המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חוקר סודאני על שחיתותם של המשטרים הערביים
12/8/2002

על שחיתותם של המשטרים הערביים ומאבק בשחיתות

 

ד"ר עבד אל-והאב אל-אפנדי, סופר וחוקר סודאני החי בלונדון, פרסם מאמר בנושא השחיתות בעולם הערבי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת". להלן קטעים מן המאמר, שכותרתו "המאבק בשחיתות [בעולם הערבי] משול למאבק בקתוליות בותיקאן":

 

"כאשר אתה שומע – ובימים אלה אתה שומע לעתים קרובות – שבכיר ערבי הועמד למשפט באשמת שחיתות, סביר להניח שאותו בכיר מסכן לא היה מושחת דיו. זאת משום שלאשמת השחיתות אין כל משמעות, אלא במסגרת משטר פתוח ושקוף שהכללים והתקנות בו ידועים וקבועים, היסודות לתביעת דין וחשבון מן הבכירים ברורים, והמנגנונים עצמאיים ונייטראלים; לעומת זאת, ב[עולם] הערבי, שבו קיים שלטון אוטוקרטי אבסולוטי... המושג שחיתות מאבד כל משמעות,שכן החוק הוא רצונו של השליט, המחליט מה מותר ומה אסור, ושמענקיו ומתנותיו הן בבחינת פרנסה מותרת.

 

אם השליט מחליט כך, הוא יעניק לבניו רשיונות מונופוליסטיים ליבוא או ליצוא, יתיר להם לבצע רכש בחו"ל בעשירית משווי [הסחורה] ולאחר מכן לקבל את תמורתה במלואה מאוצר המדינה, יעניק לחבריו ולמקורביו רשות להשתמש ברכוש הציבור, או חלק מהכנסות המדינה, או יחלק להן קרקעות. במקרים אלה מדובר בהתגלמות הרווח הלגיטימי.

 

משמעות הדבר היא שה'שחיתות' היחידה היא המרת פיו של השליט... קיימת ברית בין השליט לבין אנשי חצרו, פמלייתו, וחסותו לפיה הכל מוותרים על אנושיותם, מבטלים את דעתם ומצפונם ומתחרים בצייתנות לשליט. בתמורה מתגמל השליט את מי שהוא רוצה.

 

לפיכך, מה שידוע בתור 'שחיתות' במשטרים השקופים, הוא למעשה מהות המשטר בכל ארצות ערב בקרוב. במשטרים השקופים ישנן גבולות ברורים בין הכסף [הציבורי] לפרטי ויש כללים מוגדרים לגבי העסקאות הכספיות. השליט אינו יותר מאשר פקיד של העם ונקבעת לו משכורת מוגדרת בתמורה לשרותיו. קיים תקציב ידוע המתפרסם ברבים, שהעם קובע את סעיפיו באמצעות נציגיו בפרלמנט הנבחר. העם תובע דין וחשבון מן השליט, מן השרים, ומיתר הפקידים על תפקודם באמצעות הפרלמנט, בתי המשפט, והמנגנון העצמאי לביקורת. העיתונות, כלי התקשורת, ומוסדות החברה האזרחית מנהלים פיקוח נוסף על התפקוד וחושפים כל חשד של עירוב בין הציבורי לפרטי. על השליט נאסר בעת מילוי תפקידו לקיים עבודה פרטית הנושאת רווחים...

 

ואולם, המשטרים הערביים הטוענים שהם נאבקים בשחיתות, נוהגים להרוס את מנגנוני הביקורת. ישנם חוקים חדשים הנחקקים כדי לדכא את העיתונות המאולפת מלכתחילה. כמו כן, הם מזייפים את הבחירות לפרלמנט, הורסים את מוסדות החברה האזרחית ומשתיקים כל קול חופשי. במסגרת זו, משמשות ההאשמות בשחיתות, בבגידה, ובלקיחת שוחד להשתקת הקולות ה"סוטים" ואלו שהפרו את הברית עם השליט והחלו לתבוע חירויות וכיוצא באלה דברים אסורים ומתועבים.

 

אם כן, אנו יכולים לקבוע בנקל שהמאבק בשחיתות (או למעשה, הסיסמא של מאבק בשחיתות) היא סיסמא המשמשת להריסת מטרתה המוצהרת, בשעה שהמטרה האמיתית היא להגביר את מצב השחיתות הקיים באמצעות תקיפת כמה מאלו שהפיקו [רק] תועלת חלקית [מן השחיתות], אך החלו להתמרד נגדה. בסוריה, לדוגמא, היה ברור שראש הממשלה לשעבר [זועבי], משלהי עידן אסד האב, הפך למטרה לאשמות של שחיתות ונדחף להתאבדות, על פי הגרסה [הרשמית הסורית] המפוקפקת. הכוונה הייתה לסלק את המתנגדים לרעיון העברת השלטון בירושה. אם היה מדובר באמת במאבק בשחיתות, היו המדינה ומנגנוני הביטחון שלה הראשונים להיחקר. השחיתות בסוריה מכרסמת במוסדות המדינה עד לעצם. המבקר בסוריה, נתקל בה מהרגע בו הוא נכנס בשער שדה התעופה בדמשק, שם הסחטנות שמפעילים המשטרה ומנגנוני הביטחון גלויה לכל עין. כל מי שמכיר את האלף-בית של העניינים, מבין ששחיתות שכזו אצל הזוטרים במדינת דיכוי כמו סוריה לא היתה מתרחשת אם היא לא היתה מותרת ואם היא לא היתה נתמכת על ידי שחיתות גדולה יותר ברמות הבכירות ביותר.

 

מקבילה לכך היא האפשרות שהתובע הכללי המצרי, רגאא אל-ערבי, ייחקר באשמת שחיתות ולקיחת שוחד. זהו סימן ברור לכך שהאיש, שהפך למוקד כח בשל התקופה הארוכה בה שימש במשרה שמטרתה להגן על שחיתותו של המשטר, החל להוות איום עבור עמודי התווך האחרים של השלטון. אין משמעות הדבר שהאדם חף מאשמת השחיתות, דבר שהוא בלתי אפשרי במשטרים שהשחיתות היא נר לרגלם; משמעות הדבר, כפי שכבר אמרתי, היא שהוא לא היה מושחת מספיק. קיימת טקטיקה ידועה בקרב כנופיות המאפיה וקבוצות הלחץ הציוניות באמריקה ובמקומות אחרים לפיה הם שומרים תיקים עם הוכחות נגד בעלי ברית וידידים ומשתמשים בהם למטרות סחיטה בזמן המתאים. אדם נבון הוא זה המבין את המסר בעוד מועד וחוזר ל'דרך הישר'.

 

לסיסמאות של מאבק בשחיתות יש תפקיד נוסף. הן הפכו בימים אלה לתנאים שמציבות קרנות המימון המערביות והמדינות התורמות כדי להמשיך בסיוע. אין הם עושים זאת מתוך אהבה לטוהר המידות, אלא משום שאנשי העסקים הפועלים באותן מדינות החלו להתלונן על מעשי [השחיתות] המהווים מכשול לעבודתם. החוזים אינם ניתנים לחברות שמגישות את ההצעות הטובות ביותר אלא, במרבית המקרים, למי שנותן את השוחד הגדול ביותר לנוגעים בדבר. תשלום חובות כרוך בסחטנות נוספת... הדבר הרגיז את המדינות הנותנות הלוואות ומענקים שגילו שהחוזים שהן מממנות הולכים לחברות ממדינות מתחרות משום שאלו גילו חריצות רבה יותר [במתן השוחד].

 

זו המסגרת אליה שייכת התופעה הקומית לה היינו עדים בפלסטין והתביעה הקולקטיבית המוזרה מהרשות הפלסטינית להילחם בשחיתות. הפאן ההומוריסטי של התביעה הזו אינו מסתכם בתביעה מהנשיא, יאסר ערפאת, להילחם בשחיתות ולשלוט בביטחון, ואפילו לתמוך ב'כלכלה וסחר חופשיים' בשעה שהוא נתון במצור ואינו יכול אפילו לקנות עגבניות בשוק, שלא לדבר על הסיכויים שלו להפוך את פלסטין לאחד מעמודי התווך של הסחר החופשי ב'עולם החופשי'; מה שמצחיק עוד יותר הוא שהשחיתות של הרש"פ ושל יתר המשטרים הערביים היא, למעשה, התנאי הנדרש מהם כדי למלא את התפקיד שהוטל עליהם בשירות האינטרסים הזרים ובהכנעת העמים. אילו הרש"פ היתה נותנת סמכויות מלאות לפרלמנט הפלסטיני ולמנגנונים המשפטיים ואילו היא היתה מצייתת לרצון העממי והיתה מוציאה את כספי המענקים ואת הכנסותיה על חינוך, בריאות, שירותים, והחייאת הכלכלה, מה היה נשאר כדי לשחד את הפעילים ואת האינטלקטואלים באמצעות מינוים למיניסטריונים ולמנגנוני הביטחון... ובכך להשתיקם ולמנוע מהם מלחשוף את החריגות הנחוצות כדי לשמור על בטחונה של ישראל, דבר התקף גם לגבי יתר המדינות הערביות...


לסיכום, 'המאבק בשחיתות' בתנאים הערביים הקיימים הוא בלתי אפשרי משום שהשחיתות היא יסוד המשטרים האלה והיא הכלי העיקרי המאפשר את המשך קיומם... אילו המשטרים היו באמת נלחמים בשחיתות, בדומה למסע 'הידיים הנקיות' באיטליה של שנות התשעים, היה קורה אצלנו מה שקרה באיטליה, שם גמרה האליטה הפוליטית כולה בבתי המשפט והכלא.

 

היות שאין להעלות על הדעת שבתי המשפט המוכרים לנו בארצות [ערב] ישפטו את בניו של הנשיא ואת השרים הבכירים,  הרי שנקיון הכפיים יצטרך להמתין עד להחלפת המשטרים... לאורם של המשטרים הקיימים, המאבק בשחיתות משול למאבק בקפיטליזם בארה"ב או בקתוליות בותיקאן, כלומר הרס יסודות המצב הקיים. והלוואי וזה היה כבר קורה!"[1]

 



[1] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 6.8.2002.