המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סקירת הדרשות במסגדי סעודיה (חלק א)
1/5/2002

סקירת הדרשות במסגדי סעודיה (חלק א)

 

המסמך הבא סוקר דרשות שנשאו במסגדים שונים ברחבי סעודיה בשנים האחרונות בכמה נושאי מוקד. הדרשות מופיעות בשפה הערבית באתר האינטרנט www.alminbar.cc  הפועל מסעודיה.[1]

 

חלק א: תרבות המערב

הנהגת המין האנושי

בשעה שמנהיגים פוליטיים ואנשי רוח מארצות ערב והאסלאם מנהלים בתקשורת מאבק נמרץ נגד תיאוריית ה"סכסוך בין תרבויות", מדגישים הדרשנים במסגדי סעודיה כי המאבק בין תרבות האסלאם לבין התרבות המערבית ויתר התרבויות בעולם הוא מאבק אמיתי ונצחי על הנהגת המין האנושי.

 

אמאם מסגד אל-חראם  במכה, השיח' עבד אל-רחמן אל-סודייס, אמר באחת מדרשותיו:

"התרבות הנאצלת ביותר אותה ידע המין האנושי היא תרבותנו האסלאמית. התרבות המערבית כיום אינה אלא תוצר של קשריה עם תרבותנו האסלאמית באנדלוסיה ובמקומות אחרים. הסיבה לפשיטת הרגל של תרבות המערב היא הסתמכותה על הגישה החומרנית במנותק מן הדת ומן הערכים. [גישה זו] היתה אחת הסיבות לאומללותו של המין האנושי, להתרבות מקרי ההתאבדות בשל בעיות נפשיות, ולסטיות מוסריות...

 

אמינותה של התרבות המערבית התערערה בכל הנוגע לכישוריה להוביל את העולם לאושר ואת האדם ליציבות... קיימת רק אומה אחת המסוגלת להחיות את הציוויליזציה העולמית והיא אומת [האסלאם]... אין אדם הגון בעולם שיכול להתכחש לכך שטרם נראתה תרבות רחומה יותר כלפי הברואים, תרבות שערכיה נעלים יותר, ותרבות השולטת בצדק רב יותר [מאשר האסלאם]... בשעה שהתרבויות המדומות שוקעות בביצת החומריות וסובלות ממשברים מוסריים... אומתנו האסלאמית היא הראויה לאחוז במושכות ההנהגה ולרכב על גבו של סוס החלוציות והאדונות על העולם.

 

לכשיקרה הדבר, לא תשתמש אומתנו בקדמה התרבותית ככלי לניצולם של העמים, לכילוי משאביהם, ולפגיעה בכבודם; היא לא תשתמש בהמצאות ובגילויים [המדעיים] כדי להפיץ את החילוניות ולתמוך בטרור; היא לא תשתמש בכלים הצבאיים ובטכנולוגיות המלחמתיות כתירוץ לאיים על ביטחונם של מדינות ועמים או למבצעים ברבריים ופראיים ולא תגייס את אמצעי התקשורת כדי להוליך שולל את דעת הקהל... את הנטל הזה לוקח על עצמו המסר האסלאמי שמטרתו להציל את המין האנושי ולהביא אושר לאדם האובד היום במנהרות חשוכות של עוול ואומללות..."[2]

 

השיח' צלאח בן מחמד אל-בדיר הוסיף על כך בדרשה שנשא במסגד אל-נבוי באל-מדינה:

"מה התועלת בתרבות [המערבית] שערך האדם בה קמל עד לדרגה של השתעבדות למי שאינו אללה. האדם הופך עבד לכספו וליצריו... מצער לשמוע כמה מאנשינו עומדים ומדברים בלשונם של סרסורי המערב, מפארים ומאדירים אותו, וקוראים לחקותו... האסלאם הוא הראוי להציל את המין האנושי מאומללותו ומייאושו. האסלאם הוא היחיד המסוגל להביא אושר למין האנושי."[3]

 

גם המופתי הסעודי, עבד אל-עזיז אאל אל-שיח', התייחס לסוגיה בדרשה שנשא במסגד נמרה בערפה: "אלו המתנקמים באסלאם ובאנשיו, מה הם העניקו למין האנושי?! במה יש להם להתגאות?! הם העניקו תרבות מזויפת ובזויה; הם העניקו סוגים שונים של פגיעה בחירויות ובזכויות בתואנה של שמירה עליהן; הם העניקו אפליה בין אנשים לפי צבע, מין, שפה, וגזע; הם העניקו טכנולוגיה ליצור נשק השמדה המוני, נשק להשמדת המין האנושי; הם העניקו סוגים של רמייה והולכת שוללת..."[4]

 

נושא מחלוקת מרכזי בין האסלאם לתרבות המערב, אותו מציגים הדרשנים, הוא המתירנות. השיח' סעד בו עבדאללה אל-עג'מה אל-ע'אמדי, התייחס לנושא בדרשה שנשא במסגד סעיד אל-ג'נדול באל-טאיף, בנושא ההומוסקסואליות: "מעשה זה אינו זר ומוזר לאחיהם של הקופים והחזירים [הכוונה ליהודים] ולשפלים מקרב אנשי הכפירה...

 

זעזע אותי מה שקראתי ושמעתי בנוגע לתעוזתו של הבוגד הכללי בכל האומות [הכוונה למזכ"ל האו"ם] שבהשתייכותו ובנאמנותו הוא מקבץ בין היהודים לנוצרים ומוביל את האנשים אל פי תהום. זה עמד וקרא לעצור את פלישתה של אותה מחלה המכונה איידס, למרות שחודשיים קודם לכן הוא סתר את אותה הקריאה כאשר הוביל את האומות במלוא הטמטום והחוצפה וקרא למתירנות הגורמת לאותה מחלה. הוא קרא להתיר את הניאוף ולהפיץ את מעשי התועבה וההומוסקסואליות, המכונה סטייה מינית, ואף הזמין סוג זה של בני אדם לועידה כדי שיקראו לאפשר להם נישואין מן הסוג השלישי..."[5]

 

נשים

אחת הנקודות המרכזיות בסכסוך בין האסלאם למערב, כפי שהוא מוצג בדרשותיהם של השיח'ים הסעודים, הוא מעמד האישה. בעוד שבתקשורת המערבית נושא זה זוכה לעתים לטיפול אזוטרי, בדרשות הסעודיות הוא מוצג כשאלה מרכזית, שאלה של חיים ומוות. הדרשנים הסעודים רואים בעיסוק המערבי במעמד האישה במדינות האסלאם ניסיון למוטט את החברה האסלאמית תוך ניצול מה שנתפש בעיניהם כנקודת התורפה של המרקם החברתי.

השיח' מחמד אל-נמר הסביר בדרשה שנשא במסגד אל-הויש באל-טאיף ש"אויבי האסלאם... יודעים שהאישה היא חרב פיפיות וניתן להפוך אותה לנשק ההשמדה המסוכן ביותר. לכן, האישה סבלה ממרבית המזימות לריסוקה של האומה [האסלאמית], וזאת משום שלאישה יש קבוצה גדולה מאוד של תכונות המאפשרות לה לבנות או להרוס את האומה...

 

אויבי האסלאם החליטו להרחיק את המוסלמים מדתם ולכן הם הפכו את האישה לקרדום החשוב ביותר בהרס הזה. לכאורה, הם מפגינים כלפיה רחמים ומגנים על זכויותיה. נשים מוסלמיות רבות הלכו שולל אחרי הטעיה זו, בשל בורותן בנוגע לדתן, הרואה באישה שותפה של הגבר ובעלת זכויות וחובות התואמים את טבעה ואופייה...

התרת יציאתן של נשים מן הבתים, כדי שיתחככו בגברים בשווקים וידברו עם מי שאינם משגיחיהן וחלקן אף יחשפו חלקים מגופן שאסורים בחשיפה הינם מעשים אסורים המהווים בושה ומובילים להרס. הפשע הראשון שביצעו בני ישראל היה לשחרר את נשיהם כשהן מקושטות כדי שיעוררו 'פיתנה'. אללה העניש אותם על כך בדבר."[6]

 

השיח' מנצור אל-ע'אמדי, הוסיף על כך בדרשה שנשא במסגד אבו בכר אל-צדיק באל-טאיף ש"מוסלמי בעל מודעות יכול לקשור בין המתקפה האדירה נגד צניעותם ומוסריותם של הגברים והנשים... לבין התוכנית היהודית להרוס את אנושיותם ולגרום להם להיראות כבעלי חיים, כלומר חשופים וערומים."[7]


 כדי להמחיש את הסכנה הטמונה במתירנותן של נשים, נוהגים הדרשנים להציג דוגמאות "היסטוריות" להתמוטטותן של חברות שעברו תהליך דומה. השיח' מנצור אל-ע'אמדי, סיפר בדרשתו כי "האויבים הבינו שהאישה היא מבצר אדיר וחשוב עבור האומה המוסלמית ושהמבצר הזה שמר במשך מאות בשנים על כוחה של החברה האסלאמית...

 

האויבים למדו את הלקח של מה שקרה לתרבויות היוונית והרומית שהתמוטטו בשל השחתתה של האישה. בראשית אותן תרבויות, היתה האישה מוגנת וצנועה ועסקה בעבודות הבית... אז הצליחו [היוונים והרומים] בכיבושיהם ובהקמת אימפריות אדירות. כאשר האישה החלה להתייפות וללכת למועדונים ולמקומות ציבוריים... היא השחיתה את ערכי המוסר של הגברים, החלישה את כישוריהם הקרביים, והציוויליזציה שלהם התמוטטה באופן נורא. כן, שתי התרבויות האדירות האלה התמוטטו ו[האויבים] סבורים שהאומה המוסלמית חייבת להתמוטט באופן שלא תוכל להתאושש אחריו. זוהי המטרה האסטרטגית אליה שואפים אויבי האומה המוסלמית, כפי שנכתב בפרוטוקולים של זקני ציון... אויבי האישה המוסלמית הם היהודים, הנוצרים, הצבועים, החילוניים, והתועלתניים המזדנבים אחריהם."[8]

 

שיח' מחמד עבדאללה אל-הבדאן, צירף דוגמא נוספת בדרשה שנשא במסגד אל-עז בן עבד אל-סלאם באל-ריאד: "אני מזהיר מפני הסכנה שבאישה, אם היא סוטה מדרך אלוהיה. הגבר יכול להחזיק מעמד בקרבות רבים אבל אותו גבר ענק, למרבה ההפתעה, מתמוטט לעתים קרובות מול האישה ופיתוייה... הסיבה העיקרית לנפילת פאריס ולכניעה המהירה של הצבא הצרפתי לגייסות הגרמנים – כפי שהודו ההיסטוריונים – היתה הגזמה ביצרים ושקיעה בתענוגות...

 

מדוע מתרכזים המערב והחילונים המתמערבים באישה? התשובה היא שהם הבינו את מעמדה של האישה ותפקידה בבנייתה של האומה והשפעתה על החברה, ולכן הבינו שאם הם ישחיתו את האישה ויצליחו לפתותה ולהסיטה מדרך הישר, יקל עליהם לחדור את ביצוריהם של המוסלמים... היהודים בני השטן אומרים בפרוטוקולים שלהם: עלינו לזכות באישה. היום שבו היא תושיט לנו את ידה, הוא יום ניצחוננו..."[9]

 

אמצעי נוסף בו עושים הדרשנים שימוש כדי להמחיש את הסכנה המרחפת על נשות האסלאם הוא הצגת "התדרדרותה" של האישה המערבית. השיח' פהד בן עבד אל-רחמן אל-עביאן, אמר במסגד באל-ריאד כי "כמה אנשים הושפעו מן הרעיונות הבאושים שמפיץ המערב הכופר בנוגע לאפוטרופסותו של הגבר על האישה. על פניהם נראים רעיונות אלה כהגנה על זכויות האישה... אך לאמיתו של דבר מטרתם לדחוף את האנשים לחירות חוטאת שבעטיה אבדו חברות [בשלמותן]... החירות השקרית הזו יצרה [במערב] חברה שהפשיעה היא תחביבה, הניאוף שעשוע, והרצח אמצעי לפריקת זעם. חברה שמספר הילדים הבלתי חוקיים בה מתקרב ולעתים אף עולה על זה של הילדים ממשכב מותר... חברה שבה האישה עושה מה שהיא רוצה אפילו אם היא נשואה... חברה שבה הקטינות יודעות ועושות מה שיודעות ועושות הנשים הנשואות ואף מעבר לכך... אותם רעיונות באושים שאינם אלא זבל רעיוני שמפיץ המערב החלו להתפרסם בז'ורנאלים הזנותיים ובערוצי הלווין [הערביים]...

 

[במערב] האישה יוצאת מהבית מתי שמתחשק לה, לאן שהיא רוצה, ולובשת מה שהיא רוצה, ללא רשותו של בעלה. יתרה מכך, בכמה בתים הגיע המצב לכך שהאישה היא המצווה ובכך מסתיים העניין... אין פלא, אם כן, שנשות [המערב] הפכו לגבריות. ואולם, מה שמפליא הוא הפיכת כמה גברים לנשיים. ניתן לראות כמה בעלים שאין להם דבר משותף עם הגברים פרט למראה חיצוני, בעוד שהאישה קובעת את העניינים ושולטת בגורל הילדים מבלי לשאול לדעת בעלה או אף להתייעץ עמו או להודיע לו על כוונותיה..."[10]

 

שיח' צאלח פוזאן אל-פוזאן, התייחס אף הוא לנשות המערב בדרשה שנשא במסגד אל-בסאתין באל-ריאד: "בחברות [המערביות] הפכה האישה לסחורה זולה המוצגת כשהיא עירומה או חצי עירומה לעיני הגברים... הנשים משמשות משרתות בבתים, פקידות במשרדים, אחיות בבתי החולים, דיילות במטוסים ובמלונות, מורות לגברים בבתי הספר, שחקניות קולנוע וטלוויזיה. אם הם אינם מצליחים להציג את האישה בדרכים אלה, הם מביאים את קולה ברדיו כשדרנית וכזמרת... כידוע, מספר הנשים בחברה עולה על מספר הגברים. למרות זאת, הם הגבילו את הנישואין לאישה אחת והשאירו את יתר הנשים לשחיתות ולהשחתה...

הן נוסעות ללא משגיח וחיות כזרות בין זרים, מכל כיוון מאיימות עליהן סכנות. כך, שללו אויבי אללה ואויבי האנושות מן האישה האומללה את כל מרכיבי החיים המאושרים ואת כל זכויותיה החברתיות, כדי שתשמש מכשיר להשחתה והרס. תתפלאו לשמוע שלמרות הפשעים האלה הם טוענים שהם מגנים על חירותה של האישה."[11]

 

ואולם, על פי הדרשנים מעמדה של האישה המוסלמית טוב בהרבה לא רק מזה של נשות המערב, אלא גם מזה של הנשים בכל התרבויות האחרות. "אצל ההודים", סיפר השיח' מנצור אל-ע'אמדי, בדרשה במסגד אבו בכר אל-צדיק באל-טאיף "לאישה אין זכות לעצמאות מאביה, בעלה, או בנה... היא צריכה למות ביום בו מת בעלה ולהישרף יחד עמו בעודה בחיים על מוקד אחד. בסין, יש לגבר זכות למכור את אשתו כשפחה. אם אישה סינית התאלמנה, למשפחת בעלה יש את הזכות עליה כמו על רכוש. לסיני יש זכות לקבור את אשתו בעודה בחיים...

 

התרבות המערבית מנופפת בסיסמאות נבובות בנוגע לשחרור האישה, השוואתה לגבר והימנעות משליטה בה. בעקבות סיסמאות אלה, יצאה האישה מביתה... חיה חיי אומללות, ונשרפה באש החירות השקרית הזו... מעשי התועבה התרבו באופן חסר תקדים... והם כבר אינם מצטמצמים לבתי הזונות, אלא נעשים גם במלונות, בבתי קפה, במועדוני ריקודים ואף על אם הדרך. אין זה נחשב כבר מוזר או סוטה שאב ישכב עם בנותיו, או אח עם אחותו...

הגבר הפך בעיני האישה לבעל חיים טורף הנוהג באכזריות כלפי החלש ממנו... לעומת זאת הגבר רואה את האישה כחתולת פרא. [אפילו] סילבסטר סטאלון אמר: יש לי את כל הסיבות לשנוא את הנשים."[12]

 

במקביל, דרשות רבות מזהירות את הנשים כיצד עליהן לנהוג כדי שלא להגיע לאותה "התדרדרות מוסרית" הפושה במערב. דרשתו של שיח' חמד אבראהים אל-חריקי במסגד אל-בסאתין באל-ריאד היא דוגמא אחת מני רבות: "אחת הטעויות שעושות נשים ביחס לבעליהן, היא להימנע [מלהצטרף] לבעל כאשר הוא קורא לה למיטה, בטענה שהיא עייפה, או משום שהיא רוצה להרגיזו, או משום שהיא בורה ואינה יודעת שבכך היא שוללת מבעלה את הגדולה שבזכויותיו ומציבה את עצמה תחת איום רציני... שהרי נאמר: 'אם גבר קורא לאשתו למיטתו והיא מסרבת לבוא, המלאכים מקללים אותה עד שהיא מתעוררת'...

טעות נוספת היא מחדלים בשירות בעלה. אם היא אינה ממלאת את צרכיו כגון בישול, כביסה, שמירה על ניקיון הבית ומעשים דומים, הסיבה היא עצלנות ותו לא. אין ספק שזהו דבר חמור. [עבודות אלה הן] זכותה וחובתה של האישה כלפי בעלה... על האישה המוסלמית הנבונה לטפל בבעלה ולשרתו, דבר שישמח את הבעל ויפיץ אושר בין בני הזוג.

 

טעות נוספת היא לאפשר כניסה לבית למי שהבעל אינו מרשה את כניסתו. לבעל יש זכות להכניס לביתו רק את האנשים אותם הוא אוהב והאישה חייבת לציית לו. אין לה זכות להכניס לבית את מי שהוא שונא, גם אם מדובר בקרובי משפחתה... כאשר הבעל נושא נשים נוספות, ישנן נשים שנוהגות בקנאות מוגזמת, בבורות, ובטיפשות."[13]

 


[1] חלק מן הדרשות מופיעות ללא תאריך. יתכנו אי דיוקים של יום אחד בתאריך הדרשות בשל בעיה הנוצרת בעת המרתם מלוח השנה המוסלמי ללוח השנה הגרגוריאני.