ביקורת על השגרירות הנוצרית בירושלים
תחת הכותרת "המציאות והמטרות האמיתיות של השגרירות הנוצרית בירושלים" מותח סאמר סלאמה ביומון "אל-איאם" ביקורת חריפה על פעילות השגרירות הנוצרית בירושלים[1]:
"רבות אנו שומעים על 'השגרירות הנוצרית בירושלים' – כפי שהיא מכונה - ועל פעילויותיה שמטרתן מאז ומעולם לבסס את הנוכחות היהודית-ציונית בפלסטין בכלל ובירושלים בפרט. שגרירות זו מנצלת כל אירוע דתי, ובמיוחד דתי-נוצרי, כדי לשרת את התעמולה למען ירושלים ישראלית-ציונית והיא מקבלת תמיכה חומרית ורוחנית מאגודות נוצריות ויהודיות...
שגרירות מדומה זו איננה מסתפקת בניהול תעמולה תקשורתית לטובת ישראל, אלא היא מציבה עצמה כמגינה על זכויות הנוצרים בפלסטין, וזאת באמצעות מעקב אחר ההתנהגות ואחר המדיניות של הרשות הלאומית הפלסטינית ובאמצעות הגשת דוחות בנוגע לחופש הדת בשטחי הרש"פ - כאילו היא האחראית על כך באופן רשמי מטעם האו"ם, הוותיקן או הרשות הכנסיתית. דוחות אלו אינם יותר מאשר פרי דמיונם של כותביהם ומטרתם לפגוע ברשות הלאומית ובאחדות העם הפלסטיני המוסלמי והנוצרי...
שגרירות מדומה זו נושאת את שם הנצרות כסיסמא ריקה מתוכן; אין לה כל קשר לנצרות והיא איננה יותר מאשר מוסד יהודי-ציוני שטוען לשווא [שהוא שייך] לנצרות, או מסתתר תחת שמה. אם באופן מעשי חלק מחבריה נוצרים, הרי שהם נוצרים בשמם [בלבד] והם ציונים שלא משתייכים לשום כנסיה מזרחית או מערבית מוכרת. ישראל והתנועה הציונית הצליחו לנצל כמה כנסיות מפולגות המאמינות בתורה יותר מאשר בברית החדשה ולהוביל אותן ואת תומכיהן בדרך הציונות, עד שהפכו אותן לכנסיות 'יהודיות-ציוניות' במהותן, במעשיהן ובמחשבתן יותר מאשר [כנסיות] נוצריות הפועלות בדרך האהבה והשלום.
לכנסיות המזרחיות והמערביות הרשמיות אין כל קשר לשגרירות זו והן לא לוקחות חלק בפעולותיה. אדרבה הן מתנגדות נחרצות לנוכחותה בירושלים ורואות בה אמצעי להפצת המלחמה ולא [להפצת] השלום – דבר העומד בסתירה מוחלטת לעקרונות הדת הנוצרית, שהרי כיצד [יתכן] שהכנסיות הרשמיות יסכימו להפרת זכויות האדם, לגירוש עם ולרמיסת כבודו בפומבי בה בעת שהן – על כל זרמיהן - מגינות על השלום, הזכויות והצדק בין העמים.
כל הנוצרים הפלסטינים-ערבים המקומיים אינם רואים בשגרירות זו אלא מוסד יהודי-ציוני שמטרתו לתמוך בישראל ובהגמוניה שלה באזור על חשבון תושביה המקוריים המוסלמים והנוצרים. הם רואים בשגרירות זו כלי לסילוף דמותה האמיתית של הנצרות והם אינם קשורים אליה בקשרים פוליטיים או דתיים כלשהם. שמה [של השגרירות] אינו אלא הסתתרות [תחת] גלימת הנצרות; כל כולה איננו דבר זולת התנועה הציונית והיא מקיימת [במהותה] את נבואת ישו ואזהרתו: 'יבואו אליכם בלבוש טלה בעודם זאבים טורפים'.
ראוי לציין כי שגרירות מדומה זו פועלת בחוגי הנצרות העולמית בסיוע מישראל והיא מפיצה רעיון שקרי לפיו הנוצרים גורשו, נרצחו ונרדפו בזמן השלטון האסלאמי בפלסטין, [רק] מעטים מאוד מהם נשארו [בפלסטין] והם נתונים להגנת ישראל. שגרירות זו מגישה מידי פעם דוחות שקריים בדבר רדיפת הנוצרים על ידי הרשות הלאומית הפלסטינית בשטחי הרש"פ ולמרבה הצער, למרות שדוחות אלו והאינפורמציה שבהם אינם נכונים, הם משפיעים במידה רבה על דעת הקהל העולמית, שהרי רבים במערב סבורים כי אין למעשה נוצרים בפלסטין וכי מספרם הזעיר ש[עדיין] נשאר נתון לרחמי ישראל..."
סאמר סלאמה ממשיך ומתאר את אוזלת היד הפלסטינית-ערבית לנוכח מציאות זו:
"הכנסיות הנוצריות הפלסטיניות פועלות מתוך ניתוק מוחלט אחת מן השניה ומן הרשות הלאומית הפלסטינית ואילו השגרירות הנוצרית מנוהלת ישירות על ידי הצד הישראלי.
בעוד ישראל ושותפיה משתדלים ללכד את כל הכוחות לשם ייהוד העיר הקדושה, איננו מוצאים בצד הפלסטיני שום פעילות קולקטיבית רצופה... על מנת להתמודד במערכה הגורלית [נגד] ערביותה של ירושלים ומורשתה התרבותית-דתית הנוצרית-מוסלמית המשותפת.
למרות החשיבות הרבה והמקום המרכזי שתופסת ירושלים בקרב בני הדתות המונותיאיסטיות, איננו מוצאים פעולה רשמית כלשהי ברמה האסלאמית או הנוצרית הבינלאומית. אנו מתייחסים לבעיה כאל בעיה נוצרית-יהודית-אסלאמית בעוד שצריך [להתייחס אליה] כאל [בעיה] פלסטינית-אסלאמית-נוצרית וישראלית-יהודית...
הממד הנוצרי-פלסטיני... לא נוצל עד לרגע זה מעולם ברמה הבינלאומית, בעוד שישראל והתנועה הציונית הבינו את חשיבות הנושא מאז הקמת ישראל והחלו לטפל בו, עד אשר הצליחו ליצור כנסיות ציוניות התומכות בישראל.
למרות שהנוצרים הפלסטינים נחשבים לחלק בלתי נפרד מן העם הערבי הפלסטיני והם קשורים בקשרים לאומיים, היסטוריים ותרבותיים למוסלמים הפלסטינים ולערבים... ולמרות שתרבות הנוצרים בפלסטין היא תרבות ערבית אסלאמית – עד עתה לא נוצל כפי שצריך הממד הנוצרי, בעוד שפעילות נוצרית-פלסטינית לצד [פעילות] מוסלמית-פלסטינית לשם תמיכה בעמדה הפלסטינית היא חובה לאומית משותפת, והאחריות למלא תפקיד חשוב זה מוטלת על הרשות הלאומית ועל הנוצרים הפלסטינים – במיוחד בשלב עדין זה בהיסטוריה של העם הערבי הפלסטיני."
