המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עלי סאלם על השינוי הנדרש כדי לעבור למצב של שלום
10/11/2003

 

עלי סאלם על השינוי המנטאלי הנדרש כדי לעבור למצב של שלום

 

המחזאי והסטיריקן הליברלי המצרי הידוע, עלי סאלם, פרסם ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" (5.11.2003) מאמר בנושא השינוי המנטאלי הדרוש בעת מעבר ממצב מלחמה למצב שלום. סאלם, המסתמך לעתים על ספרו של פרויד, "טוטם וטאבו" כדי להסביר תהליכים במזה"ת, מצא בהיסטריית אובדן אברי המין בח'ארטום, בירת סודאן[1], משל למאבקה של שכבת האינטיליגנציה הערבית נגד הנורמליזציה והסכמי השלום עם ישראל. להלן קטעים מן המאמר:

 

"כתבי עיתונים ערביים באחת הבירות הערביות [ח'ארטום] פרסמו לאחרונה שמספר גדול של אזרחים התלוננו בתחנת המשטרה שהם איבדו את היכולת המינית או שאברי המין שלהם התנוונו בצורה מפתיעה; חלקם אפילו דיווח על היעלמות האיבר עצמו [בעקבות לחיצת יד עם אדם זר]...

 

המשטרה עצרה חשודים והם הודו בלחיצת היד אך הכחישו מכל וכל שהם הסיבה למה שקרה למתלוננים. המשטרה הסתייעה ברופאים שקבעו שמצבם של ה'קורבנות' טבעי, שמקור הבעיה הוא בסיבות נפשיות וכי לא נעלם איברו של איש, כפי שנטען, אלא מדובר במצב חריף של התנוונות הנובע מפחד פתאומי... אלא שמספר התלונות גדל ואנשים נמנעו מללחוץ זה את ידו של זה; בעלים רבים, למרות שלא לחצו את ידו של איש, ניצלו את ההזדמנות כדי להשתמט ממילוי חובתם כלפי נשותיהם...

 

אנו ניצבים בפני מצב ברור של היסטריה מפני מלחמה קולקטיבית. היסטריה זו לא מופיעה בעתות לחימה, אבל היא מתפרצת כמגיפה כאשר מגיעים להסכם שלום או כאשר יש סימנים להסכם כזה. אחרי שנים של לחימה פנימית... הפחד הופך לאחד המרכיבים היסודיים במערכת הנפשית והמנטאלית של בני האדם. הפחד הזה משתחרר, באופן טבעי, בשנאת האויב. השנאה הזו מתבססת בדרך כלל על תחושת בוז, משום שלא ניתן בעת מלחמה להילחם באויב רק על בסיס שנאה; חייבת להיות תחושת בוז כלפי האויב ואת הבוז הזה מספקת הפרופגנדה של המלחמה בדבר בוגדנותו של האויב, מעשיו המתועבים ואי-אנושיותו.

 

כל עוד גלגלי המלחמה והלחימה מסתובבים, אין חשש לבריאותה הנפשית של החברה; אבל ברגע שבו מסתיימת המלחמה, לאנרגיית השנאה אין מטרה ברורה לזרום לכיוונה משום שהאויב בלבוש החאקי נעלם, התותחים וכדורי הרובה נעלמו, אין כבר משלוחים של הרוגים המגיעים משדה הקרב, ואין כבר פצועים. אבל הפחד נותר במקומו בתוך הנפשות והוא מחפש לו מוצא כדי לבטא את עצמו. הוא מבקש לו מטרה כדי לזרום לכיוונה, [למשל האמונה כי] האויב נכשל בשדה הקרב אבל בטוח שהוא ינסה לחסל את אויבו בשדה אחר ובאמצעים אחרים.

 

ואולם, מדוע התפרצה התופעה בצורת פחד קולקטיבי מפני אובדן הזכריות?

 

אין מנוס מלהודות שהתודעה העממית באזורנו סבורה שהגבריות עצמה היא הזכריות. אדם יכול לאבד את חירותו ואת זכויותיו כאדם מבלי שיחוש עלבון או כאב. הוא יכול להפוך את עצמו לשקרן, רמאי, או עצלן מבלי שיחוש פגיעה בכבודו; אולם, בחולשה מינית הוא יראה את סופו כאדם. הוא יראה בכך את חיסול ישותו. הסיסמה במוחו היא: אני מקיים יחסי מין משמע אני קיים. ואולם, ישנו אויב שרוצה לחסל אותי; האויב בוגדן, איש מזימות וכשפים ולכן הוא שולח כמה מכשפים לביצוע המשימה (בחברות אחרות הוא שולח נערות נגועות באיידס[2]). תוך רגע, המוח הקולקטיבי חוזר עשרות אלפי שנים לאחור והוא מתייחס לאויב כאל טאבו. אחר כך הוא מעניש את עצמו בעונש הקשה ביותר שנודע למין האנושי, הסירוס – ברמה הנפשית – משום שהוא לחץ את ידו (כלומר, נגע) בטאבו. אנו ניצבים בפני הנוירוזה המפורסמת מכולן, פוביית המגע...

 

זהו ניתוח מהיר של התופעה ברמה הנפשית... ברמה הפוליטית, אנו ניצבים בפני מצב ברור של התנגדות לנורמליזציה עם האויב, לא בתור אויב כי אם בתור טאבו במסגרת מנטאלית המנותקת לחלוטין מכל שיקולי השכל התודעה, האחריות, הפוליטיקה, החוק, והאינטרס הציבורי.

 

זה בדיוק מה שקורה עם המפיק ח'אלד חג'ר, שהפיק את הסרט המצרי היחיד בפסטיבל הסרטים של קהיר. הסיפור הוא שלפני עשר שנים, כאשר נודע לתושבי כדור הארץ על הסכם אוסלו בין הישראלים לפלסטינים והתגברה התקווה לשלום אמיתי וצודק במזרח התיכון, העיז [ח'אלד חגר] לשחק בסרט אנגלי The Gulf between Us המתאר סיפור אהבה בלתי אפשרי בין צעיר ערבי לנערה יהודיה. הסרט הותקף כאשר הוצג במצרים בשנת 1994 בטענה ש'נודף ממנו' ריח של עידוד הנורמליזציה. מאז, הוא זכה לתואר 'תומך נורמליזציה'. בחלוף עשר שנים הוא הצליח יחד עם חבריו להפיק סרט אחר, 'אהבת הבנות', שאין לו שום קשר לנורמליזציה. מנהלי פסטיבל הסרטים של קהיר חפשו סרט מצרי, תהא רמתו אשר תהא, אך לא מצאו משום שאנשי הקולנוע עסוקים בעניינים [הפוליטיים] הנעלים של האזור. לכן הם נאלצו לקבל את סרטו של חגר, אך רק לאחר שנקטו בצעדי ההגנה המתחייבים: הם הנחו אותו לכתוב שהוא אינו 'תומך נורמליזציה', שהוא מתנגד לנורמליזציה, ושהוא לא ביקר בישראל ולא יבקר בה בעתיד.

 

אלא שהחזרה הכתובה הזו בתשובה נכשלה בהשגת תעודת כשרות עבורו, בדיוק כפי שהיה עם קודמיו בהיסטוריה הארוכה של בתי משפט של האינקוויזיציה וציד מכשפות. לכן, נערכו הפגנות וכינוסי מחאה נגד מנהלי הפסטיבל על שקבלו כסרט יחיד בפסטיבל את סרטו של מפיק תומך נורמליזציה. שוב אנו ניצבים בפני פוביית המגע. הוא לא נגע באויב, אבל הוא נגע ברעיון שהזכיר להם את האויב. הוא נגע ברעיון זה לפני עשר שנים. אין על פני האדמה דרך שיכולה לטהר אותך מהטומאה שאחזה בך בעת הנגיעה בטאבו. לא חזרה פומבית בתשובה ולא הודאות בכתב...

 

גם אם תשתמש בכל יכולותיך השכליות ובכל כלי ההגיון, אין לך סיכוי להבין מה האנשים האלה רוצים. האם הם תובעים לסלק את הסרט המצרי היחיד מהפסטיבל ובכך לגרום לאובדן הטעם בקיומו? האם הם תובעים לשלול מהמפיק את זכותו לעבוד משום שלפני עשר שנים השתתף בסרט ש'ניתן להבין ממנו' שהוא תומך בנורמליזציה?

 

האמת היא שקיימות סיבות אמיתיות ובעלות עוצמה לפעילות הזו שאין להן כל קשר לשלום, לישראל, וליחסים הנורמליים עמה – בעיקר משום שנושא הנורמליזציה עצמו כבר לא עומד על הפרק בפני המצרים או הישראלים מהרגע בו נכנס המשוריין הישראלי הראשון לאדמת הגדה המערבית. הנושא הוא מאבק נגד המעבר לחירות פוליטית וכלכלית; מאבק זה זוכה לחסות עיקרית מהמערכת הבירוקרטית המצרית. במדינת השלטון הריכוזי חייב להיות אויב, חייבת להיות מלחמה מנטאלית, וחייבת להיות הנדסה של בני האדם מלמעלה כדי להתעמת עם האויב. באווירה זו, עולה מחירן של המלים הגדולות והצעקות הרמות. אין צורך ברכישת מיומנות במקצוע כלשהו, אלא בגבורה מהפכנית. כך יורדים מניותיהם של בעלי המיומנות, רמת חייהם של האנשים צונחת, ודורך כוכבם של העיתונאי-המנהיג, האמן-המנהיג, האינטלקטואל-המנהיג, בשעה שנעלמים האמן היוצר, העיתונאי המחפש את האמת, והאינטלקטואל העוסק בהווה.

 

במצב של שקיפות ומעבר לכלכלה חופשית הנהנת מהגנת החוק ומכוחה של המדינה, נקבעים מחיריהם של האנשים בהתאם לחוקי השוק. מחירך יעלה רק אם האנשים יהיו זקוקים למה שאתה מציע להם ולא בגלל שמישהו כפה אותך עליהם. לכן, מספר רב של אינטלקטואלים וכל הקבוצות המהפכניות הקיצוניות מכל גווני הקשת גילו שהמעבר לחירות פוליטית וכלכלית מסיר מהם את המגינים ואף מנחית עליהם מכת מוות. משום שלא יתכן שהמעבר הזה יתרחש מבלי להיפטר ממצב המלחמה המנטאלית, האויב שהיה צריך למקד עליו את האש הרבה ביותר היה הסכם השלום המצרי-ישראלי, הסכם אוסלו, וכל הסכם אחר שצץ באופק. הם היו חייבים להאריך את חיי הנעימים שהמדינה סיפקה להם. חייבים להיות הצגות וסרטים שאיש אינו צופה בהם, סיפורים שאיש אינו קורא, ואינטלקטואלים מסיתים המתמחים בהשחרת חיי האנשים. חייבת להיות לחימה עד לנשימתו האחרונה כדי לשמור על הרעיונות המהפכניים שנכשלו בכל מקום על פני האדמה והדבר מחייב שמירה על האויב לנצח.

 

אם תנועות השלום במצרים ובישראל מתו ונקברו ואם רעיון היחסים הנורמליים בין שתי המדינות נקבר תחת שלשלאות הטנקים, גיחות האפאצ'י, ואי יכולת של הרשות הפלסטינית להקים ממשלה אחראית מאוחדת, ניתן לחפש במחברות הישנות תומך נורמליזציה ישן שיאפשר לנו להמשיך במאבק נגד הנורמליזציה. כוונתי להמשך המאבק נגד המעבר לחירות פוליטית וכלכלית."



[2] שמועות כאלה הופצו בעבר על ידי עיתונים במצרים.