המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אנשי דת דנים ברפורמה בחברה הערבית-האסלאמית
8/6/2002

אנשי דת אסלאמיים בכירים בזכות רפורמה בחברה הערבית-האסלאמית

 

דיקן הפקולטה להלכה אסלאמית ולמשפטים באונ' קטר, השיח' עבד אל-חמיד אל-אנצארי, הידוע בעמדותיו הליברליות, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-חיאת", תחת הכותרת "ציוני דרך בדיאלוג השכלתני והקונסטרוקטיבי עם האחר", בו כתב:

 

"מאז ה-11 בספטמבר, קיימת הצטברות של חוסר הבנה, מחשבות רעות, חשדות, ועיוותים הדדיים בין המערב למזרח... אמצעי התקשורת  והמדיניות הבלתי מאוזנת משני הצדדים רק מלבים את החשדות והעיוותים. ההצטברות הזו הובילה לאווירה בלתי בריאה שסייעה להתפתחות שתי תופעות בחברות במזרח ובמערב: מצד אחד, עליית הימין הקיצוני במערב, מה שמכונה תופעת לה פאן, הרואה באחר הזר אויב המתעב את התרבות [המערבית] וערכיה ומצד שני, עליית הזרמים הקיצוניים בחברות הערביות והאסלאמיות, בקרב אנשים וארגונים הרואים במערב אויב הרוקם מזימות נגד האסלאם ונגד המוסלמים.

 

ישנם צרכים הולכים וגוברים וקיימים אינטרסים משותפים. ואולם, לפני הכל, קיימת מורשת אנושית משותפת שיש לפעול כדי לשמור עליה ולתחזק אותה במסגרת ההכרה בגיוון ובשוני האנושי תוך כיבוד ההיבטים הייחודיים והזהויות הדתיות והתרבותיות של העמים והלאומים השונים...

 

הפסוק הקוראני קובע 'הו אנשים, בראנו אתכם זכר ונקבה, ועשינו אתכם עמים ושבטים, כדי שיקל עליכם לדעת זה את זה. אמנם, המכובדים ביותר מביניכם בעיני אללה הם ישרי הדרך ביותר'.[1] פסוק זה אוסר כפיית תרבות אחת, משטר אחד, רעיון אחד, או אמונה אחת על כל המין האנושי. אצלנו באסלאם, הג'יהאד במשמעותו האמיתית הוא אמצעי לשמירה על הזכות לפלורליזם ולגיוון והבטחת חופש הבחירה לכל, משום שהשוני נחשב לאמת טבעית ואוניברסלית, הנובעת מטבע הבריאה...

 

לדעתי, הדבר מחייב דיאלוג בשתי חזיתות: דיאלוג פנימי ודיאלוג חיצוני. הדיאלוג הפנימי צריך לכלול את כל האנשים והארגונים בחברה מבלי להטיל איסור על אף צד, להאשימו בבגידה או בכפירה או להשמיצו... אנו לא נגיע ליחסים בריאים, בשלים וקונסטרוקטיביים עם האחר הזר מבלי שנכונן יחסים בריאים עם האחר בתוכנו, בעל הדעה השונה במישורים הפוליטי, האידיאולוגי, הדתי, העדתי, או זה המשתייך לאסכולה שונה ומבלי שנתקן את הגישה שלנו כלפי האשה, תוך התבססות על ערכים של סובלנות וכיבוד הפלורליזם וקבלת האחר...

 

בנוגע לדיאלוג החיצוני... נקודת המוצא ההכרחית והאובייקטיבית, לדעתי, היא שכל צד יחשוף למן ההתחלה את עצמו באופן אמיתי, כמו גם את דעותיו הקדומות והסטריוטיפיות לגבי האחר. לאחר מכן, יש לפעול באמצעות ביקורת עצמית של אותם רעיונות והשקפות. לפני שאנו באים בטענות לאחר על הדרך השלילית בה הוא רואה אותנו, עלינו לבקר את עצמנו ולתקן את המושגים השגויים שלנו כלפי האחר.

 

המערב נדרש לבחון מחדש את יסודות השקפתו כלפינו ואת הרעיונות שגיבש לגבינו מאז תקופת המזרחנות ועל רקע המשקעים של ימי הביניים לפיהם האסלאם היא דת של אלימות, שהתפשטה באמצעות החרב ושהמוסלמים מתנקמים בתרבות המודרנית ואינם מכבדים את זכויות האדם, אינם מקפידים על זכויותיהם של מיעוטים, אינם מאמינים בערכי הדמוקרטיה והסובלנות, ואנים מתנהגים באופן נאות כלפי האשה. כמו כן, צריך המערב להימנע מלהכליל לגבי האסלאם והמוסלמים בשל התנהגותו של מיעוט קטן מתוכם.

 

במקביל, עלינו המוסלמים להיפטר מתיאוריות הקונספירציה העולמית והמערבית נגדנו; עלינו להשתחרר מתסביך מלחמות הצלבנים והמורשת הקולוניאליסטית הכבדה; עלינו להפסיק להציג את האחר כשטן הרוקם מזימות בצורת קולוניאליזם, אימפריאליזם, גלובליזציה, או פלישה תרבותית נגדנו; עלינו להפסיק לחשוב שלעולם אין מה לעשות חוץ מלרקום מזימות נגדנו ולשנוא אותנו על היותנו מוסלמים ובשל חששו מתחייתנו...

אין מנוס מלחשוף את הפגמים במערכת החברתית שלנו – בפוליטיקה, בתרבות, בתקשורת, בחינוך, ובתוכניות הלימוד הדתיות במשך מחצית המאה.

 

ראשית, השיח הפוליטי הפאן ערבי:

על פי שיח זה, במרבית המקרים, המערב הוא שהכשיל את תחיית הערבים ומנע את התקדמותם, התנגד לאחדותם בכך שכבש את המדינות הערביות ושרטט עבורן גבולות, הכה את ניסיונם להנהיג דמוקרטיה, כילה את משאביהם ואוצרות הטבע שלהם, וניטרל את הפיתוח... ואולם, בחינה אובייקטיבית הוגנת מראה שגם אם המערב הקולוניאליסטי נושא בחלק מן האחריות, מרבית האחריות רובצת לפתחם של הערבים עצמם. גם אם בתקופות היסטוריות מסוימות האינטרס המערבי היה להכשיל את האחדות, לאחר מכן המערב עודד את ההתקרבות הערבית.

 

כמו כן, המדינות הנפרדות הן עובדה היסטורית שקדמה לקולוניאליזם. בעת שרטוט הגבולות, האיזונים השבטיים נלקחו בחשבון יותר מאשר האינטרס של המערב. לעומת זאת, הדמוקרטיה לא היתה מעולם יותר מאשר סיסמא שקרית בעולמם של הערבים ולא היה לה כל ביטוי מעשי – לא מצד השלטון ולא מצד האופוזיציה... יתרה מכך, אנו היינו אלה שבזבזנו את משאבינו במדיניות מטופשת ובמלחמות האחד נגד השני ונגד אחרים.

 

שנית, השיח הדתי:

חלק ניכר מן השיח הדתי [האסלאמית] שופע במושגים כמו פלישה אידיאולוגית, קונספירציה עולמית, איבה צלבנית, ואיבה נצחית נגד האסלאם והמוסלמים. השיח הדתי, בדיוק כמו זו הפאן-ערבי, מסית ומגייס. תמיד הוא מופנה נגד האחר הזר או האחר המקומי... מתפרסמים פסקי הלכה רבים המאשימים אינטלקטואלים, סופרים, ואמנים בכפירה או בחטאים ואיש אינו ניצל מהם אפילו מובילי הרפורמה הדתית, בעבר ובהווה, מותקפים.

 

לשם ההגינות יש לומר שהכנסיות המערביות התגברו על תסביך המלחמות הצלבניות. לעומת זאת, בימות הדת שלנו עדיין חיות את מרירותן של אותן מלחמות והן עדיין קוראות לחיסול המערב – 'היהודים והנוצרים' – תוך שהן מנצלות את העושק ותמונות מעשי הטבח באדמות הכבושות כדי לעורר רגשות שנאה נגד המערב בתואנה שהוא תומך בישראל או עומד בחיבוק ידיים.

 

השיח הדתי זקוק לתיקון ולחידוש... כדי שיוכל למלא את תפקידו האמיתי להפיץ השכלה ונאורות וכדי לטפל בבעיות היסוד של האומה בדרך שתקרב בין הפרטים בחברה לא תזרע רגשות של שנאה כלפי האחרים... המסגדים הם של אללה ואסור לאפשר להופכם לזירה למחלוקות פוליטיות ומפלגתיות.

 

שלישית, השיח התקשורתי:

התקשורת שלנו לא מתאימה לאיש מלבדנו. היא מגייסת את האנשים, מסיתה אותם, ומסיטה אותם מבעיותיהם האמיתיות. הדבר שמעניין אותה יותר מהכל הוא לדוג אירועים וציטוטים שליליים אצל האחר המערבי... מאחר שהתקשורת שלנו הפיצה במתכוון את התיאוריה של הנטינגטון בנוגע להתנגשות בין תרבויות, הפכה תיאוריה זו לפופולרית ביותר וכל האינטלקטואלים שלנו החלו לכתוב לה תשובות... התקשורת שלנו שכחה את האלטרנטיבה האנושית – 'הדיאלוג בין תרבויות' – לה קראו גם אינטלקטואלים במערב. התקשורת שלנו ניפחה את ההפגנות בהן נישאו תמונותיו של בן לאדן ואת סקרי דעת הקהל שהציגו את שנאת המוסלמים למערב. היא מתמקדת בהיבטים השליליים של הגלובליזציה וקץ ההיסטוריה תוך התעלמות מוחלטת מן הביקורת של אינטלקטואלים במערב כלפיהן... גם כאשר ברלוסקוני שגה ודיבר על עליונות התרבות המערבית, נופחה התבטאות זו אצלנו בשעה שההבהרה שלו, התנצלותו, וביקורו במרכז האסלאמי נדחקו לקרן זווית...

 

רביעית, השיח החינוכי:

השיח החינוכי שלנו מבוסס על עמדת מגננה מפני האחר ופיאור עצמי היסטורי. את מוחו של הילד ממלאים במעשי הפאר של אומתו וניצחונותיה תוך מיזעור חלקם של אחרים שנטלו חלק [בהיסטוריה]. חלק ניכר מן השיח החינוכי שלנו מנותק מן המדעים המודרניים והוא מבוסס על דעה חד גונית היוצרת מנטליות של סגירות ומתדרדרת בנקל לעבר הקנאות. הוא נוטע מושגים מוטעים בנוגע לאשה, ולמיעוטים דתיים או אתניים. שולטים בו מתודות של שינון וקריאה חוזרת ונשנית...

הבה ונפעל כולנו לגיוס האנרגיות הרוחניות ונכוון אותן לטובת המין האנושי כולו."[2]

 

"הדיאלוג בין תרבויות" עלה לאחרונה בדיון שהתקיים בנושא באוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. ד"ר עבדאללה שחאתה, מרצה להלכה מוסלמית באוניברסיטת אל-אזהר מתח ביקורת על תוכניות הלימוד הדתיות באל-אזהר ואמר:

"[גם] אני למדתי באל-אזהר אבל האתגרים שעומדים בפני החברה האסלאמית שלנו כיום מחייבים אותנו לפתח את תוכניות הלימוד האלו תוך הסתייעות בבוגרי אל-אזהר עצמם המשלבים בין לימוד מדעי הדת לבין הבנת המציאות החדשה והאתגרים שמחייבים אותנו [לנקוט] בשיטות אחרות במסגרת הדיאלוג – ולא התנגשות – בין תרבויות...

 

חכמי האסלאם בעידן המודרני עשו טעות חמורה כאשר במשך שנים רבות האשימו את הציביליזציה המערבית בשחיתות ולא ראו את הדברים החיוביים שבה אשר אפשרו לחברות המערביות להתקדם במדעים השונים והעניקו להם את כוח הקדמה שבגללו יכלו לתקוף את המוסלמים באפגניסטן, בפלסטין ובעיראק. לכן, חובה על חכמינו ועל התקשורת שלנו לעבור מן הרעיון של התנגשות עם התרבויות המערביות לדיאלוג עמם. כאשר הציביליזציה המוסלמית כבשה את הפרסים והביזנטיים היא אימצה מהם את הדברים המועלים וויתרה על הדברים המזיקים. הציביליזציה המוסלמית לא חדלה מלאמץ [דברים] מציביליזציות אחרות אבל היא הוסיפה עליהן והמציאה מדעים רבים אחרים...

 

על החברה המוסלמית להבין שההתקפה האכזרית כנגדנו כיום המעוותת את תדמית האיסלאם והמוסלמים מחייבת אותנו להחזיר לעצמנו את דגל המדע, התרבות והקדמה מאחר ואנו זקוקים בדחיפות לחברה חזקה ומודרנית. עלינו להכיר בכך שאנו במצב של קיפאון ולהתחיל לשנות את תוכניות הלימוד שלנו ואת התוכניות הדתיות תוך מחשבה מודרנית שתשלב בין עקרונות הדת והמציאות החדשה, להכשיר אוירה מתאימה למחקר מדעי בכל התחומים ולפתח את החיים החברתיים ביתר שקיפות כדי להשרות ביטחון עצמי."

 

לעומת זאת, ד"ר עלי ג'ומעה, מרצה לעקרונות הדת באל-אזהר, שטען שהוא תומך בדיאלוג בין תרבויות, הזהיר שמאחורי דיאלוג זה עומדות תביעות בנושאי זכויות אדם, כמו גם "ארגונים מפוקפקים" והותיקן. לדבריו, "הצורך בדיאלוג אינו נובע רק משום שאנו מצויים בעמדת חולשה כרגע, אלא גם משום שהמסר של האסלאם הוא מסר אוניברסלי המיועד לכל האנשים... שתיקה והימנעות מדיאלוג אינה משרתת אותנו בדבר. אם אנו לא מקיימים דיאלוג, אנו מופתעים אחר כך באמנות וועידות בינלאומיות הכופות את החלטותיהן עלינו, משום שאנו לא השתתפנו בגיבושן... הג'יהאד אינו מוגבל לשדה המערכה. קיימות גם מערכות אידיאולוגיות. אמנם כן, התוכנית האמריקאית גדולה, אבל אנו יכולים לקלקל להם אותה באמצעות תקשורת חזקה שתופנה לעמים המערביים שהתקשורת המערבית משחקת בהם."[3]

 



[1] קוראן 49:13.

[2] אל-חיאת (לונדון), 31.5.2002.

[3] אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 31.5.2002.