המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על תמורות בחשיבה האסטרטגית הפלסטינית
15/8/2002

בעל טור ליברלי על תמורות בחשיבה האסטרטגית הפלסטינית

 

בעל הטור התוניסאי הליברלי, אל-עפיף אל-אח'צ'ר, כתב במאמרו השבועי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", תחת הכותרת "ניצני מהפך בחשיבה האסטרטגית הפלסטינית":

 

"הטרגדיה של הפלסטיני נעוצה בכך שהוא מתייסר בשתי הנהגות רמאיות: הנהגתו של שרון, שהיא תחמנית כשועל ואכזרית כאריה ו[שואפת] לגרשו לירדן כמולדת אלטרנטיבית; וההנהגה הפלסטינית שחסרים בה כל המרכיבים הנחוצים להנהגה, החל בניתוח, דרך תכנון, וכלה באומץ מדיני.

 

ההנהגה [הפלסטינית] מתעלמת מן העולם בו היא חיה ומן הצורך להתייחס באופן מעשי לתמורות ולמשחק הפוליטי הקיימים בו. היא אינה חוששת מכך שתפקודה לא יתעלה לרמה הנחוצה כדי למלא את התפקיד שהוטל עליה. היא חוזרת שוב ושוב על אותה הטעות ולמרות זאת ממשיכה להתעקש שהיא תמיד צודקת. הפחד היחיד שלה הוא שהיא תיעלם מן הזירה הפוליטית, בעוד שהמטרות האסטרטגיות של הפלסטינים נמצאות בתחתית סדר העדיפויות שלה.

 

את כוונותיה המקייווליסטיות של ההנהגה הישראלית יש לחשוף בפני דעת הקהל הבינלאומית והישראלית. טבח עזה היווה הזדמנות פז להוכיח ששרון אינו מתחשב בדמם של האזרחים הישראליים, אם יש [בשפיכתו] כדי לממש את שאיפותיו הפוליטיות.

 

לעומת זאת, הדרך היחידה לטפל בהנהגה הפלסטינית – שעדיין מדברת בשפת הבלע של מילון המונחים של המלחמה הקרה, שאבד עליו הכלח – היא להחליפה כדי שאת מקומה תתפוס הנהגה צעירה שנראה שיש בה רזרוות של חשיבה שיסיעו לה להבין מה צריך לעשות כדי להציל את מה שניתן להצילו. ההנהגה המתאימה היום היא זו המבינה היטב את המשוואות הפוליטיות של העולם שאחרי ה-11 בספטמבר – עולם שבו כל פגיעה באזרחים הישראליים נתפסת בדיפלומטיה הבינלאומית ובדעת הקהל העולמית [כמעשה] שאין לאפשר לו לזכות בשום תגמול מדיני. זה מה שכמה מנהיגים פלסטיניים צעירים התחילו לקלוט.

 

תוך פחות משבועיים, התרחשו ארבע התפתחויות פוליטיות שעוררו את התודעה הפוליטית הפלסטינית מתרדמתה התיאולוגית הארוכה והציבו אותה על דרך התפקוד הפוליטי המעשי: גילוי הדעת בדבר הפסקת פעולות ההתאבדות; ויתורו של [מרואן] אל-ברע'ות'י על הצורך 'לשלב בין מו"מ למאבק מזוין'; קריאתו של מזכיר ה'פתח', חוסיין אל-שיח', לעבור לאי-אלימות במאבק נגד הכיבוש; ולבסוף 'הצהרת העקרונות' שבא קרא השר זיאד אבו זיאד, לוותר על זכות השיבה לישראל. יכול לבוא מי ולטעון שזוהי התעוררות מאוחרת מאוד. יתכן, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. מי יודע, יתכן והיא תסייע לעלייתו של התסריט האופטימי.

 

גילוי הדעת בדבר הפסקת פעולות ההתאבדות נגד אזרחים ישראליים, שנוטרל על ידי שרון באמצעות טבח עזה העביר את החשיבה האסטרטגית הפלסטינית מהתיאולוגיה והאלימות התת-פוליטית למדינאות על כל מאפיינה המעשיים. זהו גילוי הדעת הראשון שמפרסמים מנהיגי שטח פלסטיניים שמתנתקים מסיסמאות הגבורה המדומה של הלאומנים הפלסטינים ומן הזלזול הידוע בחיי אדם בו נוהגים האסלאמיסטים הפלסטיניים...

 

הנהגת ה'פתח' סירבה לאפשר לאל-ברע'ות'י לחתום על גילוי הדעת, מחשש שייטען שהוא 'ויתר מתוך כלאו' בלחץ סוהריו. אלו הם שיקולים פורמאליים תפלים. טוב עשה עורך דינו [של אל-ברע'ות'י], חצ'ר שקיראת, כשהכריז בשם מרשו ש'מרואן אל-ברע'ות'י מתנגד לביצוע פעולות בעומק הישראלי ומתנגד להרג אזרחים, זקנים, ילדים, ונשים, משום ששרון מפיק תועלת רבה מהם בכך שהוא מסית את דעת הקהל העולמית נגד הפלסטינים'. כך, אל-ברע'ותי' אזר בבית כלאו את האומץ הפוליטי לחשוב מחדש על רעיונותיו הישנים בדבר הצורך 'לשלב בין הלחימה למו"מ' וגילה, לבסוף, את האמת הבסיסית והיא ששרון הוא היחיד המרוויח מפעולות ההתאבדות נגד האזרחים הישראליים...

 

כשהוא נישא על גלי אותה דינמיקה חדשה, אזר מזכיר ה'פתח' ואחד ממנהיגי האינתיפאדה הקיצוניים ביותר, חוסיין אל-שייח', את האומץ הפוליטי להבין, לבסוף, ממקום מחבואו, שהאינתיפאדה של פעולות ההתאבדות לא נוצרה על ידי המדינאות אלא על ידי הקפריזות הפוליטיות העושות למדינאות מה שהשיגעון עושה לתבונה. אל-שיח' אמר: 'כמה חודשים לפני מלחמת 'חומת מגן' החל אצלנו בתנועת ה'פתח' ויכוח אמיתי, שהגיע לדרגה של סכסוך פנימי, בנוגע לדרך המאבק המזוין נגד הכיבוש. בפעם הראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה התחלנו לדון ברצינות בנוגע לדבר הנכון שעלינו לעשותו למען האינטרס של העם הפלסטיני. שמענו את הטענות על כך שאנו משרתים את האינטרס של שרון, הרוצה להישאר ראש ממשלה תוך ניצול ההסלמה (...) הכל ראו את אחמד יאסין בטלוויזיה כשהוא פונה לכל מנהיגי 'חמאס' ומציע הפסקת אש בתמורה ליציאת הצבא הישראלי מן הערים הפלסטיניות. יאסין אפילו לא הציג זאת כתנאי'.

 

 לאחר מכן, סיכם חוסיין אל-שיח' בבשלות פוליטית מבטיחה את המטרה המציאותית היחידה של התנועה הלאומית הפלסטינית: 'הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל וסיום הסכסוך ההיסטורי'. לסיום הוא הכין הפתעה משמחת עבורנו – עבור מי שניתחו תמיד את הסכנות הטמונות במאבק המזוין מבחינת העם הפלסטיני הן בפלסטין של 1936, בירדן של 1970, בלבנון של 1982, ובעיקר סכנותיו הקטלניות בעקבות ה-11 בספטמבר מועד שהפך את [המאבק המזוין] בתודעה האנושית לטרור ולהתאבדות הפוליטית. אל-שייח' האיץ בתנועות הפלסטיניות הרדיקאליות 'להפוך את הסכסוך למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש, למשל על ידי הפרה קולקטיבית של העוצר המתמשך בגדה המערבית'.

 

אנו עמדנו [תמיד] על הצורך לנטוש את התיאולוגיה הכוללת איסורים ופסיקות דוגמטיות אבסולוטיות וקיפאון מחשבתי, לטובת גמישות מחשבתית בניתוח מאזני הכוחות, אומץ פוליטי בקבלת החלטות, מתינות בנאומים המופנים לדעת הקהל הישראלית והעולמית, והקפדה על שפת העובדות – שהיא תמיד אפורה – כאשר פונים לרחוב הפלסטיני והערבי. [גישה זו] החלה להניב פירות [בהתהוותן של] התמורות האסטרטגיות שהצגתי ובעיקר ב'הצהרת העקרונות' אותה הציג זיאד אבו זיאד בפני התקשורת הפלסטינית, הישראלית, והבינלאומית.

 

אבו זיאד שבר שני עקרונות שהיו בגדר טאבו ואשר הובילו למבוי סתום בשיחות קמפ דיוויד 2: 'זכות השיבה לפליטים תוגשם בהשתלבותם במדינה הפלסטינית העתידית ולא בשובם לישראל'; ו'איש לא יממש את הריבונות על אל-חרם אל-שריף או על כותל הדמעות. אל-חרם אל-שריף ינוהל על ידי המדינה הפלסטינית בשירות עם האסלאם, ואילו כותל הדמעות ינוהל על ידי ישראל בשירות העם היהודי'. אלו הן ההצעות הנגדיות והחשיבה על אלטרנטיבות פוליטיות שבמשך זמן רב היו חסרות באופק של המנהיגים הפלסטינים ששקעו בשינה התיאולוגית העמוקה שלהם...

 

חבל ההצלה של הזרם הפלסטיני המתון תלוי במידת הצלחתו בפתיחת אשנב לביטחון העם הישראלי השרוי בפחד. זאת באמצעות בידוד ה'חמאס' מהציבור וחשיפת הברית השערורייתית [שכרת ה'חמאס'] עם שרון בהתעקשותו על פעולות ההתאבדות, וזאת לאחר ש[המתונים] שוכנעו שמבחינה מדינית, פעולות אלה הן עקרות.

 

על תומכי השלום בישראל ובעולם לעשות את הבלתי אפשרי כדי לפתוח אשנב של תקווה לעם הפלסטיני המיואש. שני האשנבים האלה משולבים זה בזה כשני צדדיו של קלף: העברת המאבק הפלסטיני לאי-אלימות ישחרר את היהודים מהסיוט הגורם להם למצוא מחסה אצל שרון.

 

אם הדיפלומטיה הבינלאומית תצליח, בלחץ התקשורת העולמית, לקבוע לו"ז מדויק לסיום הכיבוש וההתנחלות, ישתכנע הרחוב הפלסטיני, לבסוף, בעקרות הסימפאטיה שלו כלפי פתרונות היאוש של 'חמאס'. בכך יפתח הפתח למזה"ת מייאש ואלים פחות."[1]

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 11.8.2002.