושות כפופים לחוק הקידמה ואילו אתם כפופים לחוק הנסיגה.

 

החלפתם את הדיקטטורה של השאה בטוטליטריזם התיאוקרטי של [האייתאוללה] ח'ומיני שהדם התפרץ מכל נקבוביות עורו. בסודאן, לאחר שהופל בבחירות, קם חסן אל-תראבי שבאמצעי התקשורת שלנו כינויו הוא 'אפיפיור הטרור העולמי', כנגד ממשלתו הנבחרת של אל-צאדק אל-מהדי, והקים על חורבותיה משטר אסלאמי-צבאי רצחני נדיר בתולדות מדינה זו, משטר שהסיג אותה עשורים רבים לאחור, ובכל התחומים.

 

האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות שלכם - הקודחות בהזיותיו של רעיון מושרש ויחיד, והוא ההתנקמות הצבאית על מפלותיהן, מזה שתי מאות, מידי המערב ומידי ישראל - הפכו באופן זה [לאליטות] נכות. זאת במקום ליטול את זכויותיכם הצודקות באמצעות משא ומתן, כדרך שעושות האליטות בנות ימינו, חוץ מן האליטות שלכם, שגמרו אומר להשיג באמצעות טרור מה שהשיגו אליטות אחרות באמצעים דיפלומטיים.

 

אובססיית הנקמה המטורפת גזלה ממוחותיכם את היכולת לחשוב בהיגיון ולכן אינכם מסוגלים לזהות את בעיותיכם האמיתיות ולהגדיר את סדרי הקדימויות שלכם בתחום המדיני, הכלכלי, החינוכי והחברתי. להבדיל כמעט מכל יתר החברות [האנושיות] החברות שלכם סגורות...

 

גמרנו אומר להבריא אתכם משיגעון הנקמה ומתסביך הסירוס ההיסטורי שלכם באמצעות העמקת פצעכם הנרקיסיסטי... ההתעלמות הנייטרלית, והאוהדת לעיתים, שגילו מגזרים רחבים של אינטלקטואלים ותושבי עיראק – אותם תושבים שצדאם עינה במשך 35 שנים... – כלפי נפילת בגדאד דירבנו אותנו להרחיב את תכניתנו לכבוש אתכם ולהתערב בענייניכם הפנימיים כולל בערי בירה ערביות אחרות, כל עוד הן מסרבות לפתוח את חברותיהן לפלורליזם פוליטי ותקשורתי ולכיבוד זכויות האדם וכל עוד הן חושבות, כמו בגדאד, להשיג נשק להשמדה המונית בכדי להרוס את עמיהן, קודם כל מבחינה כלכלית ולאחר מכן מבחינה מדינית וצבאית, כפי שפעל משטרו העריץ והמטומטם של צדאם, יותר מכל משטר אחר בעולם הערבי ובעולם כולו.

 

'הטילים יאלצו אתכם – כמו את גרמניה ויפאן - להיפתח לדמוקרטיה'

אנו יודעים כי תרבותכם הדתית המנוגדת לנאורות ולידע היא מכשול נורא המעכב את המעבר שלכם לחברות פחות סגורות, פחות עושקות ופחות עוינות כלפי היחיד, כלפי האישה, כלפי הלא מוסלמי, כלפי הרציונלי, כלפי המודרני וכלפי החיים. אנו יודעים כי גם דמיונכם המדיני לא למד דבר מאז ימיו של  עת'מאן [הח'ליפה השלישי לאחר הנביא מחמד] ועד ימי צדאם, למעט  [האמירה]: 'דבר לא יביא לידי הדחת ח'ליפה, למעט מוות או כפירה' – אך לא היותו שלטון עושק.

 

שמנו [עקרון] מדיני עתיק זה למטרה לטילים שלנו כדי לאלץ אתכם להיפתח כלפי הדמוקרטיה ובת זוגה המתינות. אנו יודעים כי ההצלחה אתכם אינה מובטחת אולם הניסיון שווה הימור...

אנו נשקר לכם אם נאמר כי אנו רוצים שתהיו ריאליסטים, רציונלים, פתוחים, דמוקרטים ומודרניסטים רק מתוך אהבה לעיניכם היפות, שכן במאזן ערכינו אתם תישארו בגדר גרגר חרדל. [אנו עושים זאת] למען האינטרסים האסטרטגיים שלנו במזרח התיכון ובשדות הנפט ולמען ביטחוננו, שאתם פגעתם בו, כאשר [הראתם] שאתם יכולים לאיים עליו באמצעות טרור ומרוץ קדחתני להשגת נשק להשמדה המונית, תערובת נפיצה שאיננו יכולים להניח לכם לשחק בשני מרכיביה.

 

החלטתנו להביא אתכם על אפכם ועל חמתכם לידי מודרניזציה, למען האינטרסים שלנו, עולה בקנה אחד גם עם האינטרסים של מגזרים חשובים באליטות הנאורות שלכם... החל מהאליטה והעם העיראקי ועד לאליטה והעם האיראני המשעשעים את הללו שהזכויות נמנעו מהם בתקוות שווא של מתן זכויות אזרח וזכויות אדם, כמו למשל, הסונים באיראן שח'מיני החשיב ל'טמאים' משוללי כל זכות, עד שאפילו את תפילת יום שישי ואת התפילות ללוויות מתיהם הם עורכים [רק] במסגד אחד בטהראן, [ודוגמת] שלילת זכויות האזרח מהשיעים העשוקים בעיראק על אף היותם הרוב המוחלט והשיעים בערב הסעודית שחכמי ההלכה של הטרור הוהאבי מכנים 'אל-רואפצ'ה[4]' ואף הוציאו פסקי הלכה האוסרים לאכול בשר משחיטתם.

 

[דוגמה אחרת הם] הלא-מוסלמים אותם השלכתם לאשפתות בתחומי זכויות האזרח, והנשים אותן ניוולתם לדרגה השווה למחצית מזו של גבר בענייני עדות משפטית וירושה ולאפס בהשוואה לגבר בענייני זכויות אזרח. יתירה מכך, גזלתם מהן אפילו את הזכות לנהוג במכונית, כפי שנהוג בסעודיה, או להוציא דרכון ללא רשות הבעל כפי שנהוג בירדן ובאלג'יריה, אף כי הנשיא האלג'ירי עבד אל-עזיז בותפליקה הרכיב ועדה להכנת הצעת חוק בנוגע למעמד האישי הדומה לחוק המעמד האישי הנהוג בטוניס. ברוך בואו למועדון המודרניזם.

מדוע שלא תחשבו אודות מתן פתרון לבעיות אמיתיות מעין אלה, [בעת שאתם] מבזבזים, מתוך טמטום נדיר, את כל משאביכם החומריים והאנושיים בהכפלתו פי ארבע של מעגל [קסמים] זה, או שמא השתלטו הבעיות המזויפות על שארית שכלכם? 

 

בתאוות נקמה [דומה לזו] שהעבירה אתכם על דעתכם ורודפת אתכם כקללה פרעונית - טיפלנו ביעילות בגרמניה הנאצית וביפן המיליטריסטית באמצעות כיבוש. כיום שכחו הגרמנים והיפנים לחלוטין את רעיון בזבוז משאביהם לשם רכישת נשק קונבנציונלי או בלתי קונבנציונלי. הם למדו כיצד להקצות את משאביהם למודרניזציה של הכלכלה, לחינוך ו[לשכלול] המוסדות הפוליטיים.

 

באמצעות הפצצות טיפלנו גם בשיגעונה של סרביה לערוך טיהור אתני ולימדנו אותה כיצד לשחק את משחק  הדמוקרטיה והמתינות במדינאות וכיצד להסגיר את "צדאם" שלה... לבית הדין הפלילי הבינלאומי בכדי שיעמוד לדין בפניו כפושע מלחמה. והנה אנו מנסים טיפול מר זה [גם] אתכם שמא, אולי... מכל מקום, זוהי ההזדמנות האחרונה שלכם, אתם אלופי החמצת ההזדמנויות..."

 

ב. "מדוע מניף סיזיפוס הערבי את הסלע הכבד רק כדי שייפול על רגליו?[5]" 

"בהיסטוריה של העמים יש ימים לבנים וימים שחורים. הלבנים הם אלה אשר העניקו לעמים את מיתולוגיות היסוד שלהם, כלומר המאורעות ההיסטוריים שעיצבו את הדמיון האנושי הקולקטיבי. למשל, ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם [במהפכה הצרפתית]. למיתוסים יסודיים אלה אין תחליף במתן השראה לדמיון ובהנעת האנרגיות היצירתיות [של כל עם].

 

ימיהם השחורים של העמים הם הימים בהם הונחלו להם תבוסות שנבצר מהם לעכלן מבחינה פסיכולוגית ואינטלקטואלית באמצעות הטמעת לקחים אמיתיים הנובעים מתבוסות אלו. במצב כזה נוטים העמים להצטנף כחילזון נפחד ולהרהר מחדש במחשבותיהם האפלות, בפורענויותיהם ובתאוות הנקם הקולקטיבית – כדי שישמשו להם ציר לקבלת החלטות מדיניות וצבאיות אובדניות, במקום להתעלות על ידי עשייה קולקטיבית נעלה ויצירתית שתשמש אותם להשבת ביטחונם העצמי ולהתגברות על מחשבותיהם אלו.

 

במהלך ההיסטוריה המודרנית הערבית נזקק הדמיון הערבי הקולקטיבי למיתולוגיית יסוד בריאה ומעניקת השראה. תחת זאת התנסה דימיון זה בתבוסות שסתרו את תמונת העולם אותה ציירו הערבים ביחס לעצמם כ'אומה הטובה ביותר [שהאל] ברא לבני האדם' [קראן][6]. דבר זה הביא לכך שהערבים נדבקו באובססיית הנקמה הבלתי אפשרית על תבוסותיהם הנמשכות, מאז מפלת הממלוכים בפני נפוליון [בונפארטה] בסוף המאה ה-18 ועד לתבוסת ערפאת והחמאס בפני שרון בראשית המאה ה-21, בנוסף לשתי מאות של מפלות מול האימפריאליזם שהותירו פצעים חיים ונמקים.

 

'תרבות הנקמה השבטית של הערבים המירה את תבוסותיהם לקבעון נקמני מנטלי'

תרבות הנקמה השבטית המושרשת בתודעה הקולקטיבית הערבית היא מניע יסודי שהפך לציר הממיר את תבוסות הערבים לקיבעון נקמני מנטלי. זאת במקום לכוונה לעבר חשיבה מרחיקת ראות וביקורת עצמית שתנחה חשיבה זו אל הצורך החיוני לחקות את האויב. כלומר, להידמות לו בידע, בחשיבה, בתחיקה ובפוליטיקה המודרניים, על מנת לעצב מחדש את האישיות המסורתית ולסגלה לצורכי הזמן, כפי שעשתה יפן לאחר שהובסה ב-1945, באופן שאין דומה לו בתולדות האנושות.

 

תרבות הנקמה השבטית רודפת אותנו...לא רק ביחסינו עם האחר אלא גם ביחסים שביננו לבין עצמנו, בין המדינות הערביות ובתוך כל ארץ. [החל] מפשעים המבוצעים על רקע חילול כבוד [המשפחה] וכלה במתיחויות ובמלחמות שבטיות ועדתיות. בצדק כינה מחמד חסנין הייכל את מלחמת עשרים השנים בין ארגוני "אל-גמאעה אל-אסלאמיה" ו"הג'האד האסלאמי" לבין המדינה המצרית בכינוי "מלחמת נקמת הדם בין שבט המשטרה לבין שבט האסלאמיסטים".

 

להיסטריה של ההתנקמות במערב ובת טיפוחיו, ישראל, יש תוצאות הרות אסון. [למשל], הפוביה מפני המודרניזם המערבי אצל האליטה המסורתית הערבית. האימפריאליזם המערבי שבא בעקבות המודרניזם המערבי גרם לכישלונה של האליטה הערבית המסורתית לנהל מדיניות רציונלית, ובכלל זה – [היכולת לאמץ] חידושים קונסטרוקטיביים, להציב מטרות מציאותיות, לארגן באופן רציונלי את כללי המשחק המדיני, לקרוא באופן מציאותי את מאזן הכוחות ולרתום אותו לצורכי קבלת החלטות, לנהל בתבונה את המשברים במטרה להבשיל את התנאים לפתרונם בדרכי שלום...

 

מדיניות ההתנקמות השלטת כיום - במיוחד בקרב האליטות המשפיעות בפלסטין, סוריה ועיראק - סילקה מתהליך קבלת ההחלטות הפנימי כל מדיניות רציונליסטית. במדיניות הפנים מסרבות [אליטות אלו] לקיים דיון [ציבורי] ואילו במדיניות החוץ הן מסרבות לקיים משא ומתן. באופן זה  מגדילות אליטות אלו את הסיכויים להתפוצצות מבפנים ולמלחמות מחוץ, דבר המסביר מדוע הן נעות מהתפוצצות פנימית אחת לרעותה וממלחמה הרסנית אחת למלחמה הרסנית ממנה.

 

מה שקורה למנהיגויות אלה, בעלות התרבות המסורתית הרוויה בנרקיסיזם קולקטיבי, דומה למה שמתרחש לעיתים למקצת מחולי הדיכאון: עומס רגשות האשם דוחף אותם להתנהגות של ענישה עצמית העשויה להגיע בסופה להתאבדות. ענישה עצמית קולקטיבית זו מתגלה במקרים רבים אותם אתמצת בשתי [תופעות]: א. מדיניות 'הכל או לא כלום' ב. פולחן החימוש והאלימות במטרה לשקם את כבודו הפצוע של הנרקיסיזם הקולקטיבי באמצעות ניצחון צבאי, בתקווה שבאמצעות ניצחון זה תכובס גם חרפת התבוסות הצבאיות.

 

'ההיאחזות הנוירוטית במדיניות של הכל או לא כלום - ותוצאותיה'

מדיניות 'הכל או לא כלום' עמדה ברקע סירובו של חג' אמין אל-חסיני לקבל את החלטת ועדת פיל להעניק לפלסטינים 80% מפלסטין והביאה לסירוב להחלטת החלוקה של האו"ם (1947) שהעניקה לפלסטינים 45% מפלסטין. מדיניות זו גם עמדה ביסוד סירובו של חאפט' אל-אסד, בסוף פגישת הפסגה שערך עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בשנת 2000, [לקבל] את רמת הגולן למעט 200 מטרים מגדותיה [המזרחיים] של הכינרת, בטענה שבעת ששירת בצבא נהג לטבול את רגליו במימי האגם ולאכול מן הדגים! ומה היתה התוצאה? בעתיד הנראה לעין יתקשה יורשו להשיב אפילו מטר אחד מרמת הגולן [אלא] בתמורה לויתורים שהמנהיגות הישראלית יכלה רק לחלום עליהם.

 

פולחן ההתחמשות בנשק להשמדה המונית דחף את סדאם לקבל החלטות הזויות במישורי הפנים והחוץ, [כגון ההחלטה] להכות את הכורדים בנשק כימי ולירות במפגינים פצצות גז מדמיע המיוצר מחומר אפלטוקסי הגורם להתפרצות סרטן הכבד... כפי שחשף יועצו המדעי לשעבר של סדאם, הד"ר חסין אל-שהרסתאני...[וכגון ההחלטה על] המתקפה על איראן והשימוש בנשק כימי נגדה והפלישה לכווית,... נוסף לכל זאת, בזבז [סדאם] במהלך 35 שנים את משאביה החומריים והאנושיים של ארצו על מזבח טירוף הנקמה שלו ותאוות הניצחון הצבאי שהעבירה אותו על דעתו. כיום המצב הוא שמשאבי עיראק האוצרים את רזרבות הנפט השניות בגודלן בעולם מכשירים אותה להיות יפן של העולם הערבי מבחינה כלכלית ומדעית, ולא להימנות בין הארצות העניות ביותר ובעלות משטר עריץ מהאכזריים בעולם.

 

ההיאחזות העיקשת והנוירוטית [במדיניות] 'הכל או לא כלום' ובניצחון צבאי עומדים, ללא ספק, ביסוד תכניתו של ארגון החמאס 'לשחרר את פלסטין עד גרגר האדמה האחרון ולהשיבה כאדמת 'וקף' לכלל המוסלמים בעולם'. [היא גם עומדת] מאחורי סירובו השיגעוני של ארגון זה לקבל מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית.

ומה היא התוצאה לאחר שפעולות ההתאבדות נכשלו בהשגת מטרה בלתי אפשרית זו? קריאה מצד מנהיגו הרוחני של ארגון החמאס, השיח' אחמד יאסין, לשרון לבקש שביתת נשק ['הודנה'] למשך 10 שנים, שלאחריהן [ייבחנו הנסיבות החדשות].

 

מדיניות אובדנית זו עמדה גם ברקע המעבר הפתאומי [שהתחולל אצל] ערפאת מהאופציה המבטיחה של משא ומתן לאופציה העקרה של המאבק המזוין והאינתיפאדה שאינה פחות עקרה ממנו. ומדוע? מכיוון שערפאת קינא [בהצלחת] חזבאללה 'להוציא' את הצבא הישראלי מרצועת הגבול [הלבנוני]. מכיוון שכך, החליט לפתע על שינוי האוריינטציה ממשא ומתן לגירוש צבא הכיבוש ולהכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית ריבונית לחלוטין, כלומר מבלי [לשלם] את המחיר בדמות הכרה בישראל כפי שעשו מצרים וירדן. ומה היתה תוצאת החלטה נקמנית והתאבדותית זו? ענישה עצמית חסרת תקדים: שיבת צבא הכיבוש ל- 42% מהטריטוריות הפלסטיניות ששוחררו באמצעות משא ומתן.

 

על פי אותו היגיון סירב ערפאת להצעות קלינטון בדבר קבלת 97% מהאדמות הכבושות, עם הבטחה ל-40 מיליארד דולר ליישוב הפליטים במדינה הפלסטינית המובטחת. ומה היו תוצאותיה של החלטה זו שלא הסכימה [להתחשב] בשום שיקול [הקשור] באינטרס הלאומי הפלסטיני [להקים] מולדת ומדינה בת קיימא? התוצאה היתה שערפאת ועמו חשופים כיום לסכנה גדולה.

 

'הערבים והמוסלמים – המונים ואליטות –נתנו אמון בבן לאדן ומחאו לו כף'

אחרון 'גיבוריה של האומה הערבית והאסלאמית', הטרוריסט הוהאבי אסאמה בן לאדן, רצה לנקום את נקמתה של האומה הערבית והאסלאמית 'בצלבנים' באמצעות המתקפות על ניו יורק וושינגטון. הערבים והמוסלמים, המונים ואליטות כאחד, הביעו בו אמון ומחאו לו כף.

 

ומה היתה התוצאה? היפוכו הגמור של הדבר: ארצות הברית פלשה לאפגניסטאן וגירשה ממנה את אסאמה בן לאדן ואת מגינו, [משטר] הטאליבאן, כשהיא נחושה לעקרם מן השורש. בנוסף לכך נתן 'גיבורנו' זה [אסאמה בן לאדן] לשמרנים החדשים שבממשל האמריקני את ההזדמנות שאותה ביקשו - להביא את השקפותיהם הגיאו-פוליטיות לכדי יישום: הגדרה מחודשת ורה-ארגון של סדרי הקדימויות שלהם, תוך עצמאות מבעלי בריתם האירופאים. הויתור על הפורמליזם של החוק הבינלאומי, שמזה זמן ארוך שימש מחסה 'לחלשים' - שבן לאדן מינה את עצמו לדוברם - שם קץ לאפשרות כי אירופה תתייצב מאוחדת מבחינה מדינית וצבאית כקוטב גלובלי שהערבים חלמו אודותיו בהקיץ ובחלום.

 

ולבסוף, [בן לאדן] סייע להם, מהיבט בלתי צפוי, בעיצוב מחדש של היחסים הבינלאומיים בהתאם למאזן הכוחות הבינלאומי. מאזן חדש זה הפך את ארצות הברית למעצמה הצבאית והכלכלית החזקה בעולם, התובעת בלעדיות בעיצוב ההחלטות הבינלאומיות במאמץ לבלום את התפשטות הנשק להשמדה המונית, חיסול הטרור האיסלאמיסטי ובקרה על המדינות המייצרות אותו באמצעותך חינוך דתי ג'יהאדי – שחוץ מטוניס כל יתר המדינות הערביות מחנכות לקראתו - ושינוי המשטרים המחמשים טרור זה או מעניקים לו חסות. אלו הן התוצאות הרות האסון שהביאו הערבים על עצמם באמצעות אובססיית הנקמה שלהם..."

 

 



[1]  אתר האינטרנט "אילאף" הוא עיתון האינטרנט היומי הערבי הראשון שנוסד ומנוהל בידי עת'מאן אל-עמייר, יליד ערב הסעודית, איש עסקים, עיתונאי ומחברם של כמה ספרים בנושא העולם הערבי. אל-עמייר פעל כעיתונאי ועורך בעיתונים הסעודים  "אל-ג'זירה", "אל-ריאץ'", "אל-יום" ו"אל-מג'לה" ולאחר שהעתיק את מגוריו ללונדון היה לעורך ראשי של "אל-שרק אל-אוסט". כעיתונאי בעל תפיסת עולם ליברלית רואה אל-עומייר חשיבות עליונה בפיתוח הקשרים שבין התקשורת בעולם הערבי ובין המערב. http://promo.elaph.com/

[2]  ראה דו"ח ממר"י מספר 439 אודות הפרשיה ובמסגרתו קישורים למאמרים של אל-עפיף אל-אח'צ'ר.

[3]   www.elaph.com.:9090/elaph/arabic/frontendProcess.jsp?SCREENID=

[4] כינוי גנאי של הסונים כלפי השיעים שפירושו 'הסרבנים', והכוונה היא לסירובם להכיר באבו בכר ועמר כח'ליפים'.

[5] המאמר פורסם באתר האינטרנט "אילאף" (29.3.2003).

www.elaph.com.:9090/elaph/arabic/frontendProcess.jsp?SCREENID=printArticle

[6] קראן, סורת אל-עמראן, פס' 110.