המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הקריאה לפרוטסטנטיזם אסלאמי באיראן
5/12/2002

 

הקריאה לפרוטסטנטיזם אסלאמי באיראן: נאום ד"ר האשם אראג'רי וגזר דין המוות בעקבותיו

 

ד"ר האשם האם אראג'רי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת המדאן באיראן, עיתונאי ופעיל פוליטי במפלגה הרפורמיסטית 'ארגון המג'אהדין של המהפכה האסלאמית', אשר נטל חלק במלחמת איראן-עיראק ובמהלכה נקטעה רגלו, נעצר ונידון למוות ב-6.11.2002 בעקבות נאום שנשא, בו מתח ביקורת על הממסד הדתי האיראני.[1] בנאומו שהוקדש לציון 25 שנים למותו של ד"ר עלי שריעתי (אחד מהאידיאולוגים הבולטים של המהפכה האסלאמית), נשען אראג'רי על שריעתי כדי לזכות בלגיטימציה, אך למעשה הציג את תפישתו שלו, וקרא "לפרוטסטנטיזם אסלאמי" ולרפורמה באסלאם.[2]

 

אראג'רי טען כי באסלאם התפתחה שכבה מתווכת של אנשי דת בין המאמינים לבין האל, דבר המנוגד לחלוטין לאופיו של האסלאם (השונה מן הנצרות במובן זה). על שכבה מתווכת זו, המצויה כיום בשלטון באיראן, מתח אראג'רי ביקורת חריפה ביותר: בגישתם השמרנית והאטומה, הם בולמים את התקדמות החברה, מנצלים את שם האל לשווא אך מוכנים לקבל חידושים טכנולוגיים  (אותם דחו בשם הדת) אם הם משרתים אותם אישית (דוגמת מכוניות יקרות). אותם אנשי דת בשלטון, לטענת אראג'רי, מונעים מהציבור ובעיקר מהנוער, גישה לקוראן ולהבנתו, וכן מונעים ממנו עצמאות מחשבתית.

 

אראג'רי גרס כי אותם אנשי דת מושחתים בשלטון רואים בעצמם דמויות מורמות מעם, בעלות הילת קדושה העושים שימוש במעמדם בשלטון לצורך קיבוע שררתם תוך השחתת האסלאם וערכיו. הם משנים סדרים בשיעה ויוצרים מונופול של המדינה על הדת, המתבטא בין היתר בכפיית פרשנות ממסדית אחת לאסלאם השיעי תוך שלילת חופש הפעולה של אנשי דת בכירים אחרים בעלי הזכות לפסוק הלכה על פי ידיעותיהם והבנתם.

 

חיצי הביקורת של אראג'רי כוונו בין היתר נגד שכבת אנשי הדת הזוטרים התופסים את עמדות השלטון, בין אם במשרות הבכירות ביותר, דוגמת המנהיג העליון עלי ח'אמנאי והנשיא לשעבר האשמי רפסנג'אני הנושא כיום בתפקיד בעל העוצמה של ראש 'מועצת המומחים',[3]  ובין אם ברמות הנמוכות יותר של השלטון, ומתיימרים להנהיג את המדינה ברוח האסלאם. 

 

כנגד מצב זה מעמיד אראג'רי את תפישתו לפיה יש להפריד בין מה שהוא מכנה "האסלאם המהותי" – המהווה את מיטב הרעיונות הדתיים האסלאמיים – לבין "האסלאם המסורתי" שהוא כלל התוספות שנספחו ל"אסלאם המהותי" ברבות השנים.  תוספות אלה,לדעתו, מזיקות ואין להן שום יסוד אמיתי ב"אסלאם המהותי". לדידו, יש מקום לפרש את האסלאם על-פי רוח התקופה ולקבל כי שינויי הזמן מכתיבים בהכרח שינויים בפרשנות ציווי האסלאם.

 

אראג'רי יצא נגד 'עקרון החיקוי' (תקליד) הקיים,[4] שבעטיו הציבור תמיד יישאר כבול לפרשנות אנשי הדת ולא יוכל לפתח עצמאות מחשבתית. הוא קרא להשתית את היחסים בין אנשי הדת לעם על דגם חיקוי חדש כמו יחסים שבין מורה לתלמיד, בהם התלמיד מתפתח והופך לעצמאי בשיפוטו, ולא על יחסי חיקוי או יחס שבין אדון לנשלט.

 

במסגרת כינון 'האסלאם המהותי' קורא אראג'רי עוד לביסוס "הומניזם אסלאמי", המכיר בשוויון זכויות בין נשים לגברים ושוויון בין מוסלמים ללא-מוסלמים, לצד ביסוס עיקרון זכויות אדם, למשל הפגנת יחס של כבוד אנושי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא מתנגד לשלטון. אראג'רי מתח ביקורת על הפרת זכויות אדם כלפי פעילים פוליטיים מצד המשטר, בכלל זה עינויים.

 



[1] ראה תרגום תוכן הנאום לאנגלית במסמך ממר"י:   Special Dispatch No. 445  שפורסם ב-1.12.2002:

 http://www.memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=SD44502

  הנאום בפרסית נמצא באתר:  http://news.gooya.com/2002/07/02/0207-22.php

[2] אראג'רי עמד על כך שלדת מקום חשוב ומרכזי בחיי החברה האיראנית משכבר הימים. אנשי הדת השיעים נהנים מזה מאות שנים ממעמד הנהגה ואפוטרופסות בקרב הציבור האיראני.

[3] ח'אמנאי בעל התואר הדתי חוג'ת אל-אסלאם הוקפץ למעלת איתאללה עם מינויו כ'מנהיג הרוחני' של איראן משום שעל-פי דוקטרינת  'שלטון חכם ההלכה' שחידש איתאללה ח'מיני בשיעה, מי שראוי לשלוט ולהנהיג את המדינה הוא חכם ההלכה בתוקף היותו מקור הסמכות, הידע והצדק המרביים. עם מותו של ח'מיני לא נמצא פוסק הלכה ברמתו שהסכים לעמוד בראש המדינה ואשר נשא בתואר איתאללה. כזכור, איתאללה חסין עלי מנתזרי הודח מתפקיד היורש על ידי איתאללה ח'מיני בשל ביקורת שמתח על המשטר. גם רפסנג'אני הוא למעשה חוג'ת אל-אסלאם למרות שהעיתונות השמרנית מכנה אותו איתאללה.

[4] על-פי עקרון החיקוי (תקליד) בשיעה מחולקת החברה לשני "מעמדות" מבחינת הסטטוס הדתי: המחוקה – נותן המופת והמחקה- המחויב ללכת לפי פסיקותיו. המחוקים הם קבוצה אקסקלוסיבית המונה מספר מצומצם של מג'תהדים בעלי מעמד איתאללה בכיר ( איתאללה עזמא) שהם בעלי זכות לאג'תהאד – לפסוק הלכה, ונקראים מראג'ע תקליד (מקורות החיקוי). כל אחד מהם רשאי לקבוע הלכה עצמאית וזו מחייבת את הנוהים אחריו. הקבוצה השניה – המחקה – המהווה למעשה את כל העם, בוחרת את אחד המראג'ע כמחוקה והולכת אחר פסיקותיו. בפועל, תרמה זכות האג'תהאד והחיקוי להידוק יחסי הגומלין והקשרים האישיים בין המאמין למנהיג הדתי והובילה לחיזוק כוחו של האיתאללה כאפוטרופוס חברתי ומוסרי של הציבור מפני עושק השליט.