המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
"אל-אח'באר" תוקף את ראשי הממשל האמריקאי
12/7/2002

היומון המצרי הממסדי "אל-אח'באר" תוקף את ראשי הממשל האמריקאי 

 

היומון המצרי הממסדי, "אל-אח'באר" מנהל בימים האחרונים מתקפה חריפה נגד ארה"ב והממשל האמריקאי, באמצעות מאמרי המערכת ומאמריו היומיים של העורך הראשי, גלאל דוידאר.

 

צ'ייני, רייס, רמספלד – "ציר הרשע"

במאמר המערכת של היומון המצרי הממסדי "אל-אח'באר", שכותרתו "הרצון להיפגש עם בוש מהווה פגיעה בכבוד הפלסטיני", נכתב:

"אמריקה הטוענת לשווא כי היא נלחמת בטרור זורעת את זרעי הרשע במזה"ת והיא תקצור את הטרור בעתיד!... יאסר ערפאת מפנה תמיד קריאות הדומות לתחנונים לנשיא האמריקאי, כדי שזה ישלים את מהלכו של אביו, ג'ורג' בוש האב, שיצר את ועידת מדריד לשלום לאחר ניצחונו בסופה במדבר. ואמנם, ג'ורג' בוש האב השלים את המהלך בכך שהקיף את בנו, הנשיא הנוכחי, בדיק צ'ייני, קונדוליסה רייס, ודונלד רמספלד, שר ההגנה. אלו הם ציר הרשע בממשל האמריקאי, משום שהם המייעצים לג'ורג' בוש האב בכל דבר...

 

אנו מצידנו אומרים ליאסר ערפאת: הלוואי והיית מפסיק [לבטא] את הרצון להיפגש עם הנשיא האמריקאי משום שהדבר פוגע בכבודו של העם הפלסטיני. הלוואי ויאסר ערפאת היה מכריז שהוא אינו רוצה להיפגש עם ראש הדיפלומטיה האמריקאית, קולין פאול, משום שזה אינו מקדם ואינו מעכב דבר. יש לנו כבר נסיון מר עם [פאול] שביקר באזור לפני כמה חודשים וביקור זה תואר כ'אסון'!..."[1]

 

עורך אל-אח'באר, גלאל דוידאר, כתב תחת הכותרת "כאשר החובבנים הופכים לבעלי תפקידים בכירים":

"התרגלנו במשך שנים ודורות רבים שניהול ענייני המדינות והעמים היא משימתם של הפוליטיקאים המקצוענים... ולא של חובבנים נעדרי כל ידע בענייני פוליטיקה וניהולה...

מה שקורה כעת, ולמרבה הצער בעיקר במדינות גדולות המחזיקות לבדן בהנהגת העולם מצביע על כך שהמושכות נתונות בידי חובבנים. עובדה זו זוכה לביטוי ברור במדיניות ובהתנהגות של ארה"ב, המעצמה היחידה, תחת ממשלו של הנשיא הנוכחי, בוש.

 

מה שמעצים את התמונה השלילית הזו הוא אובדן האיזון בין הפקידים הבכירים והרשויות שתחת שליטתם... העניינים נתונים כעת תחת שליטתם של האמריקאים הקיצוניים ביותר, שהם, למרבה הצער, חובבנים שבנקל נופלים טרף למדיניות שגויה שאינה משרתת את האינטרסים הלאומיים האמריקאים או את האינטרסים שהם סבורים שהם משרתים באמצעות העמדות הבלתי מאוזנות האלה. אחד הסימנים למגמה האמריקאית הזו – שהחלה לעורר שנאה [כלפי ארה"ב] לא רק בעולם הערבי אלא גם בעולם כולו, חוץ ממדינה או שתיים לכל היותר – הוא ניטרול כל סמכויות משרד החוץ האמריקאי בהכוונת המדיניות האמריקאית. הדבר גרם לאובדן ההבנה לגבי חשיבות הפעולה הרצינית למען השלום והיציבות באזור רגיש כמו המזה"ת.

 

המחדל המדיני הזה התגלה בברור בזיגזגים שבהצהרותיו של שר החוץ האמריקאי, קולין פאול, שאמור היה לשמש כגורם מאזן במדיניות החוץ האמריקאית.

 

פאול דבק בהגיון של המשך המגעים עם הנשיא הפלסטיני הנבחר, יאסר ערפאת, בשל היותו האדם היחיד המסוגל להביא את תהליך השלום במזה"ת לחוף מבטחים, לטובת שני העמים, הפלסטיני והישראלי. ואולם, ניצי ממשל בוש, דוגמת צ'ייני, רמספלד, קונדוליסה רייס, ותת שר ההגנה, פול וולפוביץ, הצליחו להתגבר עליו. החבורה הזו הצליחה לכפות על פאול המסכן לשנות את דעתו. היא כפתה עליו לצאת נגד כל העצות של אנשי המקצוע העובדים במשרד החוץ האמריקאי בנוגע למדיניות האמריקאית במזה"ת ולהתאים את עצמו לפילוסופיה של נאום בוש...

 

העמדה הזו גורמת לנו להתגעגע לימיהם של כמה נשיאים אמריקאים אמיצים בעלי עקרונות, דוגמת אייזנהאור, קנדי, ניקסון, בוש "האב", ואפילו קלינטון, למרות שלזה האחרון היו כמה שגיאות, ובכללן התעכבותו בטיפול בבעית המזה"ת..."[2]

 

במאמר מערכת נוסף שכותרתו "יום העצמות וההתנערותה מן הערכים של החוקה האמריקאית", נכתב: "...בשנים האחרונות, הממשלים האמריקאיים מתנערים מעקרונות החוקה האמריקאית, מפעילים, או כופים, את מדיניות החוץ שלהם... מדיניות החוץ של ממשל בוש, לדוגמא, סותרת רבים מעקרונות החוקה האמריקאית כגון החירות, הצדק, הדמוקרטיה, וזכויות האדם. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היא הנטייה האמריקאית לטובת ישראל ונגד העם הפלסטיני וזכויותיו השורשיות לשחרור מן הכיבוש, השבת אדמתו הגזולה, והקמת המדינה הפלסטינית על אדמתו הלאומית.

 

כמו כן, ארה"ב התנערה מכל העקרונות הנכללים בחוקה שלה בסרבה לחתום על אמנת קיוטו להגנה על איכות הסביבה ובמאבקה ביוזמות האו"ם להקל על נטל החובות הרובצים על כתפי העולם השלישי העני, כאשר היא נכנסה לסכסוכי מסחר עם אירופה, כאשר נקטה בעמדה עקשנית נגד הקמת בית המשפט הבינלאומי הפלילי והדוגמאות רבות מספור... כל הדוגמאות האלה מוכיחות שארה"ב במדיניות החוץ הנוכחית שלה, רחוקה לחלוטין מקידום ערכי הצדק, השוויון, החירות, וזכותם של העמים להגדרה עצמית. אם ברצונה להיפטר מן הטרור העולמי, על ארה"ב להיאבק בו מנקודת מוצא של הודאה בכך ששגתה כאשר התנערה מן העקרונות והערכים עליהם התבססה החוקה שלה...

 

מנקודת מוצא זו, היא תוכל לבצע רפורמות במדיניות החוץ שלה המתנגשת עם האינטרסים של יתר העמים על פני האדמה..."[3]

 

יומיים לאחר מכן, נכתב במאמר המערכת של "אל-אח'באר": "...בכל הנוגע לבעייה הפלסטינית, נאומו של בוש היה צריך להתייחס לעובדות המוצקות: להדגיש את ערביותה של פלסטין ולקבוע כי לכך ישנן עדויות היסטוריות, לקבוע שהעם הפלסטיני דבק באדמתו וברכושו, שהפליטים המוגלים מתעקשים לחזור לאדמותיהם, שזכותם של הערבים והמוסלמים להעניש [את הישראלים] בעקבות מעשי הטבח המכוערים שביצעה הציונות נגד הפלסטינים, שקיים קונצנזוס בקרב חכמי הדת שאסור לוותר על אף חלק מפלסטין, ושהסכסוך עם האויב הציוני הוא סכסוך קיומי ולא סכסוך על גבולות.

 

הנאום שהעולם כולו חיכה לו איכזב משום שהוא שב והדגיש את המדיניות האמריקאית התומכת בהקמת הישות הציונית על אדמה ערבית גזולה ושם את כל המכשולים בפני העם הפלסטיני בהקמת מדינתו על חלק מאדמתו. כמו כן, לא דיבר הנשיא בוש על הפיצויים שיש לשלם בתמורה לאלפי ההרוגים והשהידים..."[4]

 

במאמר המערכת שכותרתו "סוף התפקיד האמריקאי בסכסוך הערבי-ישראלי!", נכתב:
"אנו יכולים לומר בודאות כי התפקיד האמריקאי בסוגיה הפלסטינית הסתיים לחלוטין. הנשיא האמריקאי בוש אמר זאת לאחר שהתיישב בבית הלבן [והפך] לנשיא המדינה הגדולה והחזקה ביותר. הוא הצהיר שהוא לא יתקרב לנושא המזה"ת משום שאין לו שום ידע לגביו ומשום שזה לא מעניין אותו!

 

ואולם, הערבים והפלסטינים תלו תקוות בכך שהנשיא האמריקאי לא יוכל להימנע מלמלא תפקיד באזור בוער כמו המזה"ת... אמרנו ואף האמנו בכך שאם הנשיא האמריקאי יפעל כך, האינטרסים האמריקאים באזור יהיו בסכנה!! חלפו שנתיים והאינטרסים האמריקאים באזור לא היו נתונים לסכנה ולו מינימלית. מה שקרה הוא שאמריקה עצמה היתה מאויימת ב-11 בספטמבר. אמריקה החלה לעגוב על העולם כדי לחסל את הטרור ובכלל זה, לחסל את העם הפלסטיני עצמו!

 

הערבים והפלסטינים שמחו על ההתעניינות האמריקאית [בהם] שהיתה חלק מן ההתעניינות האמריקאית בכל העולם לאחר מה שקרה לארה"ב ב-11 בספטמבר... עד שבא נאומו של בוש שכל המדינאים בעולם הסכימו שגם אם שרון עצמו היה כותב את הנאום הוא לא היה מסוגל לומר זאת טוב יותר מכפי שאמר בוש בנאומו האווילי, שהוריד את הסוגיה הפלסטינית מן התקרה אל הרצפה!! לאחר שהפלסטינים דיברו על מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ועל שיבת הפליטים, הם מצאו עצמם מדברים על יאסר ערפאת והנהגתו ההיסטורית... אותו דבר קרה עם עראק. איש אינו מדבר על זכויותיו של העם העראקי לחיות בשלום ולכך שיוסרו הסנקציות מעליו, וכולם מדברים על הנהגתו של צדאם חוסיין ועל כך שחייבים להיפטר ממנו, משום שאמריקה כפתה על העולם את נושא השיחה הזה, שלמעשה הוא עניינו [הפנימי] של העם העראקי!..."[5]

 



[1] אל-אח'באר (מצרים), 3.7.2002.

[2] אל-אח'באר (מצרים), 7.7.2002.

[3] אל-אח'באר (מצרים), 5.7.2002.

[4] אל-אח'באר (מצרים), 7.7.2002.

[5] אל-אח'באר (מצרים), 8.7.2002.