כללי

משבר נוסף ביחסי מצרים-ארה"ב

 

יחסי מצרים-ארה"ב ידעו משברים רבים בשנים האחרונות. מדי כמה חודשים, נוהגת העיתונות הממסדית במצרים להצטרף לעיתונות האופוזיציה – התוקפת את ארה"ב כעניין שבשגרה – ולתקוף את הממשל האמריקאי מסיבה זו או אחרת. ואולם, מאז ה-11 בספטמבר, 2001, המשברים הפכו לתכופים יותר ויותר.

 

שתי המדינות חלוקות בנוגע לדרך הטיפול במשבר הישראלי-פלסטיני, בנושא הפעולה האמריקאית באפגניסטן, בנושא הרפורמות שהאמריקאים מבקשים להוביל בעולם הערבי, בנושא ההסכם המדיני שהשיגו האמריקאים בסודאן, בנושא המדיניות האמריקאית כלפי עראק, ובנושאים רבים אחרים. בימים האחרונים, התגבר הגל האנטי-אמריקאי בעיתונות הממסדית המצרית, בעקבות הצהרתו של הממשל האמריקאי כי אין בכוונתו להגדיל את הסיוע למצרים, בשל מאסרו של הסוציולוג ופעיל זכויות האדם המצרי-אמריקאי, סעד אל-דין אבראהים.

 

התניית הסיוע למצרים בעמדה המצרית בנושא שבמחלוקת בין שני הצדדים, הוא מהלך שממשלים קודמים נמנעו מלנקוט בו והמשטר המצרי סבור היה כי בכל מקרה הסיוע מובטח. לפיכך, תגובתה של העיתונות המצרית הממסדית להחלטה האמריקאית היתה חריפה ביותר.

 

למעשה, ההסלמה המילולית לא החלה עם ההצהרה האמריקאית בנושא מאסרו של סעד אל-דין אבראהים, אלא עם התגברות התחושה כי ההתקפה על עראק מתקרבת. כמאל עבד אל-ראוף, בעל טור בשבועון הממסדי, "אח'באר אל-יום", כתב כי "רמספלד הוא היטלר חדש באמריקה" אך מיהר להרגיע ש"בסופו של דבר, רמספלד יפגוש את גורלו כמו המשוגעים האחרים בפח הזבל של ההיסטוריה."[1]

 

בעקבות ההצהרה האמריקאית בנושא הסיוע למצרים, כתב עורך היומון הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר: "עד כמה קיוויתי שהתקף ההגנה על זכויות האדם בו לקתה ארה"ב – עד כדי ערעור על פסיקותיה של מערכת המשפט המצרית המפוארת – תתאפיין בצדק ובאיזון ולא תתבסס על סטנדרטים כפולים ועל ניסיון מתמיד לעשות פוליטיזציה של העמדות האמריקאיות באופן התואם את האינטרסים של הסוכנים שלה... אני שואל: היכן הזעם על [הפרת] זכויות האדם הפלסטיני החף מפשע, הנהרג מדי יום, נכלא, מוגלה, ונתון במצור בידי כוחות הכיבוש הישראליים באדמה הפלסטינית הכבושה?... אני מזכיר גם את הדו"ח האחרון של Human Rights Watch, בנוגע למעשיה של ארה"ב והפרותיה הרבות של זכויות האדם באמצעות מעצרים והפרת החוק וההליכים המשפטיים..."[2]

 

סעיד סונבול, בעל טור באל-אח'באר הוסיף: "...אין זה סוד ששכבה רחבה של אינטלקטואלים מצריים ביטאה דאגה בשל גזר הדין במשפטו של סעד אל-דין אבראהים... אם הייתה כוונה לשחרר את אבראהים בשל מצבו הבריאותי ומתוך היענות לבקשותיהם של האינטלקטואלים המצריים, אני חושב שהדבר לא יקרה, כעת לפחות, כדי שהשחרור לא יתפרש ככניעה ללחצים ואיומים אמריקאים. בכך, הרעו השלטונות האמריקאים לסעד אל-דין אבראהים בהתנהגותם הבלתי שקולה והפרובוקטיבית ולא שירתו אותו... מצרים לא תסכים לשום לחצים מצד ארה"ב ואת זה השלטונות האמריקאים צריכים להבין..."[3]

 

במאמר המערכת של אל-אח'באר, נכתב: "אם אמריקה מעניקה סיוע כספי שנתי למצרים, הרי שמצרים העניקה למערב ולמדיניות האמריקאית מידה גדולה של יציבות באזור ונקטה בעמדות ידועות הן בהגנה על מקורות הנפט בשנת 1990 בעת הפלישה העראקית לכווית והן בשיתוף הפעולה הביטחוני אחרי אירועי ה-11 בספטמבר ובהתמודדות עם הטרור בעקבותיהם... את התפקיד המצרי באזור לא ניתן לגמד ולא ניתן לוותר עליו, אבל מצרים לא תסכים ללחצים או להתערבות בענייניה הפנימיים."[4]

 

בכמה מאמרים נטען שהסיוע הכספי שמעבירה אמריקה למצרים הוא למעשה כסף ערבי המופקד באמריקה. במאמר המערכת של אל-אח'באר, לדוגמא, נכתב: "ההודעה של הממשלה האמריקאי נעדרה כל נימוס ותרבותיות.... אמריקה מוכיחה שהיא אינה רוצה ידידים אלא סוכנים, דבר שאינו מקובל [על מצרים]. מה שהממשל האמריקאי יודע אבל אינו מצהיר בפומבי הוא שמצרים האדירה לא ביקשה את הסיוע הזה. אמריקה בעידן הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, היא שהכריזה לאחר חתימת הסכם קמם דיוויד... על הגשת סיוע כלכלי לישראל ולמצרים. ישראל קיבלה פי כמה ממה שקיבלה מצרים. הסיוע הזה ממשיך להיות בתוקף, אבל ההצהרה האמריקאית דיברה על אי-הגשת סיוע נוסף מעבר לסיוע זה.

 

הצהרה זו באה בו זמנית עם הגשת תביעת הפיצויים מצד משפחות קורבנות ה-11 בספטמבר נגד סעודיה בשיעור מיליארד מיליארדי דולרים [כך במקור] משום שמשפחות אלה טוענות שכמה נסיכים סעודים מעורבים בתקרית פיצוץ מרכז הסחר העולמי בניו יורק שקורבנותיו היו באלפים. אנו מצדנו שואלים: האם אמריקה ערכה חקירות? מדוע אין היא מציגה את תוצאותיהן? האם היא תרשיע את מי שהיו מסובכים עם אסאמה בן לאדן?

 

...האם אין לכמה מדינות נפט ערביות זכות לתבוע מאמריקה [כספים] בגין הכנסותיה מהפקדת 850 מיליארד דולר בבנקים שלה בריבית נמוכה ביותר? בשל כספים אלה מקבלת אמריקה מדי שנה כ-150 מיליארד דולר המיועדים לסיוע כלכלי למדינות עניות, לשלם את חלקה של אמריקה בתקציב האו"ם ובסוכנויות כמו יונסק"ו ויוניס"ף... ואולם, מן הראוי לדעת שאמריקה אינה משלמת את חלקה בתקציבים אלה למרות שהיא המדינה בה יושב האו"ם. לפיכך, הצטברו באמריקה כשני מיליארד דולר מכספי הערבים והמוסלמים ולא מכספי האמריקאים... שאינם מעניקים דבר המצביע על כך שמעצמה זו יודעת מהם ערכי הציוויליזציה כפי שיודעים המוסלמים!"[5]

 

עורך היומון הממסדי, אל-גומהוריה, סמיר רגב, התייחס אף הוא לפרשה: "אפשר להבין את ארה"ב על כך שהיא מטילה ספק בכל דבר אחרי האירועים המפורסמים של ה-11 בספטמבר אבל מוזר הוא שהספקות נוגעים בעיקר ליחסיה עם המדינות הערביות. לדוגמא, מה הקשר של ארה"ב למשפט המתנהל על אדמת מצרים, בין אם הנאשם הוא בעל אזרחות אמריקאית ובין אם לאו? האם וושינגטון מבינה שהחוק הבינלאומי קובע כי למדינות יש ריבונות על מה שמתרחש תחת שמיהן? לכן, אם אדם ביצע פשע במקום מסוים, מערכת המשפט של המדינה לה שייך המקום היא בעלת הסמכות בעניין ולא אף אחד אחר...  ואסור לאף צד אחר לתת פרשנויות, להתנגד, למתוח ביקורת, אחרת הוא יהרוג את החוק...

 

אמריקה טועה לחלוטין אם היא חושבת שהיא יכולה להגן על האינטרסים שלה באמצעות הפעלת לחץ או כיפוף זרועות, או רמיזות על הטלת סנקציות, או הפעלת טרור חומרי ומוראלי."[6]

 

מאמר המערכת של היומון הממסדי, אל-מסאא, השתמש בטון מאיים: "נוכח הטירוף הרשמי והתקשורתי [האמריקאי] אנו אומרים לכל המעונין: שחקו [את משחקיכם] הרחק ממצרים. מצרים היא עניין אחר שאתם אינכם מכירים ואינכם מסוגלים לעמוד בהשלכות של המשחק המסוכן עמה."[7]

 

ואילו במאמר המערכת של היומון הממסדי, אל-אהראם, נכתב: "ניהול היחסים בין המדינות על יסוד של כבוד הדדי מחייב את ארה"ב לשכוח מהרעיון של שימוש בלחצים כלכליים, משום שהדבר יוצר אווירה בלתי נוחה ורגשות עממיים שאינם טובים לפיתוח היחסים לטובת האינטרס של שני העמים בכל התחומים.

 

מצרים היא מעצמה אזורית הממלאת תפקיד מרכזי בעשיית השלום ובביסוס יסודותיו באזור... מצרים היא גם אחת מהמדינות החשובות בעולם השלישי והיא בעלת המורשת התרבותית הקדומה והחשובה ביותר... האם מעלה מישהו על הדעת שניתן לכפוף את זרועה של מדינה שכזו או של ממשלתה? אם ארה"ב מעניקה למצרים סיוע כלכלי, הרי שמצרים מעניקה לארה"ב סיוע בתחומים אחרים. אפילו בנוגע לסיוע הכלכלי, הרי שתנאי הסיוע הזה פותחים אופקים לחברות אמריקאיות וליצוא האמריקאי למצרים. כמו כן, מצרים היא אחת המדינות היחידות שלארה"ב יש עודף מסחרי עמה העולה בהרבה על הסיוע האמריקאי למצרים."[8]

 

ואילו שבועון האופוזיציה, "אל-אסבוע", ששימש בשנים האחרונות כלי לפרסום דברי הסתה נגד ד"ר סעד אל-דין אבראהים, ייחד מאמרים רבים להצהרה האמריקאית. בעל הטור עמרו נאצף, לדוגמא, כתב תחת הכותרת "הבוז לאמריקה!": "המדינה שהוקמה על ידי מגורשי ופושעי אירופה על דמו ובשרו של עם שלם [הכוונה לאינדיאנים], נראית כמי שמתאימה עצמה להיסטוריה שלה... מצרים גדולה בהרבה מכדי לרדת לרמה האמריקאית השפלה והנחותה, אפילו אם המחיר הוא הסיוע האמריקאי המשפיל... אני פונה לנשיא מבארכ ומבקש ממנו להגיב באלימות על 'הבית השחור' [הכוונה לבית הלבן] ומי שגר בו לא רק על החוצפה וחוסר הנימוס אלא גם על התפקיד החשוד של אמריקה בנושאים הפלסטיני, העראקי, הסעודי ועמדותיה החשודות כלפי מצרים. שתלך אמריקה לעזאזל יחד עם הסיוע שלה."[9]

 

אחמד עז אל-דין כתב באותו גליון של אל-אסבוע: "נשק השנאה הפוליטית הונף: או שמצרים תאפשר לשיילוק האמריקאי לחתוך בסכינו בבשר של התפקיד שהיא ממלאת... כדי להאכיל בו את זאבי הפרא של שאיפותיו החמדניות באזור או שיתפתח התסריט השפל ביותר בהיסטוריה: הרעבה כלכלית של עם וחניקה אסטרטגית של אומה...

 

ללא שום סיבה נזכרתי בסיפור אמיתי על חייל אמריקאי שזכה בעיטור הגבוה ביותר במלחמת וויטנאם ולאחר מכן סולק מן השירות הצבאי בשל סטייתו המינית, לפני שמת כמה שנים לאחר מכן ממחלת האיידס, והשאיר צוואה מאחוריו לפיה יש לכתוב על קברו: 'העניקו לי עיטור על שהרגתי מאה גברים וזרקו אותי מהצבא משום שאהבתי גבר אחד'. כשניסיתי לחשוב מדוע נזכרתי בסיפור זה, גיליתי שקיים קשר בינו, לבין מאמרו של תומאס פרידמן על סעד אל-דין אבראהים, ולהחלטת הממשל האמריקאי [בנושא]. מדובר במשוואה שבצדה האחד עומד אדם בודד ובצד השני הרג קולקטיבי..." [10]