המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובות להתקפה על שה"ח המצרי במסגד אל-אקצא
30/12/2003

 

תגובות להתקפה על שר החוץ המצרי במסגד אל-אקצא

 

במהלך ביקורו בישראל ובעת שהלך להתפלל בהר הבית, הותקף שר החוץ המצרי, אחמד מאהר, על ידי קבוצה של פלסטינים שקיללו אותו, השליכו עליו נעליים וקראו לג'יהאד במצרים. על פי כמה דיווחים, השתייכו התוקפים ל"מפלגת השחרור" האסלאמיסטית. יומיים לאחר התקרית, נפרץ הסכר ושטף של מאמרים ותגובות הציף את עיתוני מצרים.

 

אחמד רגב, בעל פינה יומית במדור הדעות של היומון הממסדי, "אל-אח'באר", קבע כי הבעיה מתחילה בגיל צעיר והיא נובעת מדרך החינוך בעולם הערבי. "בשיעורי לשון ערבית", כתב רגב, "מלמדים [את הילדים] את המשפט 'עמר הרביץ לזייד', אבל לעולם לא מלמדים אותם את המשפט 'עמר הרביץ לכהן'."[1]

 

ביומון הממסדי "אל-מסאא", ניסה בעל הטור, מחמד פודה לעורר נקיפות מצפון בקרב הפלסטינים בכותבו: "האם הפלסטינים שתקפו את שר החוץ המצרי... שאלו את עצמם מדוע הסכים אחמד מאהר לקחת על עצמו את הסבל של נסיעה לישראל ופגישה עם שרון ועם חברי ממשלתו?! האם הוא נסע לטיול במדינה שאנו ניתקנו את יחסינו עמה ונכנסו עמה למשברים פוליטיים למען פלסטין...?! או שמא הוא נסע כדי לנהל שיחות סלון עם אותה ממשלה שמצרים הנחיתה עליה את ההתקפה הפוליטית הקשה ביותר כדי לחשוף אותה לעיני העולם...?! האם הפלסטינים רוצים שמצרים תמשוך את ידיה מהסוגייה [הפלסטינית]? זה יהיה הדבר הקל ביותר לעשותו והוא כבר נעשה על ידי מדינות ערביות רבות... את האיש שבא למענכם אתם הכיתם וישראל היא שהעבירה אותו לבית החולים כדי לקבל טיפול. איזו בושה ואיזו חרפה אתם ממיטים על עצמכם ועל העניין שלכם?!..."[2]

 

עורך היומון "אל-אח'באר", גלאל דוידאר כתב: "...כל העולם, ובכלל זה הפלסטינים, יודע שבין מצרים לבין ישראל אין שום בעיה העומדת ותלויה לאחר ניצחון אוקטובר [1973] וחתימת הסכם השלום... הסיבה היחידה [לבעיות בין מצרים לישראל] היתה ההגנה על זכויות הפלסטינים, ולא הגנה על אינטרסים מצריים ישירים כלשהם...

 

למרות ההקרבה המתמשכת [מצד מצרים] המעכירה את יחסי מצרים עם ישראל ועם הלובי הציוני וכתוצאה מכך עם ארה"ב, הופתענו מהקבוצה הפלסטינית פורעת החוק, המתמרדת, והחורגת מכל גבול שביצעה את ההתקפה הברברית והשפלה על שר החוץ של מצרים, שהיא בסיס התמיכה היחיד של העם הפלסטיני. כיצד אנו, בעלי הטורים המצריים, המגינים מדי יום על זכויות העם הזה בהתמודדות עם התוקפנות הישראלית, יכולים להסביר את המעשה הנבזי הזה?... קבוצת הפושעים הזו... היא חבורת בוגדים העובדים לטובת ישראל ולטובת כל אויביה של האומה הערבית... כן, אותם תוקפים חוטאים ראויים לקללת 70 מליון מצרים שצפו אתמול בלילה במעשה הפחדני הזה..."[3]

 

סעיד סנבל, כתב אף הוא ב"אל-אח'באר": "...האשמת שר החוץ המצרי בבגידה משמעותה האשמת מצרים בבגידה. אין זו הפעם הראשונה שמצרים מואשמת בבגידה, למרות כל מה שהיא עשתה ועושה למען הפלסטינים. 'בגידה' היא מילה שימושית ביותר בלקסיקון הפלסטיני. הם השתמשו בה נגד ראש ממשלתם לשעבר, אבו מאזן שהעדיף להתפטר ולמשוך את ידו מן העניין; הם השתמשו בה נגד השר לשעבר, יאסר עבד רבה וחבריו שנסעו לג'נבה כדי להסכים על מסמך שלום שיבטיח חיי כבוד לפלסטינים. עוד לפני כן, האשימו הפלסטינים את עבד אל-נאצר בבגידה משום שהוא קיבל את תוכנית רוג'רס, שר החוץ האמריקאי. הם האשימו את אנור סאדאת בבגידה כאשר הוא זימן אותם לועידה המרובעת במינהאוס. אילו הם היו מסכימים להשתתף בועידה או היו מקבלים את העקרונות של הסכם קמפ דיוויד, הם לא היו מאפשרים לישראל להקים את ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה ולא היו נזקקים לכל הויתורים שהם מציעים היום!...

 

ההתקפה הבזויה על שר החוץ של מצרים... גורמת לרבים לשאול האם לא הגיע הזמן להתמקד בבעיותינו הפנימיות הסבוכות, שרבות מהן נובעות מן המלחמות בהן השתתפנו למען פלסטין, במקום לבזבז את המאמצים [בניסיון] לפתור בעיה שבעליה מסוכסכים בינם לבין עצמם ומאשימים זה את זה, כמו גם אחרים, בבגידה?" [4]

 

החריף ביותר היה העורך הראשי של השבועון "אח'באר אל-יום", אבראהים סעדה שכתב כי הוא "לא השתכנע" מניסיונו של שר החוץ המצרי להמעיט מחומרת התקרית. סעדה קרא לכנס את מועצת העם המצרית כדי לדון במדיניות המצרית בעניין הפלסטיני בעקבות מה שהוא כינה "ניסיון ההתנקשות בחיי שר החוץ המצרי". סעדה סקר את ההיסטוריה של היחסים המצרים-פלסטינים החל מימי הנשיא סאדאת וכתב: "למרות ההתקפות הבזויות שתכננו וביצעו הערבים בהנהגת סדאם חוסיין ויאסר ערפאת נגד יוזמת [השלום] של הנשיא המצרי, סאדאת לא ייחס לנבזות הזו שום חשיבות והמשיך באומץ בדרך השלום...

 

למן היום הראשון בו דרכה רגלו של הנשיא סאדאת על אדמת ישראל, שום דבר לא מעניין את האומה הערבית מן האוקיינוס ועד למפרץ חוץ מלנהל התקפות שנאה נגד מצרים... אני לא חושב שהעם המצרי מסוגל לשכוח או להתעלם מאותן שנים בהן הנהגתו המדינית היתה מטרה להתקפות מכוערות ביותר לא רק מצד כלי התקשורת הערביים אלא גם על ידי כמה שליטים ובראשם סדאם חוסיין ויאסר ערפאת... העם המצרי לא ישכח גם שיאסר ערפאת רקד משמחה כאשר הוכרז על רצח הנשיא סאדאת...

 

הגיע הזמן להגיד לרשות הפלסטינית 'לא. אלף פעם לא'... אנו כבר לא מוכנים להגיש את הלחי הימנית כדי לחטוף את אותה הסטירה שחטפה השמאלית, פעם אחר פעם. נמאס לנו, כבוד הדובר היחיד בשם העם הפלסטיני [ערפאת] מטענתך החוזרת ונשנית שיש לייחס כל התנהגות פלסטינית אנטי-מצרית... למיעוט טיפש וזעום...

 

אישית, אני לא מקבל את ההתנצלות של הנשיא הפלסטיני, יאסר ערפאת... אני דורש את כינוס מועצת העם לישיבה מיוחדת בנוכחות שר החוץ שתוקדש לבחינת מדיניותנו ביחס לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.... יתכן שחברי מועצת העם יחשבו אחרת ממני, [אבל] אני מציע גם כפתרון למחלוקת הזו... לקיים סקר בכל מגזרי העם המצרי לגבי המדיניות שלנו בעניין הפלסטיני.... תוצאות סקר דעת הקהל המצרית יגלו לחברי מועצת העם עובדות רבות שנעלמות מעיניהם ויוכיחו להם כי הפער בינם לבין העם המצרי רב."[5]

 

ביומון "אל-אהראם", השתדלו בעלי הטורים לנקוט שפה מאופקת יותר. צלאח מנתצר, כתב כי "אירוע כזה יכול בקלות לגרום לעיתונאי להיכנע להתרגשות ולזעם... אבל אני מנסה במקום לעורר זעם נוסף, לשמור על איפוק. מצרים לא תתיר לאלה שהם אויבי העניין שלהם עצמם, אויבי זכויותיהם, אויבי מאבקם, להשיג את מטרותיהם. זהו מס שאנו שילמנו ומשלמים ואילו אותם אנשים אחוזי איבה וכפויי טובה המלכלכים את תדמיתם – מקומם בפח הזבל של ההיסטוריה."[6]

 

חאזם עבד אל-רחמן, בעל הדעות הליברליות, כתב בטורו ב"אל-אהראם": "...האם חלאת המין האנושי האלה מסוגלים להשיג משהו עבור העם הפלסטיני? סביר להניח שהם, כמו תומכי פיגועי ההתאבדות, הראשונים שגורמים נזק לעניין הפלסטיני ומביאים מוות על העם הפלסטיני..."[7]

 

ומרסי עטאללה, העורך הראשי של מהדורת הערב של "אל-אהראם", כתב: "...האספסוף הזה, המתנשא על אחרים וטוען ללאומנות יתרה, עדיין רוצה לשבות את האומה במעגל הסכסוך, אך ורק כדי להלהיט את הרגשות. לא די להם בכל מה שנגרם לעניין הפלסטיני כתוצאה מההיגררות אחרי מנהיגי המלים שבמשך יותר ממחצית המאה הניפו את סיסמת השחרור המלא מן הנהר לים עד שכמעט ואבדנו הכל ופלסטין כמעט שנותרה ללא נהר וללא ים..."[8]

 

תגובות בעולם הערבי

העיתונות בעולם הערבי גינתה את ההתקפה על שר החוץ המצרי כמעט פה אחד. ב"אל-ראיה" הקטרי, לשם דוגמא, כתב בעל הטור עבד אל-כרים חשיש: "אני לא צריך לחזור על מה שאמרו אחדים כאילו ההתקפה על שר החוץ המצרי... אורגנה על ידי הישראלים. טענה שכזו היא, קודם כל, קשקוש ונובעת מהתמכרותם של אחדים להפיכת העובדות על ראשן ולטמינת הראש בחול. מי שתקפו את שר החוץ המצרי... הם פלסטינים בשר ודם ולישראלים אין כל קשר לכך... האמת היא שלא מעניין אותי לדעת לאיזה [פלג] משתייכים התוקפים. התקיפה הזו מגונה על ידי כל מי ששכל, או חצי שכל, בראשו. אלא שמה שרציתי להדגיש הוא שלהתנהגות המטופשת הזו תהינה השלכות חמורות מאוד על מצבו של מסגד אל-אקצא והיא עלולה להעניק לגיטימיות להתערבות הישראלית ולפיקוח ישראלי ביטחוני עליו..."[9]

 

ב"אל-נהאר" הלבנוני, כתב העורך הראשי ג'ובראן תויני שההתקפה על מאהר "מהווה את שיא השפלות ואף את שיא ההשפלה הערבית. תקיפתו של מאהר היוותה מתנת חינם לאויבי הערבים, ובראשם ישראל. פעם נוספת מתברר לנו שהאויבים המסוכנים ביותר של הערבים הם ערבים, בדיוק כפי שהאויבים המסוכנים ביותר של העניין הפלסטיני הם פלסטינים שאמצו את הסרבנות וההקצנה הפונדמנטליסטית כדרך התנהגות. כמה פעמים הם כבר שירתו את ישראל במעשיהם? כמה פעמים כבר הצילה התנהגותן של קבוצות אלה את אריאל שרון וממשלתו?

 

מה שקרה לשר מאהר מזכיר לנו את ההיסטוריה של היחסים הבינערביים... חישוב פשוט מגלה שמספר התוקפנויות הערביות-ערביות עולה על מספר המלחמות הערביות-ישראליות..."[10]

 

יוצא הדופן בעיתונות הכלל ערבית היה עבד אל-בארי עטואן, העורך הראשי של היומון "אל-קדס אל-ערבי" שזוהה אידיאולוגית עם משטרו של סדאם חוסיין והפך עצמו לאויב המשטר המצרי. עטואן כתב למחרת התקיפה תחת הכותרת "נעליים של התרעה מוקדמת": "הנעליים שהומטרו על ראשו של אחמד מאהר... הם לקח לכל המנהיגים הערביים ונציגיהם שזלזלו ברחוב, בתביעותיו וברגשותיו והם מקשיבים כיום רק לממשל האמריקאי ולדרישותיו המשפילות לקיים נורמליזציה עם המדינה העברית, לשרת את האינטרסים שלה, ולהסתיר את מדיניותה הטרוריסטית.

 

מר אחמד מאהר השפיל את העם המצרי ואת כוחותיו הלאומיים החיים כאשר הוא הלך בניגוד לרצונם ותוך זלזול ברגשותיו לתל אביב כדי להיפגש עם ראש הממשלה הישראלי שידיו מגואלות בדם אנשי המאבק הפלסטיניים והחיילים המצרים הגיבורים שמתו מות קדושים בהגנה על כבוד ארצם ואומתם. נעלי המתפללים הפלסטינים שהומטרו עליו היו ביטוי לזעם ולפטריוטיות של אחיהם במצרים וביטוי לאופן בו רואים העמים הערביים את משטריהם הדיקטטורים, המדכאים, והמושחתים...

 

כאשר שר החוץ המצרי הופך לנייטרלי בסכסוך הערבי-ישראלי וכאשר הממשלה המצרית הופכת ל'מתווך הוגן', אל לנו להתפלא אם שר החוץ מאהר מוכה באמצעות נעליים, משום שעמדה זו פוגעת במצרים, מעליבה את עמה ועוטה קלון על ההקרבה של השהידים שלה..."[11]



[1] אל-אח'באר (מצרים), 25.12.2003.

[2] אל-מסאא (מצרים), 24.12.2003.

[3] אל-אח'באר (מצרים), 24.12.2003.

[4] אל-אח'באר (מצרים), 24.12.2003.

[5] אח'באר אל-יום (מצרים), 27.12.2003.

[6] אל-אהראם (מצרים), 24.12.2003.

[7] אל-אהראם (מצרים), 24.12.2003.

[8] אל-אהראם אל-מסאאי  (מצרים), 23.12.2003.

[9] אל-ראיה (קטר), 24.12.2003.

[10] אל-נהאר (לבנון), 24.12.2003.

[11] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.12.2003.