בעל טור ליברלי מצרי: המתונים הם הבעיה של העולם הערבי
"המתונים הם הבעיה" קובע האינטלקטואל המצרי הליברלי, מאמון פנדי, החי בארה"ב. במאמר ביומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט" הוא מותח ביקורת על הפקרת הזירה הציבורית בידי הקיצוניים: "רבים חושבים כי הקיצוניים הם הבעיה בעולם הערבי, אך האמת היא כי המתונים הם הבעיה. ברצוני להבהיר את דברי. ראשית, מי הוא מתון ומהן תכונותיו? על פי רוב המתון הוא גבר או אישה באמצע חייהם מן המעמד הבינוני או דרגה אחת למעלה או למטה ממנו, מצבו נוח, הוא מגדל משפחה של שני ילדים או שלושה הלומדים בבית ספר סביר והוא חושש לעתידם. יש לו ביזנס קטן שהוא מנסה להרחיב, הוא עובד 14 שעות ביום [ועסוק] בעבודתו, בעבודות הבית, בהשגחה על בניו ובנותיו ובשמירה על קשריו החברתיים וכן על קשריו עם השליטים. המתון הוא אדם העסוק בהגדלת רווחיו בנתוני ההווה.
לדמות מעין זו ששרטטתי יש אינטרסים שהוא חושש להם. אינך יכול לשכנעו לצאת להפגנה ולשאת שלט הקורא לשינוי, משום שהמתון אינו אוהב התקהלות, שמא יקבל מכות מן ההמון הצפוף, ייפגע ממקל השוטרים או יקלקל את הופעתו ההגונה כאשר יצא מן הצפיפות. ככל שתנסה [לשכנעו], המתון לא יצא עמך להפגנה מחשש לאינטרסים שלו, לבריאותו, להופעתו ואפילו למיתרי קולו, שהרי למתון יש קול ערב ונמוך. לעיתים המתון אפילו לא יוצא לבחירות, במיוחד במקרים שבהם הבחירות מתקיימות באווירה לא דמוקרטית.
הוא מעדיף להישאר בבית מאשר לצאת לדבר חסר תועלת. אפילו בדמוקרטיות קשה לגייס את המתונים. מי אם כן יוצא לרחובות להפגין בצדק ושלא בצדק? הקיצוניים מהימין ומהשמאל, אשר על פי רוב הם מובטלים ואין להם מה להפסיד. הם סטודנטים באוניברסיטאות שאין בהן לחץ [אקדמי] מדעי או קריטריונים מחייבים. כולם מצליחים בהן כל עוד הם עושים פעולות מסוימות ומבלים [באוניברסיטה] את מספר השנים [הנדרש] כאילו שהם עושים שירות צבאי. קולם של הקיצוניים והמובטלים רם, אף אם שיעורם בחברה נמוך, משום שיש להם זמן לצעוק ולהפגין. המתונים, לעומת זאת, חוששים להישגיהם או לכל הפחות, לא רוצים להפסיד.
לפיכך אני סבור כי האיטיות שבה מביעים המתונים את דעתם וחששם הגדול לאינטרסים שלהם היא הבעיה, ולכן אני סבור כי המתונים הם הבעיה ולא הפיתרון, אלא אם כן ישנו את התנהגותם וזה דבר קשה מאוד. קשה מאוד לשכנע מתון כי דיבור בקול רם הוא הפיתרון...
לאחר האחד עשר בספטמבר מוצא עצמו המתון הערבי בצרה רצינית. המצב הערבי ניתן כעת לתיאור בשתי צורות מנוגדות: ישנה טענה לפיה לעולם הערבי יש בעיות והוא זקוק לבחינה מחדש של יסודותיו הרעיוניים. המחזיק בדעה זו מתואר בדרך כלל כסוכן של אמריקה, כגיס חמישי בקרב הערבים וכמי שמנסה לעורר מחלוקת ולהכות את הישות הערבית, בשעה בה האומה [המוסלמית] נתונה לפגיעה מבחוץ. מצד שני יש הסבורים כי ישראל, הנתמכת על ידי מדיניות ארה"ב באזור, היא הבעיה. המחזיקים בדעה זו מואשמים בקיצוניות ובתעמולה למען בן לאדן וחבורתו. באמצע ניצב המתון. בין הקוראים לבנות מחדש את המערכת הרעיונית של העולם הערבי... לבין הקוראים לעימות צבאי עם ארה"ב וישראל... [המתון] שותק על דברים הזקוקים לתיקון הכרחי דחוף, רק משום שאין הוא רוצה שיאשימו אותו בתמיכה בארה"ב או שהוא סוכן של מישהו.
מדיניות ארה"ב באזור מכעיסה רבים מהמתונים, במיוחד המצב החדש שבו אינך יכול להפריד בין ארה"ב לישראל, שכן נראה שעמדות שתיהן דומות בעניין האדמות הכבושות. למרות שמדובר בביקורת אובייקטיבית על מדיניות ארה"ב באזור, איננו רואים שהמתונים מצהירים עליה במפורש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וללא אבל, כדי שלא יסווגו במסגרת התומכים ברעיונות של הקיצוניים ושל בן לאדן...
כמובן שישנה עמדה המאפשרת לעמוד בו זמנית נגד מדיניות ארה"ב ונגד הקיצוניות, אך לעמדה זו יש מחיר פוליטי, משום שאם המתון נוקט עמדה מעין זו הוא פותח באש על שני צדדים חזקים: על בן לאדן והקבוצות הקיצוניות מחד גיסא ועל הממשל האמריקני והנאו-קונסרבטיבים מאידך גיסא. הואיל והמתון אינו 'איש רחוב' ואינו אוהב להרים את קולו, אין הוא מעדיף אופציה שכזו אשר תגרום במקרה הפשוט לקריעת מיתרי קולו ולהפסדים חברתיים ופוליטיים באופן כללי. לפיכך המתונים מעדיפים לשתוק. המתונים הם אנשים רגילים הרואים את הדברים לאשורם ולמרות זאת הם אינם מתלהבים להביע את דעתם בגלוי...
על מנת לתקן את מצב העולם הערבי אין מנוס משני דברים יסודיים: ראשית, להניע את המתונים להתמודד כגוש עם המיעוט הקיצוני. שנית, להתחיל תוכנית שינוי ממשית לא של השליטים אלא של המהות שהיא הבעיה..."[1]
