עארף עלואן, סופר ומחזאי ערבי מפורסם ממוצא עיראקי, המתגורר כיום בלונדון, כתב עד כה כשנים עשר רומנים. עלואן הוא גם הסופר הערבי הראשון שפרסם את הרומנים שלו באינטרנט, ועל כך הוא התראיין לעיתון הלונדוני בערבית "אל-שרק אל-אוסט".[1]
במאמר, שקטעים מתוכו מתורגמים להלן, ושהתפרסם באתר השמאל www.ahewar.org,[2] הוא קורא לכל העולם הערבי להכיר בזכותם החוקית של היהודים על מולדתם על בסיס הקשר ההיסטורי של העם היהודי אליה, קשר שהיה קיים עוד לפני הכיבוש הערבי ונמשך גם לאחריו. לדבריו, תעשה הכרה זו צדק, תפסיק את האלימות וההרג נגד הערבים ובין הערבים לבין עצמם, ואף תפתח בפני העולם הערבי אפיקים חדשים המתאימים לערכי החברה בת ימינו.
עלואן מאשים את הליגה הערבית על סירובה להכיר בהחלטת החלוקה של האו"ם ועל קריאתה למלחמה נגד יישום החלטה זו ולתוצאותיה בשם "נכבה". הוא מפנה אצבע מאשימה הן כלפי המשטרים הערביים והן כלפי שכבת המשכילים בעולם הערבי, שלדבריו, יחד עם הליגה הערבית, ובעזרת מושג ה"נכבה", תיעלו את התודעה הערבית למסגרת תרבותית צרה, שמקורה במסורת התרבותית הערבית של אי הכרה באחר ובזכויותיו, ותוצאותיה אלימות וקנאות. וזאת בד בבד עם ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה של פלסטין במטרה להכחיש כל קשר בינה לבין העם היהודי.
עלואן טוען שתודעת ה"נכבה" בעולם הערבי הפכה לבומרנג: כתוצאה ממנה הופיעו שליטים עריצים, אנשי דת קיצוניים וקנאים דתיים שונים, ובהקשר זה הוא גם טוען שהעולם הערבי לא יוכל לתקן את תדמיתו הטרוריסטית במערב בלי להשתחרר ממושג ה"נכבה" ונגזרותיו.
במסגרת מאמרו זה, ולצורך הוכחת טענתו המרכזית, לפיה ליהודים יש זכות היסטורית על אדמת פלסטין, הוא סוקר את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. הוא מטיל ספק באמיתות המסורות האסלאמיות עליהן מתבססים הערבים בדרישה לזכותם על פלסטין, ירושלים והר הבית והוא מציין, כי בהר הבית נמצאו ועדיין נמצאים גם מקומות פולחן של דתות אחרות שקדמו להופעת האסלאם.
כדוגמא למנטאליות הערבית המסורתית של אי הכרה באחר ובזכויותיו, מביא עלואן את יחסם של הערבים לזכויות הכורדים בעיראק ולזכויות הנוצרים במצרים ובלבנון.
להלן קטעים ממאמרו מן ה-7.12.2007 שכותרתו:
האם זכותם של היהודים על ארץ ישראל פחותה מזו של הערבים?
מהם השורשים ההיסטוריים של תושביה הנוכחיים של עזה, החוטפים ורוצחים בשם זכותם על פלסטין? ...
ה"נכבה": השקר הגדול
"כאשר האספסוף הסלפי בעזה קשר את ידיו ורגליו של הבכיר הפלסטיני וזרק אותו, בעודו בחיים, מהקומה הארבע עשרה [של בנין רב קומות בעזה] למטה, שאלתי את עצמי: אלו אמירות דתיות או פוליטיות הוחדרו לראשם של נערים אלו שגרמו להם להתייחס לחיים באכזריות מצמררת כזו?
קודם לכן, כבר צפיתי בעצמי במסך הטלוויזיה בגופותיהם של שני חיילים ישראלים שהושלכו ארצה מהקומה השנייה באחת הערים הפלסטיניות. בין אם עמד מאחורי מעשה זה אותו אספסוף סלפי ובין אם עמדו מאחוריו אחרים, [נשאלת השאלה] מהי השפה או [יותר נכון] השקר הלשוני ההיסטורי הגדול, המוחק מלב האדם בתקופתנו [כל] רגש מוסרי נעלה כשהוא מקיים קשר עם אדם אחר חסר ישע בעודו בחיים.
[אני קורא] לערבים, הנרתעים ממעשי נבלה כאלה, בעזרת דברי אלה, להסיר את הלוט ולמגר את השקר הגדול, שמזה ששים שנה הצדיק, שיבח וחיזק התנהגות חייתית. [התנהגות זו] כבר אינה מייצגת רק התנהגות בלתי מודעת של יחידים, אלא הפכה לתופעה תרבותית נרחבת, שהתחילה בלבנון, ואחר כך [עברה] לעיראק ולפלסטין והתקדמה בהתמדה ובעקשנות לעבר שאר מדינות ערב. השקר הגדול הוא מה שנקרא בפי הערבים "הנכבה", כלומר, הקמת שתי מדינות על אדמת פלסטין, האחת: מדינת ישראל שהיהודים הסכימו לקבלה, והשנייה: מדינת פלסטין שהערבים סירבו לה.
בתקופתנו, תקופת האדם המודרני, שבה המדע, בכליו המדויקים, יכול לצפות שינויי האקלים הגורמים לבצורת ותזוזה של לוחות טכטוניות הגורמים לרעידות אדמה, לא ייתכן שאדם בן תקופתנו זו ייחס הרס של ערים, עתיקות ומודרניות, לרוגז של אללה, מבלי שישים עצמו ללעג. אולם, כיום 80% מהערבים אומרים זאת. הם אומרים זאת בלי לחשוש [מלשים] עצמם ללעג ומבלי להתבייש בכך. אחוז גבוה זה אינו מייצג רק את האנאלפאבתים הגודשים את האזורים החקלאיים, הכפרים והערים הקטנות והגדולות, אלא כולל גם סטודנטים, מורים, מרצים, בוגרי מוסדות לחינוך גבוה, מדענים, מומחים לטכנולוגיה, רופאים, בוגרי אוניברסיטאות דתיות, כמו אל-אזהר, היסטוריונים ופוליטיקאים בעלי תפקידים בעבר ובהווה.
עלית גדולה זו של מלומדים היא אשר הכניסה את התודעה הערבית הכללית לתוך מסגרת תרבותית צרה, סגורה וחולנית, הפרישה מנטליות של אלימות, טרור וקנאות, ואסרה כל רעיון חדש ... וזאת כדי שהרגשה כוזבת של עושק תשלוט בנפש הערבית ותכלה אותה במחלה מדבקת, בייאוש ובבלבול. כל זה על יסוד החלטת הליגה הערבית ב-1947, שקבעה כי פלסטין היא אדמה "גזולה" ואין זכות למי שאינו ערבי מוסלמי ליהנות ממנה [במעמד של] ישות [פוליטית נפרדת], אף אם הם תושבים קדומים יותר מהמוסלמים והערבים.
ה"נכבה" כבומרנג
אחד [ממאפייני] התודעה [הערבית] המבולבלת הוא שהשקר הפך לבומרנג נגד הערבים. [על הבמה] הופיעו סדאם חוסיין, חאפט' אל-אסד, בשאר אל-אסד, אוסאמה בן לאדן, אימן אל-ט'ואהרי, אבו מצעב אל-זרקאוי, חסן נאסרללה, נביה ברי, חאלד משעל, אסמאעיל הניה, מחמוד אל-זהאר שהנערים שלו זרקו את הבכיר הפלסטיני, מהקומה הארבע עשרה ארצה. לבסוף הגיע מקצה ההרים המזרחים הסמוכים למזרח התיכון אחמדי נג'אד, שהתחייב למלחמת אנרכיה והרס, הבאים יחד עם המהדי המיוחל שיפתור את הבעיה הפלסטינית.
כעת, וכתוצאה מעיוות מחשבתי, שפגע בתודעה הערבית מאז מה שנקרא ה"נכבה", וכתוצאה מהשקרים שהצטברו סביבה, הפכה [המילה] טרור לכינוי הנצמד לערבי בכל מקום בעולם בו הוא נמצא. למרות המאמצים המדיניים והתרבותיים, שמשקיעות מדינות ערב גדולות וחשובות, כגון: מצרים, סעודיה, ירדן וחלק ממדינות המפרץ, בתיקון הקשרים של הערבים עם העולם ובהגבלת תרבות הטרור בתוך החברות הערביות - הן נכשלו. זאת בשל סיבה אחת: פעולת התיקון החיצונית והפנימית נבעה מתוך עצם התפישה של ה"נכבה" וכהמשך לה. דבר זה מוכיח לנו שאין תקווה שהערבים יצליחו לעמוד במבחן [המאבק] בטרור מבחינה תרבותית ומדינית, אלא אם ייצרו נקודות מוצא [חדשות] ושונות, והשקפה חדשה, הרחוקה לגמרי מכבלי הפולחן הדתי שבנו הערבים בזמן המודרני וקראו לו בשם "נכבה".
למרות שבכירים, מנהיגים, משכילים ואישי ציבור פלסטינים, שאין ספק בנאמנותם למולדת, השתכנעו בעובדת קיומה של מדינת ישראל, הרי ש-80% מהערבים שהזכרנו לעיל אינם מסכימים עם תפישה זו ומחשיבים אותה לכפירה דתית. ראשי מדינות [ערב] באזור וראשי מפלגות משחקים ברגשותיהם [של הערבים] ומתופפים להם בתופי הקיצוניות. הליגה הערבית, באמצעות המזכירים שלה דואגת, במקהלה הצרחנית שלה, לכך שכל התנגשות בין שתי מכוניות בעזה או בגדה המערבית תיחשב למזימה מצד מדינת ישראל נגד העתיד של הערבים. זאת כיוון שהליגה, כארגון, צמחה כישות פאן ערבית שתפקידה הראשי הוא לשכתב את הידיעות והמחקרים הרבים ולסלף את העובדות, במטרה לדכא את המצפון הערבי בכל פעם [שניסה] לחשוב באופן חופשי ומשוחרר מה"נכבה". זאת במקום [שהליגה] תשחק תפקיד יצירתי בתחומי הפיתוח התרבותי והכלכלי, שיעלו את רמת החיים המדרדרת של החברות הערביות.
מקור ה"נכבה": תרבות של אי הכרה בזכות האחר
מדוע הפכה החלטת החלוקה, שנתנה ליהודים מדינה באדמת פלסטין לצד מדינה אחרת לערבים, ל"נכבה", הזורחת ושוקעת בכל יום מחדש באזור הערבי מבלי שתביא עמה קרן אור קטנה שתאיר את הדרך לעמים שלנו? האם זכותם של היהודים באדמת פלסטין היתה פחותה מזכותם של הערבים? מהם העקרונות ההיסטוריים לפיהם ניתן לקבוע שזכותו של האחד עדיפה על זו של האחר?
העיקרון של אי ההכרה בצד השני, במטרה להשתלט על כל זכויותיו, שלט בכיבושים האסלאמיים מאז תקופתו של עמר בן אל-ח'טאב, כמנהג הזמנים ההם, [אולם] בראשית המאה הקודמת ננטש [עקרון זה] ונאסר, משום שהוא גרם לפריצת מלחמות ומאבקים [אלימים]. הקהילייה הבינלאומית קבעה את החוקים הנחוצים לריסון עיקרון אי ההכרה באחר במסגרת העקרונות הכלליים שעל בסיסם הוקם חבר הלאומים בשנת 1919. לאחר מכן, עם הקמת האו"ם, חלה התפתחות [נוספת] ברוחם של חוקים אלו ונוספו להם נספחים ופרשנויות כדי שיתאימו לתקופה ויבטאו את הערכים המקובלים הנוגעים לריבונות הלאום ולזכויות העמים להגדרה עצמית.
אלא, שהערבים, בשל התרפקותם הרגשנית על העבר ודבקותם הקנאית באמות מידה קדומות, שללו מדרך החשיבה שלהם את הנטייה להתאים עצמם לרוח הזמן והם הפכו שבויים לעקרון של אי הכרה באחר, ביטול [זכותו] לקיום ובעקבות זאת [גם] הכחשת זכויותיו. כתוצאה מכך, נפגעו הזכויות והאינטרסים של העדות והלאומים הלא ערביים שחיו בקרבם - הכורדים, הקופטים, היהודים - והם ממשיכים לנהוג כלפי מיעוטים רבים, שצורפו לערבים לפני 1,400 שנה, על פי אותם החוקים של תקופת הפלישה המוסלמית.
למרות התוצאות הנובעות מעקרון הכחשת קיומו של האחר ובזכויותיו, דהיינו: [למרות] העושק, המאבקים, המלחמות וחוסר היציבות [שגרם עקרון אי ההכרה באחר ובזכויותיו] ... החזיקו הערבים בעמדה שוביניסטית ברורה ועקשנית. [מנקודת מוצא זו הם] טיפלו בכל הבעיות שצצו באזור עם ההתפשטות המודעות של המיעוטים לזכויותיהם ... ועם הופעתם של ארגונים בינלאומיים שאישרו את חוקיותן של זכויות אלו לאור ההיגיון והתפישות הכלליות של דורנו.
אי ההכרה באחר: הכורדים בעיראק, הנוצרים במצרים ובלבנון
הכורדים:
הכחשת זכויותיהם הלאומיות של הכורדים על ידי הממשלה העיראקית, בתמיכת הליגה הערבית, הובילה למלחמות שנמשכו חמישים שנה, שהן בערך שלושה רבעים מחיי המדינה שצמחה בעיראק ללא בסיס שלטוני חזק, שיקיים [מדינה] זו בצורתה ובגבולותיה הסופיים.
לאחר שבדו מליבם את הטיעונים על זכותם לספח את מחוז בצרה למחוז בגדאד לשם הקמת מדינה חדשה בעיראק, חייבו האינטרסים הקולוניאליסטים של בריטניה את סיפוחו של איזור גדול של אדמות, בהם גרו לאורך ההיסטוריה כורדים, למדינה החדשה. [זאת] כדי שמימדיה יתאימו לשאיפות של האמיר פיצל בן חוסיין שלו [הוענקה מדינה זו] בתמורה להגנתו על האינטרסים הבריטיים באזור.
םדאם חוסיין, בהכחשתו הנמרצת את זכויות הכורדים, הרג בין השנים 1988 ו-1989 כמאה ושמונים אלף כורדים במתקפת השמדה מתוכננת, שכינה אותה בשם "אל-אנפאל". לאחר מכן ריסס אחת מעריהם (חלבג'ה) בגז חרדל והרג את תושביה (5,000 איש). המצפון הערבי דבק בשתיקתו נוכח בית המטבחיים האנושי הזה, בעוד שמזכיר הליגה הערבית דאז (אל-שאד'לי אל-קליבי) מכנה את דברי העיתונות העולמית בעניין אירועים אלה כ"מזימה קולוניאליסטית נגד הערבים והמשטר העיראקי". הכורדים בסוריה נחשבים לאזרחים מדרגה שנייה ואסור להם להשתמש בשפתם ובתרבותם בפומבי.
הנוצרים במצרים ובלבנון:
הדיכוי הלאומי שעבר על הכורדים עבר גם על הקופטים [במצרים] בצורה של קיצוניות עדתית. בשני המקרים נקטו הערבים בעקרון של הכחשת מציאותו של האחר כדי לשלול את זכויותיו. הקופטים, אשר הערבים התמזגו עמם מבחינה חברתית ... מגלים מעת לעת שההתמזגות היא אך ורק קליפה דקה שעלולה להיקרע לגזרים במהרה בכל [פעם] שהם מעלים דרישה לשוויון ... בשל כך נמצאת מצרים, כמדינה, במתח חברתי, העולה על פני השטח ומרעיד את הקליפה הרוגעת בכל פעם ...
הקיצוניות העדתית במצרים קיבלה צורה של מפלגה מאורגנת עם הופעת קבוצת "האחים המוסלמים" ב-1928, כדי לשסע את החברה המצרית לשני חלקים מתנגדים ועוינים זה לזה, תוך התבססות על העיקרון הדתי והפוליטי הערבי, המכחיש את הלגיטימיות של האחר שאינו מוסלמי ואינו ערבי מאז כניסת הגייסות המוסלמיים למצרים בשנת 639 ...
בלבנון, הובילה הימצאות המיליציות הפלסטיניות החמושות להקמתן של מיליציות לבנוניות, סוניות ושיעיות, שיצאו כולן בסיסמאות למען שחרור פלסטין, בהתאם להחלטת מדינות ערב. כתוצאה מכך הן הפחידו את הנוצרים בהופעתן המזוינת ברחובות הגדושים בלבנונים ובתיירים, וזהו מה שחולל בסופו של דבר התנגשות עם המליציות הנוצריות, שהתחמשו מחשש [לאובדן] זכויותיהן העדתיות הנוצריות בשל הסיסמאות הלאומניות הערביות. לבנון היתה עדה למלחמת אזרחים מכוערת שנמשכה 15 שנים. [מלחמה] שהסתיימה רק כאשר סוריה, ששיחקה תפקיד מכוער ומתסיס, השיגה חסות מלאה על ענייני לבנון, [חסות] בעלת אופי של שליטה קולוניאלית...
לאחר שנחלצו הלבנונים משליטה זו, שבו והופיעו בשנת 2005 ענני מלחמת אזרחים חדשה בלבנון, אך במתכונת אחרת. הליגה הערבית לא משקיעה שום מאמץ כן למנוע את פריצתה משתי סיבות. הראשונה: המשטר הסורי עדיין עומד מאחורי המתיחות העדתית על מנת להחזיר את שליטתו על לבנון; השניה: היותם של הנוצרים המרכיב העיקרי בממשלת הרוב הנוכחית, המסרבת לחזרת ההשפעה הסורית.
אם מוסדות לאומיים עליונים מייצגים מצפון של אומה, הרי שהמוסד הגדול, הליגה הערבית, הוקם מלכתחילה כמקום פולחן של ה"נכבה", שתפקידו לחבר גילויי דעת ומחקרים גדושים בסילופים. [זאת] במקום לשחק תפקיד יצירתי בתחומי הצמיחה הכלכלית והתרבותית שיעלו את רמת החיים הנחשלת של החברות הערביות, ושיתייחס בשוויון אל כל הגזעים והדתות שהתקבצו תחת הישויות שהליגה מייצגת.
תמיד חלמנו שהמצפון הלאומי הערבי יחלים מן המחלה שהכאיבה לו מאז ה"נכבה" ויקים לתחייה [חזון], שאיננו חדש ואיננו מקדים את התקופה בה אנו חיים. קיווינו שלפחות יהיה זה חזון מכובד ומתאים ל[רוח] תקופתו. אולם קבוצת עיתונאים, סופרים וכמה היסטוריונים ערבים סילפו את העובדות, רקמו היסטוריה בדויה ועצובה לאזור על בסיס עיקרון של חוסר ההכרה באחר והכפישו חלומות אלה בבוץ.
ליהודים היסטוריה עשירה ועתיקת יומין בפלסטין
הערבים מתייחסים לבעיה הפלסטינית כבעיה מסובכת ביותר, ואולם, לאמיתו של דבר, היא אינה מסובכת, אלא בעיני הערבים, ברגשותיהם ובהגותם הלאומית והדתית. הערבים אספו טענות שווא בדבר זכותם הבלעדית על אדמת פלסטין, תוך כדי שימוש בטיעונים טפלים ובמספר אכסיומות, המסתמכות על מקורות שבעל פה ובכתב, שאת רובם הם [עצמם] חיברו לאחר הכיבושים האסלאמיים, ואסרו על כולם, בין אם ערבים ובין אם זרים, לבחון אותם מחדש.
כאשר הסכימו הערבים לבוררות של האו"ם ולאמנות האו"ם לפתרון הבעיה הפלסטינית, עמדו האכסיומות שלהם בסתירה ברורה למסמכים ההיסטוריים המהימנים שהיו בידי הארגון הבינלאומי. לכן הם איבדו עשרות שנים בהתעקשותם על מהימנות המסמכים שלהם, שאינם תואמים להיסטוריה של האזור המוכרים באופן רשמי, [היסטוריה] הנסמכת על עדויות מוחשיות לגמרי [כגון:] עדויות ארכיאולוגיות באדמת פלסטין, על הכתוב בשלושת ספרי הקודש של הדתות המונותיאיסטיות, ועל דברי ההיסטוריונים של רומא, ולפניהם ההיסטוריונים של יוון ... וכן על מחקרים היסטוריים מודרניים...
בירושלים מקומות פולחן יהודיים ונוצריים קודמים למוסלמים
כעת נגיע לסיפור מסגד אל-אקצא, שלגבי הערבים המוסלמים נחשב למקום דתי, שאללה ייחד [רק] להם מאז האדם הראשון, והם קוראים לו בשם "אל-חרם אל-קדסי אל-שריף". [מקום זה] כולל מספר מקומות פולחן, ובהם מסגד כיפת הסלע אותו בנה עבד אל-מלכ בן מרואן במאה השביעית לספירה, כלומר 72 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי. מקום התכנסות דתי זה היה מעל אבן [השתיה] הבולטת בראש הר המוריה [כך במקור]. [הר המוריה] כולל שלושה מקומות פולחן קדומים של היהודים ומקומות פולחן נוצריים ... מסגד כיפת הסלע המתומן הוקם במקום בו היתה כנסיה ביזנטית קדומה בקרבת בית המקדש של שלמה שהרומאים הרסו בשנת 70 לספירה.
אם רוב המוסלמים טוענים שהר הבית הוא מקום אסלאמי ולאף אחד אין זכות להיות שותף בו, הרי שהם אינם מודעים להימצאותם של מקומות פולחן יהודיים ונוצריים בתוך חומות הר הבית עוד קודם למסגד כיפת הסלע ...
הערבים מתרברבים רבות בסובלנותם וביחסם הטוב כלפי יהודים ונוצרים, שחיו תחת השליטה המוסלמית לאחר הכיבוש המוסלמי. דיבורים אלה הם חלק מסילוף העובדות עליו בנו הערבים את תרבותם הדתית והלאומית. הסופרים וההיסטוריונים [הערבים] לא חדלו מלהערים דפים מליציים שרשמו [את תולדות] תקופה זו ... אולם, המציאות מאששת את ההיפך מטענות שווא אלה, שכן ברית עמר [אילצה] את היהודים והנוצרים לבחור בין עזיבת דתם והתאסלמות לבין תשלום מס תמורת מגורים ... והגנה על חייהם ונכסיהם במולדתם המקורית. [ברית עמר] התירה להם קיום פעילות דתית ובניית בתי פולחן חדשים או תיקון הישנים [רק] בהיתר של השליט המוסלמי, תחת תנאים רבים.
בתקופות שבאו לאחר מכן חייבו המוסלמים את בני שתי הדתות [הללו במגבלות נוספות]: אסרו עליהם להרים את קולם בזמן התפילה, [חייבו אותם] לערוך את תפילותיהם ולקיים את טקסיהם הדתיים במקומות סגורים כדי שלא [להפריע] לעוברים ושבים; אסרו עליהם לשאת נשק, לרכב על סוסים בעלי אוכף ולבנות בתים גבוהים מבתי המוסלמים. הם נדרשו להביע כבוד למוסלמי, כמו, לקום ממקום מושבם אם המוסלמי רוצה לשבת בו והם לא יכלו לשמש בתפקידים שלטוניים או במשרות במקומות ציבוריים רגישים.
הפסוקים המקללים את היהודים רווחו והטילו ספק בספר הקודש שלהם מתוך רצון עז של הערבים להתנשא על היהודים החיים ביניהם, להשפיל אותם ולנגוש בהם עד כליה ללא סיבה. עם הזמן, גרמה התייחסות זו ליהודים רבים מאוד לעזוב את עריהם ואדמתם, [ולהגר] ומי שנותר מהם [בפלסטין] עד למאה התשע עשרה נותר בשוליים וחי בין הערבים כפושע באדמת ניכר...
הערבים טוענים שהכותל המערבי [כך במקור] הוא נכס השייך להם כיוון שהנביא מחמד קשר את סוסו אל-בוראק אל אחת מהלולאות שלו, כאשר הסיע אותו אללה בלילה מהמסגד הקדוש במכה כדי שיתפלל במקום הפולחן "אל-אקצא" שבירושלים ... למרות שאמיתות סיפור הנסיעה הלילית מפוקפקת. אלא שההיסטוריה של הערבים לאחר האסלאם מכילה בתוכה כמה דברים מוזרים. וכי מה מקנה לסוס זכות גדולה מזו של קיר שמשקלו יותר מאלפיים טון כדי לצרפו לנכסים השייכים למוסלמים. זו דוגמא אחת מני אלפים של אגדות שבדו מלבם הקנאים תוך זלזול בשכלם של הערבים.
... לאחר שנתקבלה החלטת האו"ם בעניין חלוקת פלסטין ב-29 בנובמבר 1947 ... סירבו הערבים להכיר בהחלטת החלוקה. בכך הם סרבו [לקבל] מדינה שהחלטת החלוקה קבעה שהיא זכותם של הפלסטינים והערבים במטרה להגשים את האיזון החוקי וההיסטורי [בין זכויות הערבים לזכויות היהודים]. הערבים קראו להחלטה בשם "אל-נכבה", ומדינותיהם החדשות, שהוקמו מספר שנים לפני ישראל, השתתפו במלחמה של צבאות סדירים נגד ישראל, שבה השתלבו קרבות מקומיים של כנופיות, שהיו מורכבות מפלסטינים ומערבים שבאו מהאזורים הערביים הקרובים והרחוקים. [המלחמה] הסתיימה בכישלונן. הערבים, הוסיפו חטא על פשע, והקימו לפליטים הפלסטינים שעזבו במהלך המלחמה ולאחריה, מחנות פליטים כדי שיגורו בהם...
הנשיא מחמוד עבאס ... היה המנהיג הפלסטיני הראשון שהודה בכך שהכנסייה של הנוצרים בעזה, שנשדדה על ידי כנופיות של החמאס, נמצאת שם "לפני שהגענו [אנחנו] אל עזה", כשהוא מתכוון ל"אנחנו הפלסטינים" [בכלל], ולתושבי עזה הנוכחיים בפרט, שבאו אליה לאחר הכיבוש המוסלמי כעירוב של בדואים מסיני, בדואים מחצי האי ערב [ואנשים] אחרים שמוצאם אינו ידוע ... והשליטו עצמם על תושביה המקוריים, הנוצרים, היהודים, הפיניקים, הביזאנטים ושרידי השומרים...
על הערבים להכיר בזכות היהודים על פלסטין
כדי למנוע שפיכות דמים נוספת של חפים מפשע ... וכדי למנוע הפיכת ההידרדרות בלבנון, עיראק, עזה והגדה המערבית לביצה שתתפשט ותכלול בתוכה את כל המדינות והחברות הערביות, צריכים הערבים לבחון עתה מחדש את שאלת ה"נכבה" ולהציע חזון חדש ואמיץ לעתיד האזור ותושביו; [חזון] שבמסגרתו יכירו בפומבי בזכות החוקית של היהודים על מדינתם לאור העובדות ההיסטוריות ולא בהסתמך על החיבורים מלאי הכעס והדמגוגיים, שהתודעה המבולבלת שלהם הפרישה והפכה אותם לאידיאולוגיה, [תודעה] המורכבת והבנויה על שקרים, מיתוסים וסילוף כתוצאה מהעיקרון של אי ההכרה באחר.
הדבר החשוב מכל הדרוש למען חיזוק החזון החדש, הוא [אימוץ] העיקרון [הקובע] שיש לגנות באופן רשמי את האנשים, הקבוצות, החברות, המפלגות הדתיות והפוליטיות וכן המשטרים הטוטליטריים שייסדו את תהילתם ומנהיגותם הריקנית מתוך נקודת מוצא של מושג ה"נכבה", החשוף תמיד לקליטת טענות שווא ושקרים נוספים.
זאת על מנת לצאת אל העולם בפנים ערביות חדשות, עם ערכים אנושיים, שלא ירשו לערבי, בכל תחבולה שהיא, לעשוק את בניו, אחיו או מי שהוא בן דת, לאום או אידיאולוגיה אחרים.
