ביקורת על נוקשותם של המשטרים הערביים
אתר האינטרנט "אח'באר אל-שרק", הקשור לאופוזיציה הסורית בגולה, פרסם מאמר התוקף את נוקשותם וחוסר פתיחותם של המשטרים הערביים. על המאמר חתום עו"ד סורי בשם נאצר מחמד אל-מאע'וט, החי בדמשק.[1]
"מהי חובתנו שלנו, הערבים, כלפי אנשים כמו נלסון מנדלה, רוברט פיסק, ג'ורג' גאלוויי, רוז'ה גארודי, פול פינדלי, נעם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, דיויד דיוק, סטנלי כהן ואחרים, שצר המקום מלהזכיר את כולם, פוליטיקאים, הוגי דעות, עורכי דין מהמערב, אשר מגינים בחוגים הבינלאומיים על הבעיות ההומניטריות, ובראשן הבעיה הפלסטינית? כיצד נביע בפניהם את הכרת תודתנו על העזרה שהם מגישים לבעייתנו, אותה הם משרתים בצורה טובה ויעילה יותר מכל מנגנוני ההסברה הערבים השונים? כיצד יש להם האומץ להפריך את טענות השווא של מכונת התעמולה הציונית - הניאו נאצית – הגדולה ביותר בעולם ולעמוד מולה, ו[בכך] לחשוף עצמם למכתבי שנאה, כעדותו של רוברט פיסק, לאיומי רצח, ולעתים לפגיעה בלתי פוסקת בבני משפחתם, אשר מחייבת חלק מהם לבקש את הגנתם של כוחות הביטחון?
לצד הוגי הדיעות והכותבים הללו, יש במערב, ואפילו בישראל, קבוצות המכריזות על הזדהות מוצהרת עם העם הפלסטיני. חברי הקבוצות האלה הגיעו לאדמות הפלסטיניות הכבושות כדי לבטא את הזדהותם עם עמנו הפלסטיני שם. בפניהם אנו רואים את הפנים האנושיות האחרות של אמריקה, אירופה ואפילו של ישראל, היישות הגזענית הנוכחית... הם השאירו [מאחור] את עבודתם ואת האינטרסים שלהם, והם מקריבים הכל כדי לממש את אנושיותם באמצעות עמידה לצד העם הפלסטיני חסר ההגנה, ומהווים בגופם חומה אנושית המגינה על אדמת הפלסטינים, בתיהם ורכושם. לעתים קרובות הם אפילו מסכנים את חייהם אל מול מכונת המלחמה הציונית הפושעת [שהיא] בלתי אנושית כלפי מוסלמים נוצרים ויהודים.
מצער מאד שאין קבוצות של משכילים ערביים עצמאיים [כאלה], והדבר קשור בעיני להיעדר החירות, שהיא חיונית לצמיחתם של ארגונים אזרחיים בחברה הערבית.
לו חשבה קבוצה של הוגי דיעות ערבים להגיע לאדמות הכבושות כדי להזדהות עם אחיהם בפלסטין, הדבר היה נמנע מהם כליל ע"י כוחות הביטחון [הערביים]. איש מהם לא היה מצליח אפילו להתקרב לגבול עם ישראל. גם אם נניח שהיו מצליחים לפרוץ את הכיתור הביטחוני ואת מחסומי הכוחות הבינלאומיים והיו מגיעים [לשטחים הפלסטיניים] – רעיון שהוא בגדר פנטזיה – ו[אח"כ] היו חוזרים לארצם, הם היו מוצאים את עצמם מול האשמות שונות, כמו בגידה, שיתוף פעולה, ריגול ומסירת מידע לאויב. כל אחת מההאשמות האלה חמורה כשלעצמה, ועונשה הוצאה להורג. מיהו הגיבור שיסכן את צוארו ואת שמה הטוב של משפחתו אחריו?
לכן אין בעולם הערבי קול המתנשא מעל קולם של הצבא והמודיעין. שיעורי הדת מלמדים אותנו, כי מי שאינו לצדנו - הוא כופר. שיעורי האידיאולוגיה שהנחיתו עלינו ממשלותינו הלאומיות מאז ילדותנו, שכנעו אותנו כי כל היהודים הם ציוניים, וכי מי שאומר ההיפך חושף עצמו להאשמה שהוא קורא לנרמול [היחסים עם ישראל].
מה שמצער יותר, הוא שאין כל אור בקצה המנהרה הערבית. ממשלותינו עדיין אינן מכירות ב[קיומה של] דיעה אחרת, ובעולם הערבי קל להדביק האשמות לכל אחד ולהשליך אותו למחשכי כלא מבלי שאיש יוכל לעקוב אחר מצבו..."
