ראיון עם אמו של מחבל מתאבד

היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט", ערך ראיון עם אום נדאל, אמו של מחמד פרחאת, שביצע את הפיגוע בישיבה בהתנחלות עצמונה שברצועת עזה. במהלך האינתיפאדה הראשונה, חי מפקד הזרוע הצבאית של ה'חמאס', 'גדודי עז אל-דין אל-קסאם, עמאד עקל, בביתה של אום נדאל ושם גם חוסל. להלן קטעים מן הראיון:

שאלה: כיצד התפתח הרעיון לבצע פעולה פידאאית בנפשו של מחמד?

אום נדאל: הג'יהאד הוא מצווה שהוטלה עלינו. אנו חייבים להשריש את הרעיון הזה בנפשותיהם של בנינו כל הזמן... מה שאנו רואים מדי יום – מעשי טבח, הרס, והפצצת בתים – חיזק בנפשותיהם של בני, ובמיוחד מחמד, את אהבת הג'יהאד ומות הקדושים.

שאלה: האם היה לך תפקיד בנטיעתה של הרוח הזו במחמד?

אום נדאל: השבח לאללה, אני מוסלמית ומאמינה בג'יהאד. הג'יהאד הוא אחד ממרכיבי האמונה וזה מה שעודד אותי להקריב את מחמד בג'יהאד למען אללה. בני לא הושמד ולא מת; הוא חי חיים מאושרים יותר מחיי. אילו המחשבה שלי היתה מוגבלת לעולם הזה, לא הייתי מקריבה את מחמד. אני אם רחומה לילדיה והם רחומים לי ודואגים לי. משום שאני אוהבת את בני, עודדתי אותו למות מות קדושים למען אללה... הג'יהאד הוא חובה הלכתית המוטלת עלינו ואנו צריכים לבצעה. אני הקרבתי את מחמד כחלק מן החובה המוטלת עלי. זה דבר קל. אין מחלוקת בנוגע לדברים האלה. האושר בעולם הזה הוא אושר חסר; האושר הנצחי הוא החיים בעולם הבא, באמצעות מות הקדושים. השבח לאללה, בני הגיע לאושר הזה.

שאלה: עמאד עקל חי עמכם וחוסל בביתכם. האם אישיותו השפיעה על מחמד?

אום נדאל: מחמד היה בן שבע כאשר השהיד עמאד עקל חי עמנו בבית. האנשים חשבו באותה תקופה שמחמד צעיר אבל בעיני ובעיני עמאד הוא היה בוגר מכפי גילו. מחמד הצטרף ל'גדודי [עז אל-דין] אל-קסאם' כאשר היה בן שבע. למרות גילו הצעיר, הוא היה עוזרו של עמאד עקל, מפקד 'אל-קסאם' ברצועה. בעת שאחיו נעדרו, הוא היה פועל כדי להגן עליו. הוא היה פוקח עין על הכביש ומעביר מסרים ממנו למוג'אהדין. השהיד מחמד הוא תלמידו של עמאד. מחמד היה מקשיב לעמאד וצופה בו בעת שהיה מתכנן פעולות. עמאד חי עמנו במשך 14 חודשים והיה לו חדר אצלנו ממנו הוא היה מתכנן את הפעולות. המג'אהדין היו באים אליו ומתכננים ומשרטטים את הכל ומחמד הקטן היה עמם, חושב ומתכנן. זה היה המקור לאהבת מות הקדושים של מחמד. עמאד היה מסתייע במחמד בכל דבר. מחמד היה שומר את סודותיהם של עמאד וחבריו שהיו מבוקשים על ידי הכיבוש.

זוהי האווירה בה התפתחה אהבת מות הקדושים בנפשו של מחמד. אני כאם, עודדתי, באופן טבעי, את אהבת הג'יהאד בנפשו של מחמד ובנפשותיהם של כל בני, שכולם משתייכים ל'גדודי אל-קסאם'.  בני הבכור, נדאל (בן 31) מבוקש כעת על ידי הישראלים. בני השני יצא לפעולת מות קדושים, אבל הוא נחשף ונעצר ונידון ל-11 שנות מאסר. יש לי בן נוסף, שהוא מלווהו של השיח' אחמד יאסין [הכוונה למואמן פרחאת]. לפיכך, האווירה לה היה חשוף מחמד היתה מלאה באמונה ובאהבת מות הקדושים. אני סבורה שאמונתו של אדם אינה מגיעה לכלל שלמות אלא כאשר הוא מגיע להקרבה עצמית. אם אדם מגיע לכלל שכנוע שההקרבה העצמית היא חובה למען אללה, אמונתו חזקה...

שאלה: כיצד נפרדת ממחמד לפני ביצוע הפעולה?

אום נדאל: מחמד היה מוכן לבצע כל פעולת מות קדושים. הוא נשבע לי שהסיבה היחידה שהוא אוהב את החיים היא הג'יהאד. הוא היה אומר לי שאם לא יגיע תורו לג'יהאד הוא יתפטר מן הזרוע הצבאית של התנועה, ייקח את נשקו, וירד לזירת הקרב להילחם לבדו. הוא ניסה כמה פעמים. הוא יצא לכביש אל-מנטאר, לקח את נשקו ופצצות, אבל לא נקרתה בפניו הזדמנות. הוא היה חוזר כשדמו רותח משום שהוא לא הצליח לבצע את הפעולות. הוא היה מניף את נשקו ואומר לי: 'אמא, זו הכלה שלי'. הוא אהב מאוד את נשקו. תמיד התעניין בו והיה חש שהנשק הזה יגשים את חלומו. ליבו היה מלא בתיעוב ושנאה של הכיבוש הישראלי. הוא היה אומר לי: 'אני יוצא עכשיו [לפיגוע]. אני לא יכול להתאפק'. הייתי עונה לו: 'עוד תהיה לך הזדמנות אדירה. היה סבלן, תכנן היטב, כדי שלא תקריב את עצמך לשווא. פעל באמצעות שכלך ולא באמצעות רגשותיך'...

ביום ביצוע הפעולה הוא בא אלי ואמר לי: 'כעת, אמי, אני יוצא לפעולה שלי'. הוא התכונן לפעולה יומיים קודם לכן כאשר צולם סרט הוידאו. הוא ביקש ממני להצטלם עמו ובעת הצילום הוא הניף את נשקו. אני אישית ביקשתי לצלם את הסרט כדי לזכור. לאחר הצילום הוא המתין עד לפתיחת כביש צלאח אל-דין המחבר את דרום הרצועה לצפונה. כביש זה נפתח למשך שעה אחת. באותו יום הוא יצא לאחר שנישק את ידי ואמר לי שהוא מבקש שאאחל לו הצלחה בפעולה... אמרתי לו: 'אללה איתך והוא יגן עליך'.

הוא יצא לביצוע הפעולה וכאשר הגיע לאזור, לן את הלילה אצל חבריו שם. אני הייתי בקשר עמו ושאלתי אותו בנוגע למוראל שלו. הוא אמר לי שהוא שמח מאוד. ואכן, ראיתי על פניו שמחה כמוה לא ראיתי קודם לכן. הוא יצא לפעולה שלו בעצבים קרים וברוגע מוחלט וביטחון, כאילו הוא היה משוכנע שהפעולה תצליח. אבל אני דאגתי ופחדתי מאוד שהפעולה לא תצליח ומן האפשרות שהוא ייעצר. התפללתי למענו כאשר יצא מן הבית וביקשתי מאללה שיגרום להצלחת פעולתו ושיעניק לו את מות הקדושים. כאשר הוא נכנס להתנחלות, הודיעו לי אחיו בזרוע הצבאית [של ה'חמאס'] שהוא הצליח להסתנן לתוכה. אז התחלתי להתפלל לאללה למענו.

מחמד פנה להתנחלות בשעה חמש לאחר שצם. המתנו בדאגה ושאלנו את עצמנו מה ארע לו... הוא המתין עד שהתקבצו החיילים ואז הוא החל לירות. מספר ההרוגים הישראלים היה עשרה ו-23 נפצעו. אני התפללתי מעומק לבי שאללה יגרום להצלחת פעולתו. ביקשתי מאללה שיתן לי עשרה [ישראלים] בעבור מחמד ואכן אללה נתן לי את מבוקשי ומחמד הגשים את חלומו והרג עשרה מתנחלים וחיילים ישראלים. אלוהינו כיבד אותו עוד יותר בכך שהיו פצועים ישראלים רבים.

כאשר הסתיימה הפעולה, אמצעי התקשורת שידרו את הידיעה. אז בא אחיו והודיע לי על מות הקדושים של מחמד. התחלתי לקרוא 'אללה אכבר' ולהתפלל ולהודות לאללה על הצלחת הפעולה. התחלתי לקרוא קריאות שמחה והכרזנו שאנו מאושרים. הצעירים החלו לירות באוויר מרוב שמחה על הצלחת הפעולה, שהרי זה מה שייחלנו לו. לאחר מות הקדושים, לבי שקט בנוגע למחמד. אני מעודדת את כל בני למות מות קדושים ואני מייחלת זאת אף לעצמי. אחרי כל זה, נערכתי לקבל את גופתו של בני, השהיד הטהור, כדי להעיף בו מבט אחרון ולקבל את המברכים שזרמו אלינו במספרים גדולים והשתתפו בשמחתנו על מות הקדושים של מחמד...

מות הקדושים של עמאד עקל [באינתיפאדה הראשונה] היה מבחינתי כמו הגשמת חלום. הוא היה יותר יקר לי מילדי. אהבתי אותו מאוד. אמו של עמאד עקל ידעה שהוא מתחבא אצלי וכעת היא משתתפת בשמחתי על מות הקדושים של מחמד..."[1]