המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ליברל מצרי על חלקם של הערבים בכשלון קמפ-דיוויד 2000
14/9/2002

ליברל מצרי על חלקם של הערבים בהחמצת ההזדמנות בקמפ-דיוויד 2000

 

האינטלקטואל המצרי הליברלי, אמין אל-מהדי, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", בו מתח ביקורת על השימוש שעושים המשטרים הערביים בסוגייה הפלסטינית ועל דחיית הצעות קלינטון מקיץ 2000. להלן קטעים מן המאמר:

 

ערפאת וקמפ-דיוויד 2000

"רגעיים היסטוריים כופים בדרך כלל על עמים ומנהיגיהם בחירה מכרעת בין השתתפות בעשיית ההיסטוריה לבין נפילה תחת גלגליה. אין ספק שהמחצית השניה של שנת 2000 היתה רגע גורלי ומסוכן בהיסטוריה של העם הפלסטיני והשלכותיו התפרשו על העולם הערבי כולו. על פי [מבחן] התוצאה, ניתן לקבוע שההנהגה הפלסטינית, ומאחוריה האווירה הערבית הפוליטית והתקשורתית, לא התעלו לרמה שנדרשה כדי לבחור. אחת התוצאות היתה שהסוגיה הפלסטינית שבה לנקודה של מתחת לאפס. לא זו בלבד שהסוגיה הפלסטינית החמיצה הזדמנות אמיתית להסדר סביר שיאפשר להתחיל ולהשתלב בעידן המודרני ולקחת את מושכות השינוי – היא איבדה אפילו את הישגיה הקודמים: המו"מ בקמפ-דיוויד 2.

 

לעם הפלסטיני היתה מדינה בהקמה שהתקדמה באופן ברור וכללה שמונה ערים גדולות, 400 כפרים, מו"מ רציני בנוגע לשני כפרים בתוך ירושלים – אבו דיס ואל-עיזריה – נמל, שדה תעופה, חברת תעופה, מטה בירושלים... בנין פרלמנט בהקמה באבו דיס, תיירות פעילה, הכנסה סבירה ממכס, תעשייה בחיתוליה, מסחר בעל משקל עם ירדן, ישראל, והאיחוד האירופאי, חקלאות שצברה ידע, היו לה סיכויים טובים לשת"פ, 127 אלף פועלים בישראל בממוצע הכנסה של מאה דולר, וכשליש ממספר זה לערך פועלים ללא רשיון, מוסדות חינוך שנהנו מהערכה והיתה להם זהות, מנגנוני משטרה ומודיעין ובתי כלא (בכמות הגדולה מן הנדרש), מוסדות תקשורת, אדמיניסטרציה ממשלתית, ותמיכה בינלאומית פוליטית וכלכלית.

 

חשוב מכל זה, היתה ישות והיתה אליטה עירונית שהיתה מסוגלת להנהיג את האינתיפאדה הראשונה בהצלחה נדירה בעולם הערבי. אליטה זו היתה מסוגלת לפנות לעם הישראלי ולגייס שכבות רחבות ממנו לתמוך בזכות הפלסטינית. הנשיא ערפאת היה בעל שיא הכניסות לבית הלבן. את הישות הלאומית הפלסטינית ביקרו נשיאים רבים, ובראשם קלינטון ושיראק, מרבית ראשי הממשלות ושרי החוץ בעולם וההכרזה על המדינה היתה במרחק נגיעה או פחות מכך. הצעותיו של הנשיא קלינטון... פתחו פתח לסיכוי לשינוי ולהתקדמות.

 

למרות שהנשיא ערפאת הודה ששגה בכך שדחה את הצעותיו של קלינטון ('הארץ', 21.6.2002), דבריו אלה כבר אינם מועילים. למרות זאת, היה עליו להסביר בכנות מדוע דחה את ההצעות האלה? מדוע היתה זו שגיאה? מדוע ההודאה בשגיאה התעכבה זמן כה רב? אני סבור שהמצב התדרדר לנקודה החורגת מהטעות שבדחיית תוכנית השלום של קלינטון. הדחייה היתה חולייה בשרשרת טראגית של שגיאות שכללו את הפניה לאלימות (כפי שנכתב בדו"ח מיטשל שכל הצדדים קיבלו אותו), כריתת ברית ישירה ואורגנית עם פלגי האסלאם הפוליטי לפני המו"מ, והעברת ההנהגה על הרחוב הפלסטיני ל'פירחחים של רפובליקת אל-פכהאני'.[1] כך, הובס לגמרי העקרון של מו"מ בדרכי שלום. הדבר סייע משמעותית לנפילת השמאל הישראלי, מרכז הכובד [שתמך]בפתרון בדרכי שלום [בישראל], ועמו נפל מחנה השלום.

 

בהמולת המערכה העולמית נגד הטרור, הפכה האלימות בעלת האופי הדתי – ובעיקר כאשר הדלק שלו הם צעירים וצעירות המגיעים מן העוני, מן העושק, ומן היאוש ושעברו שטיפת מוח כדי לבצע פעולות התאבדות בעלות תוצאות נפשעות נגד אזרחים – להפקה מחודשת של אירועי ה-11 בספטמבר ותזכורת קבועה לעולם שהטרור הוא ערבי-אסלאמי. כך החל המשקל המוסרי של הסוגיה הפלסטינית להישחק וההבדל בין האלימות של שרון לאלימות הפלסטינית נמוג, והטרנספר הפלסטיני השלישי, כלומר הפתרון הירדני, הפך לקרוב יותר מאי פעם, בעיקר אם ניקח בחשבון את הואקום הפוליטי שיווצר במידה והמשטר בעראק יוחלף בכוח.

 

...ההפסדים [הפלסטיניים] החיצוניים חמורים עוד יותר. הממשל האמריקאי החדש הורכב מניאו-קונסרבטיבים... שהמנטאליות שלהם קובעת שההנהגה הפלסטינית אינה מסוגלת לבחור בדרך השלום. כאשר [הממשל] דרש מהנשיא ערפאת להילחם ב'טרור' הוא דרש ממנו דבר בלתי אפשרי, משום ש[ערפאת] גמא מרחק רב בדרך שאין ממנה חזרה...

 

המשטרים הערביים וקמפ-דיוויד 2000

כאשר שב ערפאת מקמפ דיוויד , נשאו אותו המוניו על כתפיהם, כאות כבוד על כך שלא השיג דבר. מנגנוני התעמולה הערביים והצהרות הבכירים בכמה מדינות ערביות נטלו חלק משמעותי באותה חגיגה מוזרה. היה זה הרגע המתאים להוסיף תנאים שיהפכו את הבעיה לנטולת פתרון, כמו הדבקות בזכות השיבה של הפליטים לישראל, שמשמעותה, בפשטות, הקמת שתי מדינות פלסטיניות. בנוסף, [נפתחה] מתקפה דמגוגית חסרת כל בסיס אובייקטיבי נגד קלינטון ומדיניות ארה"ב (ישנן סיבות רבות לבקר את המדיניות האמריקאית ואני לא חושב שתוכנית השלום של קלינטון היא אחת מהן).

 

כל זה היווה עדות לכיוון ההפוך שבו התקדם תהליך השלום... לכך התלוותה ההגזמה המופלגת בהאדרת הנצחון של חזבאללה, שקיבל ממדים מיתולוגיים כמעט, בשעה שלא היה זה אלא נצחון טקטי שלא שינה דבר ממאזני הכוחות. הדבר נמשך שישה חודשים אומללים עד שאבדה כל תקווה לשמר את העקרון של מו"מ בדרכי שלום, כאשר שרון הגיע לשלטון – שהרי שרון הוא השותף הטוב ביותר לריקוד המוות הזה.

 

...על פי דעתי האישית, לא משנה איזו הצעת שלום קלינטון היה מציג לצד הערבי – היא היתה נדחית בודאות. זאת משום שהסוגייה הפלסטינית היתה תמיד המקור העיקרי ללגיטימציה עבור המשטרים [הערביים] המהפכניים שייסדו רפובליקות צבאיות כפריות או חמולתיות. הסוגיה הפלסטינית היתה תמיד נושא 'ההודעה מס' 1' של כל אותן הפיכות [צבאיות ערביות]. חשוב מכך, היא היתה המשענת למלחמה שהכריזו [המשטרים הערביים] על הדמוקרטיה ועל המודרניזציה, נימוק נצחי לגט הכריתות מהעולם החופשי ולהטלת חוקים שונים, החל בחוקים לשעת חירום וכלה בחוקים הצבאיים.

 

משום שהמתחים האזוריים ובהם הסכסוך הערבי-ישראלי, היוו את אחת החזיתות במלחמה הקרה, כאשר החלה הרה-אורגניזציה של העולם... סבלו הדמוקרטיות הערביות הצבאיות (האקס-מהפכניות) מלחצים שנגרמו בשל אותה רה-אורגנזציה, למשל בתחום שחיקת הריבונות הלאומית, השוק החופשי, הגלובליזציה של זכויות האדם, בתי המשפט הבינלאומיים, ועליית עידן העמים. המשטר הערבי ניסה לייצר מעין מלחמה קרה חדשה בכך שכרת ברית עם הפונדמנטליזם האסלאמי והקים אימפריית צללים חדשה במרכז אסיה.

 

מוקדי המתיחות, כגון הסוגייה הפלסטינית, דרום סודאן, והמתיחויות של המפרץ, מילאו את מקומם של מסך הברזל ושל חומת ברלין ואפשרו לעלות על בריקדות, להסתגר, ולייצר פולריזציה מול העולם כולו... המצב הגיע עד כדי כך שאותן רפובליקות צבאיות התירו את הפיכתן לבתי מלוכה בהן מותר שיבוט פוליטי באמצעות הצאצאים.

 

הצעות קלינטון לא היו יותר מאשר מתקפת שלום על אותו משטר ערבי ועל מסך הברזל שלו בפלסטין ובדרום סודאן, שמטרתה היתה לפתוח את האזור לתמורות של העידן שאחרי המלחמה הקרה. היה זה הישג אמריקאי מושלם ולכן הוא נתקל בהתנגדות אכזרית, מבלי לבחון מה טוב עבור העם הפלסטיני. כאשר עזב הנשיא קלינטון את הבית הלבן, הוא לקח עמו את הצעותיו ופינה את האזור לדיירים חדשים שאינם מאמינים [בדרכו]...

 

כך הפך אבו עמאר [ערפאת] את העם הפלסטיני שוב למגן אנושי על המשטר הערבי מפני התוקפנות של המודרניזם והחירות. כלומר, הוא הפך את הסוגייה הפלסטינית שוב לערבית באמת ובתמים. הלוואי והוא היה מסתפק בכך, אבל הוא נתן לאסלאם הפוליטי פיצוי על תבוסתו המשפילה באפגניסטאן ובדרום מזרח אסיה, על השם הרע שיצא לו ועל כך שהוא נרדף ברחבי העולם כולו..."[2]

 



[1] הכוונה לשלטון אש"ף בביירות המערבית בשנות השמונים.

[2] אל-חיאת (לונדון), 9.9.2002.