המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פולמוס בנושא הקריאות להשמדת היהודים והנוצרים
31/12/2002

פולמוס בנושא הקריאות להשמדת היהודים והנוצרים מעל בימות המסגדים

 

בחודשים האחרונה עלה לדיון בתקשורת הערבית נושא הקללות החוזרות ונשנות בדרשות יום שישי ברחבי העולם הערבי נגד הנוצרים והיהודים. הדרשנים במסגדים נוהגים, בעיקר בסופה של הדרשה, להשמיע שורה של בקשות ותחינות (בערבית: 'דועאא'; באנגלית: supplications) המופנות לאל, להגן, לאחד ולחזק את המוסלמים. בבקשות אלה נכללות לעתים קרובות גם קללות נגד "הכופרים", שעיקרן מכוון נגד היהודים והנוצרים, החל ב"זעזע את האדמה תחת רגליהם", דרך "צבע את הבית הלבן בשחור", וכלה בקריאות להשמדת היהודים והנוצרים ואפילו ל"ייבוש הדם בעורקיהם".

 

נראה כי הלחץ המערבי המופעל על המשטרים הערביים למנוע את ההסתה האנטי-מערבית בתקשורת ובמסגדים החל לתת את אותותיו, ולפחות בשני מקרים, בכווית ובסעודיה, פעלו השלטונות לעצירת התופעה.

 

הקללות נגד היהודים והנוצרים במסגדי סעודיה

תת השר הסעודי לעניינים אסלאמיים האחראי על ענייני המסגדים והמטיפים, עבד אל-עזיז אל-עמאר, אמר בראיון ליומון הסעודי בשפה הערבית היוצא לאור בלונדון, "אל-שרק אל-אוסט", בנושא זה:  ה'דועאא' הוא המוח של הפולחן והוא מכוון לאללה בלבד.... לעומת זאת, ה'דועאא' נגד 'אנשי הספר' [הכוונה ליהודים ולנוצרים] – לא הושמעו נגדם בכל ההיסטוריה של המוסלמים באופן כוללני, אלא [רק] נגד מי מהם שנהג בעושק, וזאת תוך הימנעות מקללות, גידופים, ונאצות. אפילו לגבי הנוצרים, היהודים, והפוליתאיסטים שחיו בסביבתו של הנביא – לא קראנו או שמענו שהנביא קילל אותם באופן כוללני, אלא רק את מי שנהג בעושק מביניהם. כך נהגו גם חבריו של הנביא..."[1]

 

שר ההקדשים והעניינים האסלאמיים בסעודיה, צאלח בן עבד אל-עזיז אאל אל-שיח', התייחס לסוגיה באופן כללי בפגישה עם דרשנים בעיר תבוכ. השר קרא לדרשנים לחזור ולבחון את דרשותיו של הנביא מחמד, ש"בתקופה שבה היו ג'יהאד, לחימה, אויבים וצבועים, אבל בדרשת יום השישי לא עלו נושאים אלה במידה הרבה שבה הם עולים כיום על ידי כמה דרשנים, המרבים לעסוק בנושאים שלא היו בתקופת הקדמונים ישרי הדרך, בעוד שהם זונחים נושאים שנכללו בדרשותיהם של הנביא ושל הח'ליפים ישרי הדרך... אחת המטרות של הדרשה היא לעוץ עצה, דבר הנדרש על ידי ההלכה, אבל אסור להפוך את הדרשה למוקד להוצאת דיבה נגד אנשים, מדינה, או מצב מסוים."

 

השר הסעודי הזהיר את הדרשנים שלא לאפשר לאנשים בלתי מורשים לעלות לבימה ולשאת את דברם אחרי הדרשה. לדבריו, "אסור לאמאם לאפשר זאת, בעיקר אם אינו מכיר את הדובר שעלול לעסוק בנושאים אסורים ומסיתים... הוא עלול להקריא אחרי התפילה שיר בשבחו של פלוני [ככל הנראה, רמז לאסאמה בן לאדן] שאין להסכים שהוא יזכה לשבחים במסגדים, מקרב האנשים הסוטים באמונתם, או שהתנהגותם מכוערת... כאשר אנשים באו ודברו באופן חופשי, חלקם הטיף לטובת קבוצות הסוטות מדרך הישר, חלקם קרא לג'יהאד עכשיו ותבע מכם המתפללים כולם לצאת לג'יהאד, בשעה שהוא יושב לו כבר שנים ואינו מעלה בדעתו לצאת לג'יהאד. לכך יש לשים קץ."[2]

 

כבר במהלך שנת 2002 זכה הנושא לתהודה ביומון הסעודי, "אל-וטן". במארס, כתב בעל הטור, מחמד עלי אל-הרפי:"...שיח' אחד יצא בקריאה לאנשים שלא לקלל את היהודים והנוצרים ושלא לבקש מאללה שישמיד אותם כולם בתואנה שקללות אלה מנוגדות לדיווחים המכוננים העיקריים של הסונה [הדרך בה נהג הנביא מחמד]. כל אדם ששכל בקודקודו מתפלא על תביעה זו ושואל: אפילו ה'דועאא' [אסורה], אדוני השיח'?! לא נותרו למוסלמים אלא לשונותיהם; האם אתם סוכרים בפני המאמינים את דלת אלוהיהם.

 

תנו להם לבקש מאלוהיהם את מה שהם רוצים והניחו לאללה להיענות או שלא להיענות. מה פשר פסק ההלכה הזה בעיתוי הזה, בשעה שהמוסלמים נהרגים מדי יום ואיש אינו בא לעזרם?..."[3]

 

לעומת זאת, שיגר עבד אל-קאדר עבדאללה אל-ע'אמדי מאל-דמאם שבסעודיה מכתב למערכת "אל-וטן", בו כתב: "ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאסלאם התפשט בחצי האי ערב באמצעות הכיבושים האסלאמיים. ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שהכיבושים האלה כללו את פרס, אל-שאם [סוריה], צפון אפריקה, אנדלוסיה [ספרד המוסלמית] וסיציליה. כיצד אם כן, הגיע האסלאם ליתר ארצות העולם, דוגמת מזרח אסיה, סין, הודו, אינדונסיה, מרכז אפריקה, וארצות אחרות? ללא ספק, באמצעות יחס נאות. כאשר תושבי אותן ארצות גילו שהמוסלמים נאמנים ושלווים....

 

הם התחככו בהם, למדו להכיר את דתם ולבסוף, הצטרפו אליה. מדוע השתנה המושג הזה אצל המוסלמים. מדוע סטינו מהיחס הנאות של קודמינו כלפי מי שאינם מוסלמים והעדפנו קללות מעל בימות המסגדים כדי שאללה ימחק אותם, יפורר אותם, יהפוך את נשותיהם לאלמנות ואת ילדיהם ליתומים? המוזר הוא שהקללות השוחקות והמוחקות האלה מופנות רק כלפי היהודים והנוצרים. אינני יודע מדוע אין מכניסים למעגל הזה את הבודהיסטים, הפגאנים, עובדי העגל והנהרות ואחרים שהם כופרים גדולים עוד יותר. אני סבור שהפניה והתחינה לאללה כדי שיכוון לדרך הישר עדיפה לנו כמוסלמים כמו גם לאנושות כולה... הקריאה לאללה שימחק את האחרים כולם לא תועיל לנו בדבר; נהפוך הוא, היא תוליד רק שנאה תהומית. שוו בנפשכם שהאפיפיור בותיקאן היה קורא מדי יום בתפילותיו להשמדת המוסלמים. מה היתה תגובתנו? אם אנו רוצים יחסים טובים עם עמי העולם, עלינו להוכיח שאנו מייחלים להם טוב ולא השמדה..."[4]

 

מכתבו של אל-ע'אמדי עורר את כעסם של הקוראים מהא וסמיר אל-שמרי מאל-חאיל שכתבו בתגובה: "כמה בעלי טורים ואינטלקטואלים קוראים לדרשנים ולשייח'ים שלנו להימנע מלקלל את הנוצרים ואת היהודים בעת שהם עומדים על בימות המסגדים. אחד מהם כתב לאחרונה: 'שוו בנפשכם שהאפיפיור בותיקאן היה קורא בתפילות יום ראשון להשמדת המוסלמים'.

 

איננו יכולים לתאר לכן את רגשותינו בעת שקראנו את הדברים האלה... כל זאת למרות שהם [הנוצרים והיהודים] תארו את הקוראן כשטן הגדול, למרות שהם תבעו לנקות אותו מהפסוקים המסיתים לג'יהאד ומן הפסוקים המבהירים לנו את האופי והמוסר של היהודים, למרות שהם פגעו באלוהות... למרות שאנו שומעים את זעקותיהם של אחינו בפלסטין ורואים את הילדים הנרצחים בבתי הכלא של היהודים ואת הצעירים נעצרים ומאבדים את חושיהם במחנות המעצר של גואנטאנמו. האם הם כיבדו את רגשותינו כאשר הביעו את משאלתם לתקוף את מכה ואל-מדינה כדי להעניש את המוסלמים? האם יש פשע גדול יותר מההרג, מההשמדה, ומהצגתו של שרון כאיש של שלום? אם נשתחווה ונכבול את עצמנו לרגליהם – הדבר לא יועיל לנו במאום, משום שאנו לא נרצה אותם אלא אם נצטרף לקהלם [פרפראזה על פסוק קוראני]. הצרכים שלנו אינם מצדיקים את חולשתנו וכניעתנו. אדרבה, עלינו לפעול ולחזק את עצמנו עד שלא נזדקק להם..."[5]

 

המשטר הכוויתי נאבק בתופעה

בכווית, עלתה הסוגיה לדיון ציבורי לפני כמה חודשים, כאשר המשטר פנה באופן פומבי וגלוי לדרשנים ותבע מהם לחדול מלקלל את הנוצרים. שר המשפטים, ההקדשים, והעניינים האסלאמיים הכוויתי, אחמד באקר, נפגש אז עם קבוצה של דרשנים וקבע כי "את התופעה הזו איננו רוצים במסגדים שלנו." דבריו של באקר פורסמו בהבלטה בעיתונות הכוויתית. אל-באקר נימק את תביעתו מהדרשנים בכך ש"כמה מהנוצרים עומדים לצד הסוגיות שלנו ותומכים בזכויות הפלסטינים ותהיה זו טעות לקלל אותם".

 

ואולם, עוד באותה פגישה, נמתחה ביקורת על דבריו של השר באקר. השיח' נאצר שמס אל-דין, דרשן מסגד מחמד בן אל-ג'ראח באזור אל-קאדסיה השיב לו באומרו: "מותר לקלל את היהודים והנוצרים. אללה כינה אותם פוליתאיסטים. אנו לא מכחישים שכמה מהנוצרים הם טובים אבל אם נפעל על פי קריטריון זה, ניתן יהיה לטעון שיש גם כמה יהודים טובים; האם משמעות הדבר תהיה שייאסר עלינו לקלל אותם?!"[6]

 

לעומת זאת, בעיתונות הכוויתית הרשמית זכתה תביעתו של השר באקר מהדרשנים לתמיכה. יעקוב אל-עוצ'י, כתב ביומון הכוויתי, "אל-ראי אל-עאם",: "כאשר שר המשפטים, ההקדשים והעניינים האסלאמיים, אחמד באקר, קרא לדרשנים במסגדים שלא לקרוא להשמדת היהודים והנוצרים, הריגתם והגלייתם הוא הסתמך על פסוקי הקוראן והחדית'ים של הנביא וזאת על פי פסק הלכה שהתקבל על ידי משרד ההקדשים והעניינים האסלאמיים ב-19 בנובמבר, 1994... הלבבות המוסלמים הנלחמים זה בזה כיום זקוקים להטפה למען רגיעה ושלווה במקום שנלך רחוק ונקלל את האחרים, בין אם הם יהודים ובין אם הם נוצרים. כפי שאנו המוסלמים לא נהיה מוכנים להשלים עם כך שמישהו יקלל את דתנו ואותנו, כך גם האחרים.

 

 לא יתכן שנעלה על דעתנו שבאמצעות קללות נרוויח את ליבותיהם של האחרים. תושבי העולם מונים שישה מיליארד והעולם האסלאמי מונה, לכל היותר, חצי מיליארד נפש. יתר תושבי כדור הארץ משתייכים לעמים ודתות שונים. בנוסף ליהודים ולנוצרים יש עובדי אש, שמש, ירח, פסילים וכולי. האם מותר לנו המוסלמים לקלל את האחרים ולהפוך עולמות כאשר מישהו מקלל אותנו?! לכל בעלי דתות והפולחנים האחרים יש גאווה ביחס לאלים אותם הם עובדים ולשליחיהם... הנוצרים הם אלו השומרים עלינו היום מבוגדנותו של השכן המוסלמי [סדאם חוסיין]; האם עלינו לקלל אותם ולהניח לשכן המוסלמי לתקוף אותנו ולהגלותנו פעם נוספת כפי שארע לפני 12 שנה? האם מסוגלים מי שמקללים את הנוצרים כיום להגן עלינו מפני פשעו של השכן?..."[7] גישה זו אפיינה גם מאמרים נוספים בעיתונות הכוויתית.

 

ואולם, כמה ימים לאחר מכן, דיווח נאפל אל-חמידאן ביומון הכוויתי, "אל-וטן": "להזהרותיו של השר אחמד באקר... לא היה הד אצל מספר גדול של דרשנים שהמשיכו לשפוך את זעמם על היהודים ועל הנוצרים... אחד האמאמים אמר שהקוראן מאיץ בנו לקלל את היהודים ואת הנוצרים ואנו המתפללים חוזרים על כך מדי יום בתפילותינו, משום שנאמר בסורת אל-פאתחה 'חוץ מאלו שזעם [אללה] עליהם ואלו הסוטים מדרך הישר'. הכוונה ב'אלו שזעם [אללה] עליהם' היא ליהודים וב'אלו הסוטים מדרך הישר' היא לנוצרים. באחד המסגדים, חזר הדרשן על קללתו לנוצרים שבע פעמים לפני קיום התפילה..."[8]

 

אישי דת אסלאמיים מצטרפים לפולמוס

כצפוי, אתרי האינטרנט של תנועות הג'יהאד השונות דחו בבוז את התביעה לחדול מלקלל את היהודים והנוצרים. לעומת זאת, בזרם המרכזי של הפסיקה ההלכתית האסלאמית, העמדה היתה אמביוולנטית.

 

השיח' יוסף אל-קרצ'אוי ממורי ההלכה העיקריים של האסלאם הסוני ואחד המנהיגים הרוחניים המרכזיים בתנועת "האחים המוסלמים", שפסיקותיו זוכות לפופולריות רבה ברחבי העולם הערבי-אסלאמי, התייחס אף הוא לסוגייה בתוכנית הדת בה הוא מתארח מדי שבוע בערוץ הטלוויזיה הקטרי, "אל-ג'זירה":

 

"..אין זה הגיוני שתהיה הטפה נגד היהודים והנוצרים באופן כוללני. אנו מטיפים נגד התוקפנים. ברבות מן המדינות האסלאמיות יש נוצרים ויתכן שיש בהן יהודים שהם תושבי אותה הארץ עצמה, והם אזרחים. אין זה הגיוני שאנו נתגרה בהם ונטיף נגד היהודים ונגד הנוצרים... לכן, כשאני מטיף מעל בימת המסגד אני אומר: 'אללה, טפל ביהודים התוקפנים הגוזלים'. אני לא מקלל בהכללה את היהודים, אלא את היהודים שגזלו את הארצות, שפכו את הדם, והתירו את הדברים האסורים. אני לא מקלל גם את הנוצרים אלא את הצלבנים מלאי המשטמה הטומנים מלכודות..."[9]

 

מעניין לציין שהשיח' אל-קרצ'אוי התייחס לנושא זה כבר שנתיים קודם לכן, גם כן בתוכניתו ב"אל-ג'זירה" ונקט שונה במקצת. אז סיפרה אחת הצופות: "מדי שנה אנו צופים בשידור התפילה מהמסגד במכה ואנו שומעים קללות נגד היהודים, דוגמת: 'אללה השמד את היהודים, השמד את אויבי הדת'. השנה שמנו לב שהמגמה הזו נעלמה. ידידה שלי סיפרה לי שיצאו הוראות מסעודיה לכמה מדינות שלא להטיף נגד היהודים. האם נכון לנהוג כך, בשעה שילדינו נרצחים על ידי כנופיות היהודים?"

 

על כך השיב השיח' אל-קרצ'אוי: "חי אללה, אני הייתי במכה בשבוע שעבר וכמה אחים שאלו אותי: מדוע השיח'ים אינם מטיפים נגד היהודים כפי שנהגו בשנים עברו? הם אמרו לי שמדובר בהנחיות [מלמעלה]. אמרתי להם: חי אללה, אינני חושב שאלו הן הנחיות. יתכן שהדבר נעשה בהיסח הדעת או משהו כזה.  כלומר, קשה להאמין שיצאו הנחיות [שכאלה] למסגד אל-חראם [במכה]. אני יודע שהרוסים התלוננו על ההטפות נגדם מצד האמאמים במסגד אל-חראם במהלך מלחמת צ'צ'ניה, משום שמיליוני [המוסלמים העולים לרגל], כאשר הם משיבים 'אמן', כס המלוכה רועד. אני מתקשה להאמין שנתקבלו הנחיות. יתכן שהאמאם בכמה לילות לא קילל למרות שהוא עושה זאת לאורך שנים... אני מקווה שאין זה נכון. אינני מאמין שיהיו הנחיות שלא להטיף למען האחים לוחמי הג'יהאד בפלסטין ונגד היהודים העושקים. ההטפה הזו היא נשק בידי המאמין. כיצד, אם כן, אנו יכולים לשלול ממנו את הנשק הזה?!"[10]

 

גם המומחה כמאל אל-מצרי נדרש לסוגיה בעת שהשיב לשאלות גולשים באתר האינטרנט  IslamOnLine וקבע כי אין לקרוא להשמדת האמריקאים או מי שאינם מוסלמים באופן כללי, משום שלדבריו, "הנביא סירב להטיף נגד הפוליתאיסטים".

 

עוד הוסיף אל-מצרי: "כיצד ניתן לדאוג לביטחונו של מי שאינו מוסלמי בארצות המוסלמים ולשלום ילדיו בשעה שהוא שומע כל יום שישי שמטיפים נגדו ונגד משפחתו ומאחלים להם השמדה, אסונות, ועינויים?! מדוע אנו נותנים למי שאינם מוסלמים סיבות להרוס אותנו?! אנו תובעים מהם שלא יעשקו אותנו. כיצד יתכן שאנו מטיפים נגדם באופן קולקטיבי ואחר כך מבקשים מהם לנהוג בנו בהגינות?!!... ממשלת אמריקה ובעלות בריתה, לדוגמא, תקפו ונהגו בעריצות כלפי המוסלמים בכל הארצות, אבל לא כל הלא-מוסלמים תקפו אותנו. זה שממשלותיהם תוקפות אותנו אין משמעותו שהם משתתפים בתוקפנות. בשום אופן אסור לנו להענישם על החטא של ממשלותיהם..."[11]

 

בשעה שכמה משטרים ערביים מנסים לבלום את תופעת הקללות כלפי היהודים והנוצרים בדרשות יום השישי במסגדים, עלו שאלות בנוגע לחלקם של המשטרים הערביים בהתפתחותה של התופעה.

הסופר הסורי, מאג'ד רשיד אל-עויד כתב באחד מאתרי האינטרנט של האופוזיציה הסורית: "עוד לפני שנת 1948 (וליתר דיוק בשנת 1937 – לפי מה שסיפר לי אחד מזקני אל-רקה) לא חדלו המואזנים מלקרוא למותם המהיר של היהודים. באותם ימים, כמובן, לא היו באל-רקה יהודים וגם היום אין בה יהודים. ואולם, המסגד המקומי ביצע את מדיניות [השלטון] המרכזי. הערבים, עוד לפני גזילת פלסטין ועד היום, קוראים למותם של היהודים באמצעות צריחי המסגדים: 'אללה, הבא לנו ניצחון על היהודים' והמתפללים חוזרים על הדברים כמו מקהלה מוסיקלית: 'אמן'... 

 

יתכן שהסיבה לפניה המכוערת הזו [לאללה] היא החולשה שפגעה במוחה של האומה ובתשישות שפשטה בגופה. יתכן גם שעוד לפני שתי הסיבות האלה קיימת סיבה שלישית והיא שהמואזין האמאם רוחו נפלה וכל משימתו היא לשדר את ה'דועאא' לשליט, לפארו ולהפוך את קהל המתפללים לגוש שטוח ללא כל מאפיינים, משולל שכל, ללא לב וללא מצפון.

 

מי שקורא את ההיסטוריה של המסגדים מגלה שהם היו בית ספר לעיצוב הכוח והצדק... אך הפכו לבימה עבור השליט. מהתפקיד הפולחני והחינוכי בעיצוב האדם החופשי הם הפכו לבימה לקללות מחד גיסא ולדברי שבח מאידך גיסא... המסגד משמש לתשבוחות לשליט שבימינו – חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן – הוא לא יותר מאשר עריץ אכזר..."[12]

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 29.12.2002.

[2] אל-ריאד (סעודיה), 17.11.2002

[3] אל-וטן (סעודיה), 19.3.2002.

[4] אל-וטן (סעודיה), 24.6.2002.

[5] אל-וטן (סעודיה), 27.6.2002.

[7] אל-ראי אל-עאם (כווית), 21.6.2002.

[8] אל-וטן (כווית), 18.5.2002.

[9] אל-ג'זירה TV (קטר), 22.12.2002.

[10] אל-ג'זירה TV (קטר), 10.12.2000.

[12] אח'באר אל-שרק (סוריה) 29.10.2002.