המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סדרת הטלוויזיה המצרית האנטישמית "פרש בלי סוס" (ב)
14/11/2002

 

 

הויכוח בעיתונות הערבית על שידור סדרת הטלוויזיה המצרית האנטישמית "פרש בלי סוס" (ב)

 

הקדמה

שידור 41 פרקי סדרת הטלוויזיה המצרית, "פרש בלי סוס" נמשך בערוצי הטלוויזיה המצריים ובערוצים נוספים ברחבי העולם הערבי. בפרק התשיעי, נרשמה הופעה ראשונה של היהודים, כאשר קבוצה של יהודים דתיים מתכנסים בחדר אפל כדי לדון בבעיה: עותק של "הפרוטוקולים של זקני ציון" הוברח למצרים והיהודים חוששים שהמצריים יקראו את הספר ויבינו שמה שהיהודים עשו ברוסיה הם מנסים לעשות במצרים. היהודים הולכים לדבר עם "הנסיכה מרגרט" הצרפתיה, אשתו של המפקד הבריטי, שלדעתם מחזיקה בספר, ומבקשים לקבל אותו, אך היא מכחישה שהיא יודעת דבר בנושא הספר. הם מבקשים ממנה שלא תכריח אותם לסחוט אותה, והיא צועקת עליהם שלא יאיימו עליה ומגרשת אותם מן החדר. לאחר יציאתם, מרגרט לוקחת את הספר ומחביאה אותו במגירה. לפתע מופיע גיבור הסדרה, חאפז נגיב, שמסתבר שהתחבא בחדר כל הזמן והאזין לשיחה. כאשר מרגרט יוצאת, חאפז לוקח את הספר, הכתוב רוסית.

 

המשך הפולמוס בתקשורת הערבית

נמשך הפולמוס בתקשורת הערבית הולך ומחריף ומדי יום מתפרסמים מאמרים על הסדרה, המחאה הישראלית-אמריקאית על שידור הסדרה, סוגיית האנטישמיות, ושאלת האוטנטיות של הפרוטוקולים של זקני ציון.

 

מרבית בעלי הטורים ומאמרי המערכת צידדו בשידורה של הסדרה, בשעה שאחדים מחו על השימוש שעושה התקשורת הערבית ב'פרוטוקולים של זקני ציון'. דאוד שריאן, בעל טור סעודי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" ביטל את טענתם של רבים בתקשורת הערבית לפיה שידור הסדרה הוא עדות לחופש הביטוי במצרים. בטורו ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", כתב שריאן: "...עמדתנו כמצרים וכערבים, המגינה על הסדרה נראית חלשה, משום שהיא נסמכת על זכות הביטוי.

 

במצרים עצמה הרואה בשידור הסדרה חלק מחופש הביטוי הקבוע בחוקה, הועברה אתמול אזהרה [ממשלתית] לערוץ הלווין DREAM בשל תוכנית פוליטית [שבה עסק העיתונאי הותיק, חסנין היכל, בשאלת מחליפו של הנשיא מבארכ]. במדינות ערביות רבות נסגרים עיתונים ומשרדים של ערוצי הלווין וסוכנויות הידיעות. לכן, ההסתמכות שלנו על עקרון החופש במקרים כאלה אינה משרתת את האינטרס שלנו, שלא לדבר על כך שהסיבה העיקרית להתערבות המוזרה של הממשלה האמריקאית בסוגיות של פרסום ותקשורת בעולם הערבי היא שוושינגטון יודעת שלתקשורת שלנו יש קשר כזה [למשטרים], משום שחלק ניכר ממנה מכוון [מלמעלה]. כל עוד התקשורת הערבית תמשיך להיות 'רשמית', אמריקה ואחרים ימשיכו להתערב בענייניה ולהפר את ריבונותה."[1] 

 

גם האינטלקטואל המצרי, מאמון פנדי, החי בארה"ב וכותב משם, הפריך את הטענות לפיהן שידור הסדרה נובע מן השמירה על חופש הביטוי במצרים. ואולם, פנדי הקדיש את מרבית מאמרו להפרכת טיעון נוסף ששב ועלה בתקשורת הערבית, לפיו הערבים הם שמיים ולכן אינם יכולים להיות אנטישמיים. "כאשר הערבים מגיבים על האשמתם באנטישמיות בטענה ש'אנחנו שמים', מעורר הדבר צחוק במערב", כתב פנדי, "טענה זו נדחית על ידי אויבי הערבים כמו גם על ידי האנשים הנייטראלים, והיא אף מעוררת תחושת בושה בקרב תומכי הערבים. הסיבה לכך היא שהמונח 'אנטישמיות', כפי שהוא מובן כאן במערב, אינו תוצאה של חלוקה אנתרופולוגית של הגזעים... השמיות הנכללת במושג 'אנטישמיות' היא תוצאה של היסטוריה ספציפית הנוגעת בעיקר לשואות היהודים באירופה.

 

 כלומר, השנאה לאותם אנשים היא שהובילה באופן ישיר לתאי הגזים בהם נשרפו היהודים. לכן, כאשר כמה ערבים אומרים 'אנו שמים', תשובתו של האדם הפשוט היא: מתי בדיוק נשרפו הערבים בתאי הגזים של אירופה ומה הקשר של הערבים לכך? כמובן שהערבים לא נשרפו על ידי הנאצים ולכן טענתם של הערבים כי הם 'שמים' היא לכשעצמה ניסיון לדחוף את עצמם להיסטוריה של מישהו אחר... הערבים יודעים כמו כולם שהנושא נוגע להיסטוריה של היהודים בגרמניה הנאצית ובאירופה; מדוע אם כן, הם מתעקשים להשתמש במונח זה כאילו מדובר במונח אנתרופולוגי אקדמאי שאין לו כל קשר לתאי הגזים?...

 

יש [במערב] גם מי ששואלים אם הניסיון הזה להתנער [מאשמת האנטישמיות] נוגע לכך שהערבים מכחישים את ההיסטוריה הזו ולכן הם עומדים בשורה אחת עם הניאו-נאצים באירופה, המכחישים את קיומם של תאי הגזים ואת התרחשותה של השואה?... הערבים נכנסים לקטגוריה הנאצית לא משום שהם שרפו את היהודים, אלא משום שהם מתנהגים כאילו הם ששרפו אותם או כאילו הדבר נוגע להם באופן אישי. בשעה שגרמניה מטהרת את עצמה מן הפשע ההיסטורי הזה, אנו מוצאים שכמה ערבים חוגגים את האירוע [הכוונה לשואה]..."[2]

 

ואולם, בעיתונות המצרית זכתה הסדרה לתמיכה רבה, שהונהגה על ידי היומון הממסדי, "אל-אח'באר", הכותב במאמר המערכת שלו תחת הכותרת "לא לטרור האידיאולוגי": "אלו המטילים ספק באמיתותם של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' טוענים שהמשטרה של הצאר הרוסי, ניקולי השני, היא שחיברה אותם במטרה להטיל את האחריות לסבל של רוסיה בתקופתו על היהודים; לטענתם, הפרוטוקולים הם שהצדיקו עבור היטלר את הקמתם של תאי הגזים!!... השאלה החשובה ביותר היא: האם הציונות אינה מבקשת באופן מעשי להשתלט על העולם באמצעות כסף, רצח, מין ו[יתר] האמצעים הנחותים ביותר, ובעיקר בדורנו זה?"[3]

 

באותו הגליון של "אל-אח'באר", התפרסם מאמרה של פאטמה עבדאללה מחמוד, שבאפריל 2002 כבר פרסמה מאמר המלין על היטלר על שלא השלים את השמדת היהודים.[4] במאמרה הנוכחי, כותבת מחמוד: "[היהודים] הרוצחים האלה, השוחטים, פושעי המלחמה, שופכי הדמים, אויבי האנושות כולה... אינם חדלים מלהשמיע את התקליט השחוק שלהם, את אותה האשמה צולעת ואתה מנגינה צורמת שאינה מבוססת על שום יסוד של אמת, לפיה אנו אנטישמים!!

 

ההאשמה הזו הפכה לבדיחה תפלה ותו לא – בדיחה המעוררת זלזול וגועל נפש וחושפת את בורותם המוחלטת בנוגע ליסודות הפשוטים ביותר של דתם. כיצד יתכן שאנו נהיה אנטישמים בשעה שאנו שמים במוצאנו, ואפילו יותר שמים מהם. אבותינו וסבינו היו שמים. האם אנו עוינים את עצמנו? איננו חולי נפש ואיננו סובלים מסכיזופרניה שנשנא את עצמנו...

 

ההאשמה באנטישמיות, אם אותם פושעי מלחמה זוכרים, הופיעה בתקופה בה חיו היהודים באירופה וסבלו מרדיפותיהם של האירופאים המקוריים ומן הבוז והסלידה שלהם. ידוע שכמה מן העמים האירופאים – ואין צורך למנות את שמותיהם בשל הרגישות – מקורם בגזע הארי. אותם ארים סבורים – והם חופשיים לחשוב כך – שהם נעלים על השמים ולכן בזו האירופאים ליהודים והתנערו מהם. לפיכך, אותם יהודים ראו בהם 'אנטישמים'. כלומר, העניין כולו נוגע ליהודים האירופאים. לעומת זאת, אנו המוסלמים, חפים במאה אחוזים מן האשמה המטופשת הזו.

 

הלוואי ואותם רוצחי ילדים המתגוננים בחיק אבותיהם, המבקעים את בטניהן של נשים הרות ומפזרים את עובריהן ואת מעיהן לכל עבר, אותם פושעי מלחמה שידיהם מגואלות בדם הפלסטינים החפים מפשע מראשיהם ועד לרגליהם, הלוואי והם היו פותחים קצת את ספרי ההיסטוריה וקוראים את המשפט הפשוט הזה המבטא נאמנה את האמת ואת המציאות: 'המוסלמים הם במוצאם מבני שם'...

 

האמת שאינה ניתנת לערעור היא ש'בני ציון' הם האנטישמים ואויבי האנושות כולה... מה שמרשיע אותם יותר מכל דבר אחר ומפיל עליהם את אשמת האנטישמיות והאיבה לאנושות כולה הוא אותו [ספר]... שטני בדמו ונתעב בשפלותו הקרוי 'הפרוטוקולים של זקני ציון'!!... ספר הפרוטוקולים נוטף רעל ושנאה כלפי כל אדם שאינו יהודי החי על פני האדמה!!..." בהמשך מצטטת הכותבת קטעים מן הפרוטוקולים.[5]

 

לעומתה, וגיה אבו זיכרא, בעל טור ב"אל-אח'באר", קבע כי הוא "נוטה לדעה הדוחה את הקשר של היהודים אל הספר הזה". ואולם, אבו זיכרא ממהר להסביר ש"כמה מיהודי העולם, ובעיקר הישראלים, הם שהאמינו לפרוטוקולים האלה והם, כולל היהודים בארה"ב, מתנהגים כלפי העמים שבקרבם הם חיים בהתאם לתוכנית של הפרוטוקולים; אדרבה, אני יכול להישבע כמעט שמרבית הישראלים מתנהגים אל הפלסטינים כפי שנכתב בספר הפרוטוקולים שהוחדר אליהם... ישראל ואף מרבית יהודי העולם מבצעים את תוכנית הפרוטוקולים, בין אם הם נכתבו על ידי הרבנים ובין אם לאו, בין אם הטרוריסטים היהודים קראו אותם, ובין אם לאו."[6]

 

ב"אל-אהראם" הממסדי, הופיעו מאמרים בזכות הסדרה לצד מאמרים בגנותה ובגנות העיסוק בפרוטוקולים של זקני ציון. כך למשל, הביעה זינב אל-אמאם את "מלוא התודה למי שנטלו חלק בעבודה הזו וסייעו להשלימה. מלוא התודה וברכה מיוחדת לפרש, גיבור הסדרה [השחקן מחמד סובחי] שהבין את החשיבות שבהפיכת האמנות לנשק בו יש להשתמש באופן מודע ולהניפו בפני האויב; זהו נשק שאינו שופך דם, אך הוא הופך את המוחות לנאורים..."[7]

 

לעומתה, כתב חאזם עבד אל-רחמן, גם כן ב"אל-אהראם", תחת הכותרת "הפרוטוקולים של זקני ציון – האמת והאשליה": "...אנו איננו שונאים את העם הישראלי ואיננו שונאים את החלק היהודי בעם זה... לפיכך, האם זה הולם להתבסס על חומר מזויף, מסית ושקרי [זה]...?" בהמשך המאמר, סקר עבד אל-רחמן את השתלשלות האירועים ההיסטורית שהובילה להופעת הפרוטוקולים של זקני ציון וקבע נחרצות כי מדובר בזיוף.[8]

 

ואולם, מרבית כותבי המאמרים ב"אל-אהראם" חלקו על דעתו של עבד אל-רחמן והביעו תמיכה בסדרה. מחמד צאלח, למשל, כתב: "...גם אם הם [היהודים] הצליחו למנוע את הצגת יצירתו הנפלאה של שייקספיר, 'הסוחר מונציה', בתיאטראות אירופה ואמריקה, הם לא יצליחו להכתיב את עמדתם לעולם הערבי... זוהי בדיחה מטופשת ביותר, אבל היא חושפת את מידת היהירות הקיימת בישראל ובארה"ב, הנותנת לה חסות..."[9]

 

זווית מעניינת על הפרשה הוצגה במאמרו של מגדי סאלם ב"עקידתי" שבועון הדת של היומון המצרי הממסדי "אל-גמהוריה". "לשני ספרים היתה השפעה הרסנית בהיסטוריה של המין האנושי", כתב סאלם, "הראשון היה 'הנסיך' של מקיאוולי והשני הוא ספר הפרוטוקולים של זקני ציון...

 

ספר הפרוטוקולים של זקני ציון, שהיהודים מכחישים שיש להם איזשהו קשר אליו, ואומרים שהוא הוחדר אליהם על ידי המשטרה החשאית הרוסית לפני מאות בשנים, קובע את הכללים והמדיניות הבסיסיים בהם נוקטת קבוצה של בני אדם הסבורה שהיא לבדה זכתה להבטחה מן האל לרשת את האדמה ואת בני האדם שעליה, אותם הם בחרו לכנות 'גוים'... היהודים מכחישים שהם בעלי הרעיונות הנחותים האלה, אבל תמיד כאשר מתרחש פשע, אצבע האשם מופנית אל מי שמרוויח ממנו.

 

 מכל מה שקרה למין האנושי עוד מימי קדם, היהודים היו אלו שתמיד הרוויחו. הם שהציתו את אש המלחמות עוד מקדמת דנא; הם השולטים היום על כל הכוחות פוליטיים הגדולים בעולם הפועלים לטובתם בכל מקום; הם שמנהלים מתקפות נגד מי שחולק עליהם או חושף את שיטותיהם. המילה 'אנטישמיות' הפכה לאשמה המוכנה מראש עבור כל מי שמעז להתנגד להם... נראה שהיהודים התרגלו לקחת את מה שהם רוצים ולשלול זכויות מיריביהם ולכן, באותן שיטות של הפרוטוקולים, הם הצליחו לשכנע את העולם שרק הם שמים."[10]

העיסוק ב'פרש בלי סוס' גלש אל התקשורת ברחבי העולם הערבי. ביומון הסעודי "אל-ריאד", כתב עבד אל-עזיז אל-סויד: "המתקפה [המכוונת] למחוק את הפרוטוקולים של זקני ציון נמצאת בעיצומה מזה תקופה... המטרה היא לטהר את שמם של היהודים, למרות מה שידיהם מבצעות בעת הנוכחית, אם כבר שכחנו את העבר וזאת בעיקר לאחר שרוצחי הנביאים [היהודים] קיבלו [מהאפיפיור] זיכוי משפיכת דמו של אדוננו ישו, למרות שהם ניסו להורגו כפי שמוכיח הקוראן... על המו"לים הערבים ובכל רחבי העולם חלה חובה דתית ולאומית להדפיס ללא שיקולי רווח והפסד את הפרוטוקולים של זקני ציון במהדורות עממיות זולות, בשפה הערבית ובשפות [האחרות], כולל בשפה העברית. אני קורא לבעלי ערוצי הלווין הערביים והרשמיים לשדר את הסדרה 'פרש בלי סוס'... הפרוטוקולים של זקני ציון הם אמת ומי שיש לו ספק בכך מוזמן לקרוא אותם ולראות מה התגשם מהם ובאיזה אופן. הוא יגלה שהניסיון המתנהל כעת למחוק את הפרוטוקולים מופיע בפרוטוקולים עצמם..."[11]

 

אחמד עבאס צאלח, טען ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" כי אין לצפות מן הערבים לנהוג באובייקטיביות בשעה שמדובר ביהודים: "...זהו הניסיון השני להטיל מצור על הכתבים המצריים שהם [האמריקאים] סבורים שהם מסיתים לשנאת יהודים. לפני כמה חודשים, כתב הסופר המצרי, עאדל חמודה, מאמר ב'אל-אהראם' בו הוא התייחס לסיפור הישן לפיו היהודים נוהגים להרוג ילד שאינו יהודי ולמהול את דמו במאפה שהם אוכלים כטקס פולחני. נושא הריגת הילדים, כמו גם הספר 'הפרוטוקולים של זקני ציון', מצוי במחלוקת והחוקרים לא הצליחו לאמת אותו. ואולם, למה מצפה היהודי הנאור מן הערבים בשעה שהם רואים מדי יום את ילדיהם ונשותיהם נרצחים בפלסטין...? האם היהודי הנאור, שלא לדבר על הישראלי, מצפה שהסופרים והאמנים הערביים ינהגו באובייקטיביות וידברו בחמלה על השואה...?"[12]

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 6.11.2002.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 11.11.2002.

[3] אל-אח'באר (מצרים), 12.11.2002.

[4] ראה דו"ח MEMRI מס' 375. www.memri.org

[5] אל-אח'באר (מצרים), 12.11.2002.

[6] אל-אח'באר (מצרים), 8.11.2002.

[7] אל-אהראם (מצרים), 6.11.2002.

[8]  אל-אהראם (מצרים), 6.11.2002.

[9] אל-אהראם (מצרים), 9.11.2002.

[10] עקידתי (מצרים), 5.11.2002.

[11] אל-ריאץ' (סעודיה), 5.11.2002.

[12] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 8.11.2002.