המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סקירת הדרשות במסגדי סעודיה (חלק ג)
9/5/2002

סקירת הדרשות במסגדי סעודיה (חלק ג)

חלק ג: האסלאם ובעיית פלסטין

בדרשותיהם, שמים המטיפים הסעודים דגש מיוחד על האופי האסלאמי של העניין הפלסטיני ולפיכך הם מתייחסים בביקורת ואף בבוז לתנועה הלאומית הפלסטינית ולתנועה הפאן-ערבית.

 

ג'יהאד אסלאמי ולא מאבק ערבי

התנועה הלאומית הערבית היא מושא ללעגם של המטיפים הסעודים, הקובעים כי הדרך היחידה לשחרורה של פלסטין היא הג'יהאד. השיח' עבד אל-עזיז קארי, הרחיב בנושא בדרשה שנשא במסגד קבאא באל-מדינה: "מה עשתה התנועה הלאומית והפאן ערבית במשך ארבעים שנה? מה היא עשתה בעימות עם האומה היהודית? התנועה הלאומית [המתבססת על] האדמה והתנועה הפאן-ערבית הגזענית הובסו על ידי הקופים והחזירים [הכוונה ליהודים]. אדרבה, התבוסות החוזרות ונשנות מזה ארבעים שנה הפכו לסימן ההיכר של תנועת האדמה הלאומית ושל תנועת הגזענות הפאן-ערבית. אלו ממשיכים להילחם בשם מטעי הזיתים, [פרדסי] התפוזים ו[מקשות] האבטיחים. אנשי הקרקע הלאומיים והגזענות הפאן ערבית תוהים כבר ארבעים שנה ומסרבים לחזור לדתם, אל האסלאם שלהם. הם אינם מוכנים שהמערכה בינם לבין אומת התורה, אומת ישראל, תהיה מערכה אסלאמית. היהודים נמלטים אל דתם ומחפשים בה אחר [שורשים] להתלכדות ולעוצמה ואילו אלו נמלטים מדתם, מן האסלאם שלהם...

הם מלעיטים את האומה ואת העמים שלהם בסיסמאות שקריות שאין בהן כל תועלת ולעולם לא יתנו כוח להתמודד עם היהודים, המניפים את דגלי התורה וישראל. המלחמה בינינו לבין היהודים היא לאמיתו של דבר מלחמה דתית ורק האסלאם יכול לנהלה בדרך האמת... זהו צו אלוהי, צו צבאי-פוליטי, זהו צו דתי, אך הוא אינו מכוון לאלה שעדיין לוחמים בשם הזיתים, התפוזים והאבטיחים. זהו צו אלוהי המכוון לאומת הג'יהאד, לאומה האסלאמית, אל המוסלמים...

היהודים לחמו עד לרגע האחרון באדוננו מחמד... האם יעלה על הדעת שהם ייכנעו לאנשים שעדיין לוחמים בשביל האדמה, ההרים, והבורות ומניפים את דגלי הזית, התפוז, והאבטיח?!"[1]

גם השיח' מחמד צאלח אל-מנג'ד, עמד על נקודה זו בדרשה שנשא במסגד באל-דמאם:

"את הסוגיה [הפלסטינית] מנצלים הצבועים, החילוניים, הפוליתאיסטים, והפאן-ערבים... את אלה יש להשתיק ולא להתייחס אליהם. יש להתלכד סביב מי שמדברים על האסלאמיזציה של הסוגיה... אם היינו אומרים שהסוגיה היא סוגיה ערבית, הרי שיש בקרב הערבים נוצרים, ויש כופרים... ויש סוציאליסטים. מה הקשר של כל אלה למסגד אל-אקצא?!"[2]

השיח' עבד אל-מוחסין אל-קאצ'י התייחס לסוגייה בדרשה שנשא במסגד אל-סלאם בעניזה: "עלינו לדעת שאחת הסיבות לתבוסה שלנו מול היהודים היא שלא ניתן לאומה [האסלאמית] להתמודד עמם...  אומתנו חייבת לדעת שתבוסותינו ליהודים היו תבוסות של משטרים שלא הניפו את דגל האסלאם. הם הניפו כל דגל שהוא, חוץ מדגל האסלאם...

אם ישובו האובדים אל האמת, יחזרו היהודים אל ההשפלה ואל האומללות שנגזרו עליהם... אז לא יעזור ליהודי דבר... הבורים צריכים להתעורר. הם לא יראו ניצחון כל עוד הם מתעקשים על מושגים מטעים, על תוכניות לימוד כופרות, ועל שלום מביש של אמיצים. ההצטברות הזו כולה היא זרע השטן ושתיל של הכופרים והיא שמונעת את ניצחון אללה ומושיטה חבל הצלה ליהודים."[3]

השיח' מאג'ד עבד אל-רחמן אל-פריאן, הוסיף על כך בדרשה שנשא במסגד סלימאן בן מקירן באל-ריאד: "מדינות הכפירה המודרניות [קרי, המערב] הבינו כי הרשות המדברת כיום בשם הבעיה הפלסטינית לא הניפה את דגל האסלאם ומטרתה להקים מדינה חילונית. לכן הם שומרים עליה ואוסרים להתקיפה, שהרי היא זו שתעניק להם ויתורים בעת שילחצו עליה. לעומת זאת, האלטרנטיבה לרשות הזו מעוררת פחד בליבם. מדובר בפתרון השורשי לסכסוך: אינתיפאדה וג'יהאד למען אללה, לא למען הלאומיות הערבית, ולא למען ההגנה על המולדת והאדמה. כיום, האומה האסלאמית כבר יודעת כי האדמה הקדושה לא תשוחרר באמצעות שוטטות באתרי נופש או ישיבה עם הכופרים לשולחנות המו"מ. הפתרון הוא לעשות את מה שעשה הנביא ליהודים כאשר הפרו את ההסכמים... הפתרון בנוגע ליהודים הוא כדברי הנביא מחמד: 'הבאתי עליכם שחיטה'... כן, הפתרון עם אלה אינו בשלום ובהרמוניה... הג'יהאד, ולא השלום, הוא הפתרון.

 מי שנסוג ונכנע ליהדות ולנצרות לא היה האסלאם אלא החילוניות. מי שהשליך את הנשק וביקש להיכנע לא היה האסלאם אלא החילוניות. האסלאם לא הובס על ידי היהדות והנצרות באותה מערכה אידיאולוגית משום שנמנע ממנו מלהיכנס אליה."[4]

תהליך השלום

הדרשנים הסעודים המטיפים לג'יהאד מתנגדים, כמובן, לתהליך השלום. השיח' נאצר מחמד אל-אחמד אמר במסגד אל-נור באל-ח'ובר: "אין ספק שהאומה [המוסלמית] קוצרת היום את פרי היסורים בשל התנערותה מכבודה ביום בו התחננה על שולחנות המו"מ בריצתה אחרי שלום שקרי שלא יכול להתגשם לעולם, משום שבמלוא הכנות, מדובר באנשים שלא ניתן לעשות עמם כל הסכם או ברית...

 

אסור היה למוסלמים להיות מובלים תחת כל לחץ שהוא אל מה שמכונה תהליך השלום, שהוא למעשה תהליך כניעה. היה על המוסלמים לפעול... כפי שפעלו אבותיהם כאשר התמודדו עם הכיבוש הצלבני של פלסטין במשך יותר מתשעים שנה, ולמרות זאת לא נכנעו...

האירועים הוכיחו שלאיש אין את סמכות קבלת ההחלטות הפלסטיניות פרט להמונים הפלסטינים וכי את הפשעים האלה יעצור רק הג'יהאד. את המקומות הקדושים למוסלמים יחזיר רק הג'יהאד למען אללה... כאשר יוכרז ג'יהאד אסלאמי אמיתי, ישתנו מאזני הכוחות. הדבר המפחיד את המערב יותר מכל דבר אחר היא המילה ג'יהאד, משום שהם מבינים את משמעותה...

השפלה ואומללות יהיו מנת חלקו של מי שהכעיס את אללה, שקילל אותם והפכם לקופים ולחזירים... אין פתרון לבעיה הזו, ולכל בעיה שהאויב הכופר משמש בה צד, פרט להנפת דגל הג'יהאד."[5]

שיח' עאדל בן אחמד באנאעמה, הוסיף בנושא זה בדרשה שנשא במסגד מחמד הכובש בג'דה: "בפעם האלף האומה [האסלאמית] מאבדת את זיכרונה ויושבת עם אויבה כדי לדון עמו על השלום, ההסכמים, והאמנות... היהודים עצמם אינם שוכחים את שנאותיהם. היום הם מפיצים בכל מקום את השקר של השואה וטוענים שהיטלר הרג שישה מליון יהודים בתאי גז. למרות שזהו שקר טהור, הם הפכו אותו לחלק מן ההיסטוריה של מכאוביהם, הפיצו אותו באמצעות מכונת התעמולה האדירה שלהם וסחטו את מדינות העולם באמצעותו. הם השיגו מגרמניה פיצויים אדירים ועודם מאשימים את כל מי שמכחיש זאת באנטישמיות ומסיתים את העולם נגדו. הסיפור של גארודי לא קרה מזמן!

 אני שואל את כל מי שהושיט ידו לשלום: כמה פעמים נשכו היהודים את היד שהושטה להם לשלום? כמה פעמים הפרו היהודים את ההסכמים שחתמו? האם הם לא בגדו בנביא...? האם הם לא בגדו במדינה העות'מאנית וגרמו לנפילתה...? האם הם לא הפרו את כל ההסכמים המודרניים, החל באוסלו וכלה בשארם אל-שיח'? האם לא היה בכך די כדי שאלו ההולכים שולל אחרי אשליות השלום יתעוררו?"[6]

טרור וחינוך לג'יהאד

לדעת הדרשנים הסעודים, הדרך היחידה לפתור את בעיותיה הבינלאומיות של האומה האסלאמית – ובעיקר את בעיית היהודים ובעיית פלסטין – היא לאמץ את "המצווה החסרה" –הג'יהאד. "מי היה מאמין?!", הזדעק שיח' סלטאן אל-עויד, בדרשה במסגד הנסיך טארק באל-דמאם, "קומץ מאחי הקופים והחזירים מענים מיליארד [מוסלמים] בעינויים קשים... אין מנוס, הו מוסלמים, מהשבת המצווה החסרה – הג'יהאד למען אללה... אין מנוס מחינוך לג'יהאד..."[7]

שיח' מחמד צאלח אל-מנג'ד, התייחס אף הוא לנושא בדרשה במסגד באל-דמאם:

"הסוגיה היא סוגיה היסטורית, הלכתית ואידיאולוגית. לא ניתן אף פעם לעשות שלום עם היהודים, אין [לכרות] עמם ברית, אין [לחתום] עמם על אמנה, על אפם ועל חמתם של אלו [מתוכנו] הסבורים אחרת, שהם יהודים בדיוק כמו היהודים. לא ניתן להסתתר מרשעותם של היהודים, לא ניתן להתחבא מתרמיתם. היהודים הם יצורים טמאים וזוהמה שטנית. היהודים הם עוזריו של השטן. היהודים הם הסיבה לאומללותו של המין האנושי, יחד עם הכופרים והפוליתאיסטים האחרים. השטן מוביל אותם לגיהינום ולגורל אומלל. היהודים הם אויבינו ושנאתם בלבנו. הג'יהאד נגדם הוא הפולחן שלנו...

 על המוסלמים... לחנך את ילדיהם על הג'יהאד. זו התועלת הגדולה מן המצב: חינוך הילדים לג'יהאד ולשנאת היהודים, הנוצרים, והכופרים, חינוך הילדים לג'יהאד והחייאת גחלת הג'יהאד בנפשותיהם. זה מה שנדרש כעת..."[8]

 אם כבר מחנכים לג'יהאד, לדעת השיח' מאג'ד עבד אל-רחמן אל-פריאן, יש לפתח את מרכיבי "הגבריות" בנפשותיהם של הילדים. בדרשה שנשא במסגד סלימאן בן מקירן באל-ריאד, אמר השיח' אל-פריאן: "אחת הדרכים לפיתוח הגבריות באישיותם של הילדים הוא לספר להם על גבורותיהם של אבותיהם, על הקרבות האסלאמיים ועל ניצחונות המוסלמים כדי שהאומץ יתפתח בנפשותיהם, שהרי אומץ הוא אחת מתכונות הגבריות.

 לזביר בן אל-עואם היו שני ילדים... שאחד מהם היה משחק בצלקות פצעי אביו אחרי הקרבות... עבדאללה בנו [השני] של אל-זביר השתתף עם אביו בקרב אל-ירמוכ וכאשר הובסו הפוליתאיסטים הוא... השלים את הריגתו של מי שמצא פצוע, דבר המעיד על אומץ ליבו עוד בצעירותו."[9]

 במקביל לתביעה לחנך לג'יהאד, ביקשו דרשנים רבים להדוף את הטענות שעלו במערב כאילו מדובר בחינוך לטרור. השיח' וג'די חמזה אל-ע'זאוי, אמר בדרשה במסגד אל-מנשאוי במכה: "הטרור [בערבית: 'הטלת מורא'] המותר על פי ההלכה האסלאמית הוא הפחדת הפחדנים, הצבועים, החילונים, והמורדים, וזאת באמצעות הטלת עונשים וכינון ההלכה של אללה... טרור זה אין בו כל עוול או תוקפנות כלפי איש וכל מטרתו היא לרומם את דברי אללה ולהפיץ את הדת הזו...

לעומת זאת הכוונה במונח 'טרור' שבו נעשה שימוש באמצעי התקשורת... היא לג'יהאד למען אללה. הג'יהאד הוא שיאו של האסלאם. אדרבה, כמה מחכמי הדת... רואים בו את עמוד התווך השישי של האסלאם. הג'יהאד – בין אם מדובר בג'יהאד הגנה על ארצות המוסלמים והאסלאם כמו זה בצ'צ'ניה, בפיליפינים, ובאפגניסטן ובין אם מדובר בג'יהאד שמטרתו להפיץ את הדת – מהווה את פסגת הטרור מבחינתם של אויבי אללה. המוג'אהד... היוצא כדי לזכות במות הקדושים או בניצחון וחוזר עם שלל הוא טרוריסט מבחינתם של אויבי אללה... לפיכך, אסור למאמין להשתמש במילה הזו, משום שאללה עלול לגזור עליו זעם עד ליום הדין, וזאת מבלי שהוא יחוש בכך... הג'יהאד, הו מאמינים, הוא חלק בלתי נפרד מדתנו. המילה טרור משמשת כדי לפגוע ביסוד האדיר והמבורך הזה...

משמעות נוספת של טרור מבחינתם נוגעת לעקרון חשוב נוסף של דתנו והוא עקרון 'אל-ולאא ואל-בראא', המחייב לתמוך במאמינים בין אם הם ערבים ובין אם אינם ערבים. מבחינתנו, אין הבדל בין מאמין ערבי למאמין שאינו ערבי. אדרבה, המאמין שאינו ערבי טוב מן הערבי המושחת... על האנשים לדעת כי נאמנותם נתונה למאמינים ואיבתם לכופרים אויביו של אללה. אנו אוהבים את מי שאללה אוהב ומתעבים את מי שאללה מתעב. המוסלמי, דמו מוגן. דמו של המוסלמי נעלה על דמו של הכופר. אין להרוג מוסלמי בעבור כופר. ביטויים אלה וביטויים נוספים של עקרון זה נחשבים מבחינתם [של המערביים] לטרור..."[10]