המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעל טור ליברלי: הסיבות להחמצת ההזדמנויות הפלסטינית
25/7/2002


בעל טור ליברלי על הסיבות להחמצת ההזדמנויות הפלסטינית

 

תחת הכותרת "מדוע מצפה לנו, הפלסטינים והערבים, עתיד קשה עוד יותר?", כתב בעל הטור התוניסאי הליברלי, אל-עפיף אל-אח'צ'ר:[1]

 

ההזדמנות שהוחמצה ביולי 2000 ו'אינתיפאדת ההתאבדויות'

"הדור שלי פתח את עיניו עם אובדנה של פלסטין והוא עומד לעוצמן עם אובדן ההזדמנות להשיב את מה שניתן להשיב ממנה. ללא ספק, זוהי אם כל הסוגיות שלנו ובפתרונה תלויה האפשרות להביא את החברות שלנו אל המודרניזציה שבה תלויה השאלה האם נהיה או לא נהיה.

 

עד שנת 2000, היה הפתרון בהישג יד. ואולם, המנהיגים הפלסטינים סרבו להושיט יד לפתרון זה. היתה זו החמצת ההזדמנות היקרה האחרונה להביא להשבת האדמה ועמה מידה של כבוד שדי היה בה כדי לרפא את הפצע שלנו, המדמם מאז הובסנו על ידי נפוליאון בשנת 1798 ושדימומו החריף כאשר הובסנו על ידי בן גוריון ב-1948.

 

קלינטון הציג בפני המנהיגים הפלסטינים הצעות על מגש של זהב, והם ענו לו באינתיפאדה של המאבק המזוין ושל פיגועי ההתאבדות, בעידן שבו כבר אין לאלה מקום. כך, במכה אחת, הפסדנו את האדמה... ואת שמנו הטוב. צבא הכיבוש חזר ועמו נסוגו תודעתנו הפוליטית ומצפוננו המוסרי מאות שנים לאחור, ותדמיתנו גואלה בעיני הכל באנוכיות חסרת תקדים בכל היסטוריה שלנו.

 

...לפני פעולות ההתאבדות שלנו נגד אזרחים ישראלים, היתה לנו תדמית של אנשי מאבק למען החירות. ואולם, לאחר שהחשובים שבארגונים הפלסטיניים – כולל ארגון ה'פתח' – הסתבכו בהם [פיגועי ההתאבדות] ולאחר ש הרוב העצום של האינטלקטואלים הערבים, הרחוב הערבי, ושמונים אחוזים מהפלסטינים תמכו בהם – דבקה בנו תדמית המתאבד המזלזל בחיים: חייו שלו וחיי האחרים. כאשר הפסדנו את המלחמה התקשורתית, נחשף הגב שלנו בפני שרון שהנחית עליו את הנוק אאוט הצבאי והפוליטי באמצעות מלחמת 'חומת מגן' ואחר כך 'דרך נחושה'. כך, העמיקה תודעת התבוסה ברחוב הפלסטיני וברחוב הערבי, שנכנעו למר גורלם, כפי שארע בבוקר התבוסה של 1967.

 

סביר להניח שהסכסוך הערבי-ישראלי, ובעיקר הישראלי-פלסטיני, ייפתר בעתיד הנראה לעין בכפייה ובהשפלה, כלומר בהתאם למאזן הכוחות הנוכחי. אנו, הרוב הברור של האליטות והציבור, קידמנו בברכה את הסכמי אוסלו, למרות צניעותם, משום שהם היוו את גולת הכותרת של ניצחון האינתיפאדה של ילדי האבנים, שבנתה מחדש את התודעה העולמית, בכך שהפכה את הסמל של דויד הישראלי וגוליית הפלישתי, בהעבירה את הקלע בפעם הראשונה בהיסטוריה לידי הפלסטיני מול הטנק הישראלי.

 

ואולם, הפתרון הצפוי יהיה תוצאה של תבוסת אינתיפדת פעולות ההתאבדות, שהרגה שתי ציפורים במכה אחת: היא חיסלה את ההישג הפוליטי-סמלי של האינתיפאדה הראשונה והחייתה ברחוב הפלסטיני והערבי את התקוות ואחר כך הכזיבה אותן, רק כדי להשיב את הכיבוש של הערים הפלסטיניות ואת הדיכוי של תושביהם.

 

התגובה לתבוסות הערביות

מבחינה היסטורית, האליטות [בקרב העמים השונים] הגיבו לתבוסות בשתי דרכים: תגובה קריאטיבית לאתגר, כפי שעשו האליטות היפנית והגרמנית במאות ה-19 והעשרים כאשר הם נפתחו  למודרניזציה... בכלכלה, בפוליטיקה, במדעים, ובפילוסופיה באופן חסר תקדים בהיסטוריה הלאומית אוטוקרטית שלהן. הדרך השניה היא הסתגרות מחשבתית בתוך זהות שהרגשנות גוברת בה על השכלתנות... 

 

זו היתה התגובה שלנו לתבוסות החוזרת ונשנות מזה שתי מאות. אחרי כל תבוסה, הפכנו לפחות אמיצים בהצגת השאלות הכואבות ושקענו יותר ויותר בתרבות מציאת התירוצים תוך שאנו משליכים את האחריות לתבוסותינו על הבלתי נודע ומסתפקים בהתלוננות דיכאונית על המלכודות שטמנו המערב ו'בתו החורגת', ישראל ששמו להם למטרה את אדמתנו ואת השמים שמעליה. כל זאת, מבלי שנציג את השאלה המביכה: ההיו אלה הסיבות הפנימיות שהפכו אותנו, בניגוד לכל האומות, לטרף קל עבור הבריות כולן? בתחבולה הגנתית וקהת חושים, פנו האליטות [הערביות] למציאת תירוצים לתבוסותיהן בכך שהכחישו את היותן האחראיות הראשונות במעלה לאותן תבוסות.

 

האמיר עבד אל-קאדר האלג'יראי היה אחראי לתבוסת עמו מול הכיבוש הצרפתי כאשר העדיף, בהסתמך על פסק הלכה של המופתי של פאס, את אופציית ההתאבדות והג'יהאד עד אחרון האנשים, ודחה את ההצעה לחלק את אלג'יר עם הכובשים בהמתנה לימים טובים יותר בהם ניתן יהיה להשיב את החלק הגזול במחיר זול ככל שניתן. [אחמד] עראבי [קצין מצרי שיצא בכוח נגד הבריטים ב-1882] בחר בהתנגדות חסרת הסיכוי למו"מ עם הכובשים שיכול היה לצמצם את האבידות. ערפאת קרע את הצעותיו של קלינטון ורכב על אינתיפאדת ההתאבדות, רק כדי להוביל את עמו לדרך ללא מוצא.

 

הסימפטומים של 'נוירוזת הכשלון'

מה גרם למנהיגים האלה, בעיקר לפלסטינים שבהם, להביא את עמיהם לאבדון? נוירוזת הכשלון היא שגרמה להם לעשות את כל שביכולתם כדי להעניש את עצמם ואת עמם באמצעות כשלון במקום בו היתה ההצלחה ודאית. לנוירוזת הכשלון שלהם יש שורה של סימפטומים:

 

קיפאון מחשבתי הגורם לכך שבכל שלב משלבי המאבק הם אינם מסוגלים לקרוא את מאזן הכוחות האזורי והבינלאומי ואת התמורות ולהסיק את המסקנות ההכרחיות מהם, כדי לקבל החלטה פוליטית וצבאית התואמת את המצב;

 

פיגור פוליטי המונע מהם לשנות את אמצעי המאבק שלהם ואת דרך מחשבתם ומטרותיהם שכבר אינן תואמות את התמורות הפוליטיות. [אותו פיגור פוליטי] גורם להם להתנגד לחילופי הדורות, הן בשלטון והן באופוזיציה, ולהעדיף את אנשי אמונם על פני בעלי הידע. בכך, הם מהדקים את החבל סביב צווארם, במקום להרחיב את האופציות הפתוחות בפניהם;

 

המאניה של המאבק המזוין על כל השלכותיו הנוראיות: המונופול על הפוליטיקה והפיכת המאבק המזוין מאמצעי בשירות המטרה הסופית של מדינה פלסטינית בת-קיימא, למטרה בפני עצמה. זוהי הסיבה לקהות החושים העומדת מאחורי החמצת ההזדמנויות ההיסטוריות מאז 1937 ועד שנת אלפיים, בתירוצים 'סופיים' וטהורים מהסוג של 'הזכות [עומדת] לצדנו' ו'הזמן, הגיאוגרפיה, והדמוגרפיה פועלים לטובתנו'.

 

חוסר היכולת להגדיר את האינטרס הלאומי: האם מדובר בשחרור פלסטין המנדטורית, או בהצלת מה שניתן להצילו מפלסטין שנכבשה במלחמת 1967? מהם אמצעי המאבק האופטימליים להגשמת אחת משתי האופציות האלה? האם מדובר באינתיפאדה של המאבק המזוין ופעולות ההתאבדות, האם במו"מ, או שמא בשניהם יחדיו – כפי שגרס מרואן ברע'ות'י – מתוך תקווה שהדבר יציב את ממשלת שרון בין הפטיש של האינתיפאדה לסדן של המו"מ? יתכן שזו האחרונה היא החלטתם של המנהיגים הפלסטיניים, אך היא אינה משרתת במאום את האינטרס הלאומי. כמו כל אילתור, לא נערך בעת קבלתה התהליך המקובל כיום בקרבה האומות בעת קבלת ההחלטות: אימוץ תפקידו של היריב כדי לדעת מה יהיו החלטותיו הנגדיות. לפיכך, דומה החלטה זו לכל ההחלטות המתקבלות בשל עצלות מוחית שאינה מופרעת מכך שהסתירות מקובצות תחת קורת גג אחת.


לבסוף, סימפטום נוסף של נוירוזת הכשלון, שמכריח את המנהיגים האלה לפעול מבלי לדעת מה רוצה מהם אויבם, הוא האיסור על דיון חופשי פנימי ועל שיח מתון, הנובע בדרך כלל מניתוח רציני של הנתונים. הרדיקליזם המילולי הרווח תרבותנו והמטען האמוציונלי של המלים... ממלאים את החלל הנוצר עקב העדר ניתוח ובשל ריקנותה של המחשבה. המילים מלאות התוכן, כגון השכלתנות, המתינות, הויתורים, מעוררות אימה, שהרי איזו משמעות יכולה להיות לויתורים ולפתרונות ביניים מול 'הזכויות הקדושות', הקיימות, כמובן, רק על הנייר?...

 

השבת [הזכויות האלה] היא בלתי אפשרית במציאות, ואולם המציאות היא הדבר האחרון שמעניין את דרך המחשבה המכושפת הזו שבה ערכן של המלים משתווה לערך תוכנן. כך, גזרו המנהיגים האלה דין מוות על התבונה הפלסטינית. אין זה מקרה שמרבית האינטלקטואלים הפלסטינים הביקורתיים העדיפו להישאר מחוץ לאותה הנהגה ואין זה מקרה שהצעותיהם אינן זוכות להד כלשהו אצלה. אין ספק שזו אחת הסיבות להעדר תוכנית פוליטית פלסטינית הזוכה לאמון בינלאומי..."

 


[1]  אל-חיאת (לונדון), 21.7.2002. כותרות המשנה הן של המתרגם.