המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
'האביב' של טיביליסי והחורף בעולם הערבי
7/12/2003

 

'האביב' של טיביליסי והחורף בעולם הערבי

 

המהפכה 'הלבנה' בגרוזיה (נובמבר 2003) עוררה בעלי טורים בעיתוני העולם הערבי לערוך השוואות בין התסיסה הפוליטית הדמוקרטית בגרוזיה לבין העקרות הפוליטית השוררת בעולם הערבי. להלן עיקריהם של חמישה מאמרים:  

 

האליטות ושינוי סדר היום הפוליטי בעולם הערבי

במותחו ביקורת על התנהלותן הפוליטית של האליטות בעולם הערבי כתב סעד מחיו, בעל טור ביומון "אל-ח'ליג'" של האמירויות המאחדות: "מדוע החברות הערביות אינן חוות מהפכות דומות [לזו של גרוזיה]? מדוע הן שרויות בתרדמת, בעוד שכל עמי העולם - ובכלל זה גם עמי אפריקה - רוקדים מאז שנת 1989 למקצביה של מהפכה אוניברסלית אמיתית אחת הסוחפת [את העולם] אל עבר טחנת [הקמח] של הדמוקרטיה? מדוע במרחב הערבי עדיין לא הנצו ניצנים של תנועות דמוקרטיות וליברליות שתגשנה לעמים הערביים חלופה למגוון האופציות של רודנויות ומשטרים ריכוזיים? האם באמת [כפי שטוענים בעולם הערבי] קיימת סתירה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה?  

 

שאלות כואבות כאלה מעוררות ספיקות באשר לזהותנו, באשר לטבענו ואפילו באשר למידת בשלותנו האינטלקטואלית... קיימים גורמים אובייקטיבים והיסטוריים [למצבנו] שהם בני טיפול. [מדוע] למשל, זה למעלה ממאה שנים... מוענקת בעולם הערבי בכורה לאופציה הלאומית על פני האופציה הדמוקרטית? הדבר נכון לא רק ביחס [לסוגיות דוגמת] פלסטין... לבנון, סוריה או עיראק, אלא גם ביחס לעמים ערביים רבים החשים כי כושר ההחלטה הריבוני שלהם מופקע מידיהם וכי הסוברניות שלהם מופקרת.

 

מה שנכון ביחס לשאלת הלאומיות [הכלל ערבית] נכון גם ביחס לשאלת הלאומיות [הפרטיקולרית], והסיבה לכך ידועה. [מחד גיסא], הפסיפס החברתי והתרבותי דוחף את האליטות הערביות להתרכז [בקיומם של] קונצנזוס ושל אחדות לאומית [ולא] במאבק [דמוקרטי] שקט על [דמות] השלטון. [מאידך גיסא], שישים שנות עריצות בשמם של חלומות ורודים אודות שחרור, אחדות ועצמאות הביאו לניצול החברות האזרחיות בעולם הערבי ולייבוש מקורות ההתחדשות, החדשנות והיצירה שלהן...

 

יש בידנו תירוצים משכנעים [להסברת מצבנו], אבל תירוצים אינם מספיקים... מה מונע מן האליטות הערביות לפתח תכניות ורעיונות העשויים להבטיח את שילובם של הבכורה [המוענקת] ללאומיות ושל עובדת [מציאותה של] הדמוקרטיה? האם הכוחות הלאומיים במערב אירופה לא פעלו בדיוק בדרך זו? האם אין זה מה ששליש מן האנושות מנסה כיום לעשותו? מה מונע מלגבש מסגרות של אחדות לאומית אשר יישענו מעתה ואילך על [קיום] חירויות [אדם] כלליות ועל זכויות האדם והאישה? האין זה אפשרי שדבר מעין זה...  יוליך לחיזוק האחדות הלאומית ולא להחלשתה..?"[1]

 

החיים על פני כוכב הלכת של מדינות העולם הערבי

בהשוותה את האירועים בטיביליסי להתנהלות הפוליטית בעולם הערבי ובארצה, לבנון, כתבה בעלת הטור סחר בעאצירי ביומון הלבנוני "אל-נהאר": "בעוקבי אחר 'מהפכת הפרחים' בגרוזיה [ששודרה] על אקרני הטלוויזיה חשתי בקנאה...מכיוון שאני ערביה ולבנונית. הכאיבו לי [מראות] ההמונים הצובאים על [בניין הפרלמנט] שבאו לממש את רצונם. [חשתי] כאילו הם ואנחנו, הערבים, חיים על כוכבי לכת שונים וכי בכוכב הלכת שלנו לא נודעת משמעות לרצונם של העמים...

 

לאחר סרביה, אינדונזיה ומדינות אחרות, שוב מגיע [אלינו] והפעם מגרוזיה, מופת של עם המפעם בחיוניות, [של עם] שהחליט להיחלץ ממציאות [חיים] מרה שהוא ממאן לקבלה, [של עם] הנושא [על כתפיו] את האתגרים הכרוכים בשינוי שהוא מייחל לו... [העם הגרוזיני] מספק לנו, הלבנונים, הזדמנות להרהר במותם של החיים הפוליטיים, בכניעה המוחלטת לחדגוניותם... ולפסטיבל הכניעה הגמורה שהארץ חיה בו.

 

המשברים והחסרונות [בחיינו] מתגבבים ונערמים מזה שנים... הכל נראים חסרי אונים מכדי ליזום [דבר מה]... האזרחים מתבוננים [בנעשה] מתוך ייאוש או אדישות... [גם כאשר] הם עוקבים בטרחנות אחר המשברים... הרי [שבעיתוניהם] הם קוראים אך ורק... פזמונים המייחלים להם ולארצם כל טוב... מאין באה לנו... היכולת להיכנע למציאות זו של התפוררות?

 

האירועים [בגרוזיה] לא באו מתוך ריק... בחתירתו אחר טובותיו [האנוכיות] לא הבין שוורדנדזה כי מעשיו הטביעו את ארצו בשחיתות ובעוני... והתעקשותו לזייף את רצון [הבוחרים] הגרוזינים היתה הקש ששבר את [גב הגמל]... קיים, אם כן, מי שדורש דין וחשבון. העמים הם הדורשים דין וחשבון! אולם התרחשויות מעין אלה קורות בכוכב הלכת 'ארץ', כך שהמודאגים [בקרבנו] יכולים להירגע: עד שישובו עמי העולם הערבי לכוכב הלכת 'ארץ' אין דבר בינינו לבין ההתרחשויות בגרוזיה, למעט אירוע שאם נרצה נוכל להרהר בו"[2]

 

מהפכות עממיות יגיעו בהכרח גם לעולם הערבי

גם עורך היומון תומך סדאם ובן לאדן, "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, צפה במאמרו קץ דומה למשטרים הערביים: "עמי העולם השלישי והפוליטיקאים שלהם קיבלו שיעור מאלף מן האופוזיציה הדמוקרטית בגרוזיה. שוורדנדזה אולץ לוותר על השלטון ללא שפיכות דם וללא מעשי ביזה... העמדה הנייטרלית שנקטו מוסדות הצבא ומנגנוני הביטחון... [נובעת מן ההכרה] כי במדינות דמוקרטיות מנהיגים באים והולכים, אבל העמים הנותרים על כנם הם מקורה של הריבונות.

 

מהפכות עממיות אלו יגיעו בהכרח גם לעולם הערבי. התבהמות המשטרים הדיקטטוריים, שקיעתם עד צוואר בשוד מקורות העושר [הלאומיים], הפקעת חירויות הכלל והפרט, היעדר קיומה של מערכת משפט עצמאית והמונופול [הממשלתי] על משרות ומקומות תעסוקה – [כל אלה אומרים] שהגיעו מים עד נפש. למרבה הצער... [בעולם הערבי] מהפכות אלה לא יתנהלו בשקט, ולא משום שהעמים הערביים הם צמאי דם, אלא מכיוון שהמשטרים בעולם הערבי אינם מייחסים לעמים שום משקל. משטרים אלה מעדיפים למשול בעמיהם באש וברזל ומנגנוני הצבא והביטחון שלהם נכונים תמיד 'לחנך' את העם ממניעים מושחתים ולמען משטרים של דיקטטורה. מה שהופך את אופציית האלימות לבלתי נמנעת כמעט, הוא התנגדותם של מרבית המשטרים הערביים לרפורמה וסירובם להיענות לקריאותיהם של הכוחות הדמוקרטיים תומכי הרפורמות. משהם נענים לכך היענות זו מצטמצמת לתיקונים קוסמטיים בלבד הנועדים להרוויח זמן...

 

בעשרים השנים האחרונות הגיעו ההכנסות מנפט של המרחב הערבי ללמעלה מארבעה טריליון דולר, ועם זאת, המרחב הערבי נותר האזור המפגר ביותר בעולם כולו. שירותי הרפואה כמעט ואינם בנמצא, [מערכות] החינוך קורסות, התשתיות שחוקות, [למונח] צמיחה אין מקום במילוניהן של הממשלות, והמכנה המשותף לכל המדינות הערביות... היא השחיתות... במדינה כערב הסעודית, [שבעבר] עמדה בה ההכנסה הממוצעת לנפש על כ-28,000 דולר ואשר כיום צנחה לכדי פחות מ-7,000 דולר לנפש..., [אבל] כאשר אזרחים מנסים למחות [על המצב] הם מטופלים באמצעות דיכוי, מעצרים, אישומים בגין סטייה מגדר הצייתנות לשלטון ונענשים ב'עונש החרב', כלומר [עריפת ראש] מכיוון שהם משחיתים [את המוסר והמידות] בארץ.

 

ארגון אל-קאעדה, שהוא אחד ממוצרי הלוואי של משטרי הדיכוי והדיקטטורה [הערביים]..., הפך למטריה ולאידיאולוגיה שבצילה מסתופפים ארגונים אסלאמיים קיקיונים וקיצוניים המוצאים באלימות ובשפיכות דמים אמצעי יחיד לביטוי התחבטויותיהם וייאושם. רצח אזרחים הוא מעשה נפשע שאין לו צידוק. אולם זכותנו לשאול מה עשו המשטרים [למען] האנשים האלה? האם הם השיגו למענם חיים של כבוד? [האם הביאו לכך] שהכל שווים בפני [החוק] והמשפט? [האם הם] עקרו את השחיתות מן השורש או שמו קץ לעינויים ולהשפלות בבתי הכלא..?

 

הדיקטטורים של העולם הערבי בטוחים כי שלטונם הוא נצחי ומסרבים להודות כי קיים דבר ששמו 'העם'. זהו המקור לחשש [כי מהפכות כאלו יסתיימו] במרחץ דמים... מעניין לדעת, אם המנהיגים הערבים ימצאו זמן לעלות על מטוסי השרד שלהם... על מנת לעזוב בבטחה [את ארצם] אל מקומות גלותם הנוחים, בהם הפקידו את עשרות מיליארדי הדולרים [שגנבו מעמיהם]?"[3]

 

השחיתות בגרוזיה הודחה; בעולם הערבי – היא עומדת על כנה

עריב אל-רנתאוי, בעל טור ביומון הירדני "אל-דסתור", כתב: "רק הגרוזינים לבדם, נוצרים כמוסלמים, ראויים לחגוג את החג הזה. הגרוזינים הגשימו את רצונם, כאשר הפקיעו את מוסרות השלטון... והדיחו סמל נודע לשמצה של [שלטון] מושחת שפיזר את ארמונות הפאר שלו ברחבי המדינה, כפי שעשו ועדיין עושים מנהיגים ערבים, אלו שעברו [מן העולם] ואלה הנאחזים בכיסאות השלטון ומנעמיהם.

 

[לעומת הגרוזינים], לנו הערבים, נותר להסתפק רק בתחושת השפלה ועלבון, על כך שחגינו... מביאים עלינו [רק] עוד ועוד גניבות וגזלות של אדמותינו, של זכויותינו ושל ריבונותנו... וכאילו לא די לנו במנת חלקנו [הרגילה] בא דו"ח השחיתות העולמי האחרון והציב את מדינות ערב כמקבץ בראש מדינות העולם המושחתות ביותר, הרשימה היחידה שאנו [הערבים] מנהיגים את העולם כולו בראשה.[4] אף על פי כן... כלי התקשורת הרשמיים העלובים שלנו אינם חדלים מלחגוג את חגי [העצמאות] הלאומיים, את תנועות הרפורמה [שלנו], את ימי הולדתם של המנהיגים [ואת מועדי] ההפיכות...

 

בעולם הערבי עדיין קיימים [שליטים] הפוסקים 'פסקי הלכה' האוסרים על קיום הפגנות משום שהן מהוות חריגה מה'עיקרון הלגיטימי' של צייתנות לבעלי השררה. עיצומים, הפגנות ושביתות נחשבים... למעשים המאיימים על הביטחון והיציבות ולהפרת המסורות של תרבותנו ושל החברות שלנו. [אפילו] דיון [על מונחים כגון] מולדת, ריבונות וכבוד נחשב לשיקוץ שטני אסור... איזה חג אנו יכולים לחגוג? באיזה הישג אנו יכולים להתגאות... אנו בני העמים שהסכינו להשפלה, לדיכוי ולהסתגרות בבתינו, אנו בני הרחובות והסמטאות אשר מזה ימים רבים חדלו מלרחוש חיים, פעילות וחיוניות".[5]

 

הצורך בשינוי מקומה המרכזי של הדת

ח'אלץ ג'לבי, בעל טור ביומון הסעודי "אל-וטן" כתב: "כסאו של שוורדנדזה התמוטט כמו נציב מלח שנשטף על ידי שיטפון אדיר... ההפיכה האזרחית [שנעשתה] מבלי שתישפך ולו טיפת דם אחת, וללא פעולות התאבדות בסגנון הפלסטיני, היא כל כולה שיעור לערבים. אולם הערבים חולפים על פני האותות כשהם ממאנים [להאמין]. הם מאמינים רק בהרג כאמצעי לפתרון בעיות... בעולם השלישי...מתקרבים רבים מהמשטרים לקצם... ממשלות מהפכניות רבות לופתות את ראשן בידיהן. הן נכנסו לחורף חייהן. מותן מתקרב וההכנות לטקסי הלבשתן בתכריכים ולטקסי הלוויה שלהן החלו... התמורות המדיניות בסרביה [או] בגרוזיה התחוללו באזורים שאינם נתפסים כאזורים של פרוגרסיביות וקידמה תרבותית, בדומה לצ'כיה [למשל]. ההתקוממויות [במדינות אלו] הצליחו כאשר ההמונים זרמו לרחובות. לו היה מתרחש דבר דומה לכך במדינות ערב היה הדם ששוטף [את רחובותיהן] רחב כאפיקיהם של נהרות הפרת והנילוס.

 

מהו הסוד, אם כן? כיצד מוצאים העמים את הדרך לשינוי שקט ומצליחים בכך ללא שפיכות דמים, בעת שאצלנו צומחים המתאבדים באינטנסיביות רבה מזו של עשבים שוטים באביב..? תופעה זו בקרבנו נעוצה במאגר התרבותי [שלנו] שהדת תופסת בו את החלק הארי. כל עוד לא תיפתר [בחיי הערבים] הסוגיה החשובה של מושגים [וערכים], כמו [רעיון] הג'יהאד או שאלת משמעותה של הדמוקרטיה, ימשיכו [שיירות] הפצועים, הגופות וארונות הקבורה [לעשות את דרכן] אל בתי החולים ואל בתי הקברות [שלנו]"[6] 



[1]  סעד מחיו, "מדוע הגרוזינים [כן] והערבים לא?", אל-ח'ליג', (האמירויות המאוחדות), 25.11.2003.

[2]  סחר בעאצירי, "מולדתי, מולדתי", אל-נהאר (לבנון), 25.11.2003. 

[3] עבד אל-בארי עטואן, "שיעור חדש לשליטים הערביים", אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 24.11.2003. 

[4] Global Corruption Report - Transparency International: www.globalcorruptionreport.org/

[5]  עריב אל-רנתאוי, "החג לאנשי גרוזיה בלבד", אל-דסתור (ירדן), 25.11.2003.

[6] ח'אלץ ג'לבי, "מהפכת גרוזיה", אל-וטן (ערב הסעודית), 3.12.2003.