המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
היתר להרוג שבויים על פי פרשנות דתית אסלאמית
28/10/2002

 

 

היתר להרוג שבויים על פי פרשנות דתית אסלאמית

                                                                      (28.10.2002)

 

באתר האינטרנט האסאלמי www.qoqaz.com המציג גישה עוינת לרוסים ומנוהל ככל הנראה על ידי הצ'צ'נים, מופיעים מספר מאמרים בעילום שם שעניינם יחס האסלאם לשבויים. בהסתמך על המקורות הדתיים האסלאמיים: הקוראן, פרשנות הקוראן ומסורות אודות מעשיו של הנביא מחמד, מציגים המאמרים עמדה המתירה הריגת שבויים משיקולי תועלת שהדבר יביא לציבור המוסלמי. להלן עיקרי  הדברים:

 

במאמר שכותרתו "מדריך נבוכים בעניין ההיתר לרצוח שבויים" המופיע במדור "חדשות הג'יהאד מאדמת הקווקז" מסביר הכותב כי חכמי הדת המוסלמים מציגים חמש גישות שונות כיצד יש לנהוג בשבויים, וזאת בהתאם לפרשנויות שונות של הקוראן:

 

  1. שבוי פוליתאיסט חייבים להרוג. לא ניתן להעניק לו חנינה או לקבל תמורתו כופר נפש.
  2. את כל הכופרים הפוליתאיסטים ואנשי הספר (קרי: היהודים והנוצרים) יש להרוג. לא ניתן להעניק להם חנינה ולא לקבל תמורתם כופר.
  3. חנינה או קבלת כופר הן שתי הדרכים היחידות לנהוג בשבויים.
  4. דרישת כופר ושבי אפשריים רק לאחר שהורגים באויב הרג רב.
  5. לאמאם או לממלא מקומו יש אפשרות לבחור בין הריגה, חנינה, דרישת כופר או שיעבוד השבוי.

 העמדה החמישית היא זו המקובלת על כותב המאמר המסביר כי הנביא מחמד בחר להתייחס לשבויים כל פעם בדרך אחרת, תמיד על פי הנסיבות ובהתאם לדרך שתביא למוסלמים את מירב התועלת. הוא מציג דוגמאות שבהן בחר הנביא הן בהריגת שבויים, הן בחנינתם והן בשחרורם תמורת כופר נפש.[1] כותב המאמר מוצא לנכון להציג את הנושא בתגובה לביקורת מוסלמית "שקרעה את לבו" שנמתחה על הוצאתם להורג של תשעה שבויים [רוסיים], לאחר שממשלת רוסיה לא נענתה לתביעה להסגיר "אחד מהפושעים הגזלנים שלה".

 

לדבריו, [הצ'צ'נים] הרגו את השבויים לא מתוך נטיית לבם, אלא משום שראו את התועלת שיש בכך. בתגובה לטיעון שהעלו אותם מבקרים מוסלמים כי אין להעניש אדם על חטאי זולתו, קובע כותב המאמר כי אללה מאפשר להרוג שבוי רק משום שהוא שבוי ועל אחת כמה וכמה אם הריגתו בשל פשע של זולתו משרתת אינטרס [מוסלמי] חשוב והוא יצירת הרתעה. גם לדרך פעולה זו הוא מביא דוגמא ממעשי הנביא. לדבריו, מצב המלחמה מחייב מעשים מעין אלה על מנת להבטיח את בטחון חיילי האסלאם. יתר על כן, רק באמצעות מעשים מעין אלה ניתן לשמור על כבוד המוסלמים.[2]

 

במאמר שכותרתו "האם בני ערובה הם שבויים?" מסביר הכותב כי המונח 'בני ערובה' במשמעותו המודרנית חל על חטופים מקומיים וזרים שמוחזקים כאמצעי לחץ להשגת יעדים מוגדרים. לדבריו, "מי שעל פי החוק המוסלמי הדתי מותר לחטוף אותו, נחשב לבן ערובה ויש לנהוג בו כבשבוי ולפסוק לגביו בהתאם לתועלת [של המוסלמים]."[3]

 



[1] במאמר שכותרתו "השבויים באסלאם" מציין הכותב חמש דרכים שבהן מציע האסלאם לנהוג בשבויים: שחרורם ללא כופר נפש, קבלת כופר בעבור שחרורם, הריגתם, שיעבודם או הפיכתם לבני חסות של המדינה האסלאמית. הדרך שיש לנקוט משתנה בהתאם לנסיבות ועליה להיות זו שתביא את התועלת הרבה ביותר למוסלמים. לדוגמא, אם בקרב השבויים יש אדם חזק המקניט את המוסלמים והשארתו בחיים מביאה להם נזק, הרי שהריגתו היא הדרך הטובה ביותר. אם בקרבם אדם חלש בעל ממון רב, הרי שקבלת כופר נפש בעבורו היא הדרך הטובה ביותר, אם בקרבם אדם בעל דעה חיובית על המוסלמים והוא עשוי לסייע להם ולשבוייהם, הרי שחנינתו היא הדרך הטובה ביותר ואם בקרבם מי שניתן להפיק תועלת משירותו, כמו נשים וצעירים, הרי ששעבודו הוא הדרך הטובה ביותר שבה יש לנקוט. ר'

www.qoqaz.com/qoqaz.asp?P=4&pp=1&sec=7