המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על גיבוש החוקה הפלסטינית
23/2/2003

 

על גיבוש החוקה הפלסטינית

 

בעקבות לחצים בינלאומיים גוברים, מתרחשת ברש"פ בחודשים האחרונים פעילות אינטנסיבית לכינון רפורמות שונות ובכללן רפורמות חוקתיות. בפעילות זו מעורבים המועצה המחוקקת הפלסטינית ו"הועדה לניסוח החוקה" בראשותו של נביל שעת' לצד גורמים ציבוריים אחרים. חוק היסוד המשמש כיום כחוקה הזמנית - שאושר על ידי המועצה המחוקקת ב-2002 בעקבות לחצים בינלאומיים - לא היוה מענה מספק לדרישה הבינלאומית לרפורמות. בשל כך, פועלת בימים אלו הועדה בראשותו של שעת' לגיבוש נוסח סופי לטיוטת החוקה שעל פי בכירים ברש"פ היתה אמורה להתפרסם בימים האחרונים, אך טרם התפרסמה באופן רשמי.  

 

חוק היסוד כחוקה זמנית

הדרישה הפלסטינית לחוקה נשמעה לראשונה באלג'יר ב-15 בנובמבר 1988 כאשר הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית על העצמאות הפלסטינית והבטיחה כי תורכב ממשלה דמוקרטית ותגובש חוקה.[1]  לקראת הקמת הרש"פ מינה יאסר ערפאת ב-1993 ועדה מטעם המועצה הלאומית של אש"ף בראשותו של ד"ר אניס אל-קאסם שתפעל לניסוח חוק יסוד שישמש כמסמך זמני ויעסוק בישות החדשה עד שתיכתב החוקה. הועדה הכינה מספר טיוטות שהאחרונה בהן הוגשה לערפאת בסוף 1995 אך לא אושרה על ידו.[2]

 

לאחר הקמת הרשות הפלסטינית פעלה המועצה המחוקקת הפלסטינית לניסוח חוק יסוד משלה עד לכינון החוקה. צעד זה נעשה בהתאם למתחייב על פי הסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"פ ב- 28.9.1995 שכלל התחייבות מצד אש"פ להקמת "מועצה פלסטינית" אשר תחוקק את חוק היסוד של הרשות הפלסטינית ובו לא יהיו אלמנטים המנוגדים לרוח ההסכם.[3] המועצה המחוקקת הסתמכה על טיוטת חוק היסוד של הועדה בראשות אל-קאסם וכן על טיוטא שהכינה אגודת "אל-חק" לזכויות אדם. ב-2.10.1997 אישרה המועצה המחוקקת בקריאה שלישית ואחרונה את חוק היסוד.[4] החוק הוגש לאישורו של ערפאת אשר התעלם גם ממנו ולא אישר אותו.[5]

 

בעקבות לחץ בינלאומי לכינון רפורמות במהלך שנת 2002, אישר ערפאת ב-29.5.2002, לאחר דחייה של יותר מחמש שנים, את אותו חוק היסוד שהציגה בפניו המועצה המחוקקת ב-1997. החוק נכנס לתוקף ב-7.7.2002 ונחשב לחוקה זמנית עד לפרסום החוקה לאחר הקמת המדינה הפלסטינית.[6]

 

חוק יסוד זה עסק בהגדרת צביונה של פלסטין, ציון החירויות והזכויות הכלליות של האזרח הפלסטיני, הגדרת התפקידים והסמכויות של הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת [הנשיא, הקבינט, כוחות ביטחון והמשטרה, השלטון המקומי והשלטון המרכזי] והרשות השופטת וכן הגדיר את מהותם של החוקים לשעת חירום, וחוקי מעבר.[7]

 

ערפאת התייחס לאישור חוק היסוד כחלק מתהליך הרפורמה. בראיון ליומון "אל-ביאן" מהאמירויות הוא נשאל מתי יתחיל ליישם את הרפורמות הפוליטיות והשיב: "אנו עושים זאת. אנו למעשה כבר התחלנו בכך כאשר חתמתי על חוק היסוד, חוק הפרדת הרשויות, חוק הבנקים, חוק מבקר הרש"פ וישנן רפורמות אחרות בדרך..."[8]

 

חסאם חצ'ר, חבר המועצה המחוקקת משכם וחבר בהנהגת הפת"ח התייחס לשינוי הפתאומי במדיניות ערפאת כאשר אישר את חוק היסוד ואמר בראיון לאותו יומון: "אני רוצה לספר לך סיפור כדי שהוא יירשם בהיסטוריה. בשנת 1998 נפגשה הועדה הפוליטית ב"מועצה המחוקקת" [שהורכבה מ] 18 חברים לדיון עם הנשיא ערפאת במצב הפנימי הפלסטיני, בבעיות המועצה [המחוקקת], בשיחות בקמפ-דיויד ובדברים נוספים. באותה ישיבה ביקשתי מהנשיא ערפאת לאשר את חוק היסוד כדי שיהיה בר תוקף ושניתן יהיה לפעול על פיו. הנשיא התרגז כהרגלו ואמר לי: 'אתה מבקש ממני לחתום על חוק היסוד?' אמרתי לו: 'כן, אבו עמאר' מפני שהוא אבי החוקים ובלעדיו אי אפשר לדבר על שום חוק או תקנה. הוא אמר: ' אם כן עליך לחכות למותי, להשתתף בלוויה שלי ולאחר שיניחו אותי בקבר תוכל להחזיק באגודל שלי, להניחה בדיו ולחתום על חוק היסוד.'

 

מה הביא את ערפאת לחתום [על חוק היסוד] עכשיו לאחר שהיה נחוש בדעתו שלא לחתום עליו בין השנים 1994-2002? המניע לחתימה הוא הישרדותו הפוליטית. עריכת רפורמות באופן שנקבע על ידי ישראל וארה"ב היא המחיר [שהוא צריך לשלם]. המציאות מובילה אותנו ל[הכיר ב] עובדה שהמנטאליות של ההנהגה הזו אינה דמוקרטית ושהיא אינה יכולה לחיות בדו קיום עם החוק..."[9]   

 

הרכבת הועדה לגיבוש חוקה

לצד ניסוח חוק יסוד היו גם ניסיונות לגיבוש חוקה. במסגרת ההכנות לקראת הכרזה על מדינה [שתוכננה ל-4.5.1999, נדחתה ל-13.9.2000 ואח"כ נדחתה שוב], מינתה הועדה המרכזית של אש"פ באפריל 1999 ועדה בראשותו של השר לתכנון ושיתוף פעולה אזורי, נביל שעת', שתהיה אחראית לניסוח טיוטא לחוקה. הועדה בראשותו של שעת' זכתה לסיוע מצד ועדה משפטית מטעם הליגה הערבית ולסיוע פיננסי וטכני מצד המחלקה הבריטית לפיתוח בינ"ל

[Departmemt for Internatinal Development].[10] הועדה פרסמה כמה גרסאות שונות לטיוטה של החוקה [ביולי 2000[11],  בספטמבר 2000[12] וכן בפברואר 2001[13]]. אף אחת מהן לא הובאה לאישורה של המועצה המחוקקת. 

 

בעקבות הלחץ הבינלאומי שהופעל על הרש"פ לכינון רפורמות, חידש ערפאת ביולי 2002 בצו נשיאותי את פעילות הועדה[14]. הלחץ הבינלאומי בא לידי ביטוי בנאומו של הנשיא בוש ביוני 2002, בועידת לונדון שנערכה בינואר 2003,[15] ואף ב"מפת הדרכים האמריקאית" אשר מורה על הקמה מיידית של ועדת חוקה שתגבש בהקדם האפשרי טיוטא של חוקה שתישען על יסודות דמוקרטיים ותורה על  מינוי ראש ממשלה.[16]

 

מבין הבכירים ברש"פ היו מי שהביעו את מורת רוחם מן הדרישה החיצונית לגיבוש חוקה. כך למשל עולה מדברי מי שמכהן כיום כשר הפנים הפלסטיני, האני אל-חסן בראיון שהעניק ליומון הלונדוני אל-שרק אל-אוסט לפני כחצי שנה: "הם התעקשו שנחתום על חוק היסוד, שהוא נושא רגיש. ערפאת חתם על חוק היסוד, ועכשיו הם אומרים שצריכה להיות חוקה ולא חוק יסוד. לישראל אין חוקה אלא חוק[י] יסוד וגם לבריטניה אין חוקה אלא חוק יסוד. מדוע עלינו להיות יוצאי דופן בעולם בכך שיהיו לנו גם חוק יסוד וגם חוקה בעוד שעדיין אין לנו מדינה. אנו לא נחתום על חוקה."[17]

 

התבטאות נוספת ברוח דומה נשמעה מפי יו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית, אחמד קריע, "אבו עלאא", יום לאחר סיום דיוני ועידת לונדון בינואר 2003 ולאחר הודעתו של שר החוץ הבריטי שתוך שבועיים תפורסם טיוטא של החוקה הפלסטינית[18]: "יש לנו חוק יסוד המתאים לשלב הנוכחי. לפיכך, ובשל אי הבהירות בנוגע לעתידן של מספר סוגיות שצריכות להיכלל [בחוקה] כמו סוגיית הגבולות, סוגית הפליטים, סוגית ירושלים ונושאים אחרים, אין הכנת החוקה, למרות חשיבותה, עומדת בראש סדר העדיפויות בשלב הנוכחי."[19]   

 

המאמצים לגיבוש חוקה בתקופה האחרונה

למרות התנגדויות אלו ועקב הלחץ הבינלאומי הגובר, פעלה הועדה לגיבוש החוקה בראשותו של שעת' בתקופה האחרונה באינטנסיביות יתרה כדי לגבש את טיוטת החוקה החדשה.  

 

נביל שעת' ציין כי במהלך שלושת החודשים האחרונים נכתבה החוקה מחדש יותר מארבעים פעם. שעת' ציין כי הועדה פועלת יומם וליל כדי לגבש חוקה עוד לפני הכרזת המדינה הפלסטינית למרות העובדה שלישראל אין חוקה, וזאת משום שהעם הפלסטיני נתון במצב מיוחד. לדבריו "גיבוש החוקה החל מאז 1988 כאשר שום שעל [אדמה] לא היה משוחרר... אנו במצב טוב יותר מהכורדים או הצ'צ'נים מאחר ואנו השגנו את הזכות להגדרה עצמית  על ידי מאבק ארוך שחלקו היה מאבק מזוין וחלקו היה באמצעות פעילות מדינית. החוקה היא 'סמל מדיני' של המדינה למענה אנו נלחמים."[20]

 

שעת' גם הסביר כי לאחר שתפורסם טיוטת החוקה תהיה בחינה מחודשת של התגובות השונות לטיוטא ולאחריהן תגובש טיוטא חדשה שתוצג בפני המועצה המרכזית הפלסטינית שתחליט האם נוסח הטיוטא יהיה סופי או שיש לערוך בו שינויים. בשלב שלאחר מכן, תוצג הטיוטא לאישור המועצה המחוקקת[21] ואחר כך היא תוצג למשאל עם.[22]

 

שעת' הכחיש כי בהכנות לגיבוש החוקה מעורבים גורמים חיצוניים ואמר "רק העם הפלסטיני ולא אף אחד אחר יקבעו את העתיד הפלסטיני" אך ציין כי הפלסטינים נעזרו במומחים ממצרים, מרוקו, דרום אפריקה ואירלנד. כמו כן הוא ציין כי ערפאת נחוש בדעתו לגבש את טיוטת החוקה וכי ועדת החוקה פועלת בהתאם להוראה מפורשת מטעמו.[23]

 

התאריך הצפוי לפרסום החוקה הפלסטינית הוכרז פעמים רבות אך הדבר טרם קרה. כך למשל

ב-1.1.2003 ציין שעת' כי הועדה להכנת החוקה סיימה את עבודתה וכי החוקה תהיה מוכנה

ב-7.1.2003.[24] יום למחרת, ב-2.1.2003, אמר במהלך מסיבת עיתונאים כי החוקה תוצג בפני חברי המועצה המרכזית ב-9.1.2003[25]. לעומת זאת, ב-9.1.2003 ציין שעת' כי החוקה תהיה מוכנה לפני סוף חודש ינואר,[26] אך ב-22.1.2003 הודיע שוב שעת' כי החוקה תהיה מוכנה [רק] תוך שבועיים.[27]  הודעה נוספת מפי שעת' נשמעה ב-4.2.2003 בה הוכרז כי החוקה תפורסם יום למחרת[28] אך הדבר לא קרה. 

 

טיוטת החוקה הוגשה לערפאת ב-9.2.2003 וכן למועצה המרכזית.[29] על פי דיווח ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" נוסח של החוקה הגיע גם לידי מספר מדינות ערביות שהביעו את הסתייגותן ממתן סמכויות נרחבות לנשיא המדינה מאחר והחוקה מורה כי לנשיא יש זכות למנות ראש ממשלה, לפטר את הממשלה, לפזר את המועצה המחוקקת, להכריז מלחמה, לחתום על הסכמים, לנסח חוקה, ולפקח על פעולות הרשות המבצעת. בתגובה להסתייגות זו אמרו גורמים פלסטינים כי החוקה היא חוקה של משטר נשיאותי בדיוק כמו החוקה הצרפתית, המצרית והסורית. [30]

 

נושאים מרכזיים בטיוטת החוקה החדשה

למרות שטיוטת החוקה טרם פורסמה, ניתן ללמוד על תוכנה בעיקר מהתבטאויותיו של נביל שעת', מדיווח שהתפרסם לאחרונה ביומון הלונדוני "אל-חיאת" וחשף סעיפים בטיוטת החוקה העוסקים בסוגיות כמו אזרחות, פליטים, גבולות, ירושלים, מינוי ראש ממשלה וכן מפרסום בלתי רשמי של תוכנה ביומון הפלסטיני "אל-איאם".

 

ההקדמה לחוקה

על פי נוסח טיוטת החוקה שפורסם ב"אל-איאם" בהקדמה לחוקה נכתב: "...בעמידה האיתנה ההירואית במקום [הזה]... שמר העם הערבי הפלסטיני על זהותו הלאומית מול גלי הפולשים. פלסטין היתה כור ההיתוך של המאבק בין הציביליזציות האנושיות. במהלך מאבק זה עיצבו הפלסטינים את מורשתם התרבותית הנשענת על ערכים רוחניים מונותיאיסטיים נעלים וכן הנהיגו לאורך ההיסטוריה הארוכה שלהם את הג'יהאד המיתולוגי שלהם מול הכוחות האימפריאליסטים הישנים והמודרניים בעולם... החוקה של מדינת פלסטין נועדה להעניק לגיטימציה למוסדות המדינה הפלסטינית כדי שימשיכו במאמציהם בזירה הבינלאומית להשגת סיוע בינלאומי לסיום הכיבוש ולהחזרת הזכויות הלאומיות והאינדיבידואליות של הפלסטינים..."[31]

 

על פי הדיווח ב"אל-חיאת" כהקדמה לחוקה יובא גם קטע ממסמך העצמאות שניסח המשורר מחמוד דרוויש שאושרה על ידי המל"פ הפלסטיני בשנת 1988 באלג'יר.[32] 

 

אזרחות

נביל שעת' ציין כי בטיוטא ייקבע כי "כל פלסטיני שנולד להורים פלסטינים שחיו באדמות

הפלסטיניות לפני 1948 הוא אזרח השייך למדינה הפלסטינית בין אם הוא חי בתוך גבולות 1948 [כלומר בישראל], בגדה, ברצועה או במחנות הפליטים השונים."[33] עוד אמר כי "המדינה הפלסטינית תהיה המדינה הערבית והאסלאמית היחידה המאפשרת לילדים של [אישה] פלסטינית להיות פלסטינים"[34]

 

על פי הפרסום ב"אל-איאם" בטיוטת החוקה נכתב: "האזרחות הפלסטינית תינתן על פי [הוראות] החוק מבלי לפגוע בזכותו של מי שהשיג אזרחות לפני ה- 15.5.1948 או בזכותו של הפלסטיני שחי בפלסטין לפני תאריך זה. זכות זו עוברת [בירושה] מאב או אם לצאצאים והיא אינה מתבטלת או נמחקת אלא במידה ויש ויתור עליה מרצון. אסור למנוע מהפלסטיני את אזרחותו."[35]

 

הפליטים וזכות השיבה

במהלך סדנא שאירגן "הארגון הפלסטיני להגנה על זכויות הפליטים" שכותרתה "הפליטים הפלסטינים וטיוטת החוקה הפלסטינית המתוקנת" אמר נביל שעת' כי בחוקה יעוגנו שלוש זכויות של הפליטים "הראשונה היא הזכות האוטומטית של כל פליט פלסטיני לאזרחות [פלסטינית] בתוך או מחוץ לפלסטין[36]... השנייה היא זכותו [של כל פליט] לשוב לכפר ממנו היגר בשנת 1948, זכות הנשענת על החלטה 194. [ואילו] הזכות השלישית היא הזכות לפיצויים." שעת' הסביר כי בשנת 1949 [על פי החלטת העצרת הכללית של האו"ם] היתה לפליט [אופציה לבחור בין] הזכות לשוב לבין הזכות לקבל פיצויים אבל לאחר 54 שנים [בעקבות החוקה] זכות הפליט לפיצויים נפרדת מזכותו לשוב. הפיצויים הם על הרכוש [דלא ניידי] וכן על הסבל שנגרם במהלך השנים הרבות.[37]

 

על פי הדיווח ביומון אל-חיאת בחוקה ייכתב: "מדינת פלסטין היא מדינת כל הפלסטינים. זכותו של כל פלסטיני המתגורר באדמות הפלסטיניות או מחוצה להן לשוב אל המדינה הפלסטינית ולשאת את אזרחותה. זו זכות תמידית שאין לוותר עליה ולא חלה עליה התיישנות.

 

לפליטים הפלסטינים שהוגלו מבתיהם, כתוצאה מהפלישה הישראלית ב-1948 והקמת [מדינת] ישראל, יש זכות לשוב בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 לשנת 1948. המדינה הפלסטינית תפעל ליישום זכות זו בכל האמצעים הלגיטימיים.

 

למדינה הפלסטינית ולבני העם הפלסטיני שיצאו מבתיהם, כתוצאה מהקמת מדינת ישראל בשנת 1948 או כתוצאה מהפלישה הישראלית לגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967, יש זכות לפיצויים על האדמות והרכוש [דלא ניידי] שנגזלו מהם או שנהרסו וזכות לפיצויים על הסבל והנזק החומרי והמוראלי שנגרם לפליטים ולעקורים שכן זוהי זכות טבעית שלא חלה עליה התיישנות. המדינה הפלסטינית תמשיך [לפעול] להשגת זכויות אלה בכל הדרכים בהתאם לעקרונות החוק הבינלאומי ובאמצעות מו"מ ובתי דין בינלאומיים."[38] 

 

בטיוטת החוקה ב"אל-איאם" הופיע ניסוח מקוצר יותר: "שיבת הפלסטיני למדינה הפלסטינית ונשיאת אזרחות [של המדינה הפלסטינית] היא זכות תמידית שלא ניתנת לביטול או התיישנות.

 

המדינה הפלסטינית תפעל להמשך המאמצים ליישום הזכות הלגיטימית של הפלסטינים לשוב ולקבל פיצוים על ידי מו"מ ודרכים פוליטיות ומשפטיות בהתאם להחלטת האו"ם 194 לשנת 1948 ובהתאם לעקרונות החוק הבינלאומי."[39] 

 

גבולות וירושלים

סוגיית הגבולות היתה סוגיה סביבה היו דיונים רבים אותם הסביר נביל שעת': "הנושא עדיין נידון האם לדבר על גבולות 67 או על הגבולות בהתאם להחלטת האו"ם 181 או לא לדבר על הגבולות כלל."[40]

 

חודש לאחר מכן אמר שעת' כי הועדה תציג בפני המועצה המרכזית שני נוסחים בעניין הגבולות. הראשון ישאיר את קביעת הגבולות [לעתיד] ויקשר אותם עם החלטות האו"ם ואילו השני יקבע את הגבולות כגבולות השטחים שנכבשו ב-1967 כולל ירושלים. המועצה המרכזית תהיה זו שתחליט איזו נוסח ייכתב בחוקה.[41]

 

על פי טיוטת החוקה שפורסמה ב"אל-איאם" נכתב כי "מדינת פלסטין היא רפובליקה עצמאית  ריבונית ששטחה הוא יחידה בלתי ניתנת לחלוקה בתוך גבולותיה ערב הארבעה ביוני 1967. זאת מבלי לפגוע בזכויות שאישרו ההחלטות הבינלאומיות בעניין פלסטין. כל המתגוררים באזור זה  כפופים לחוק הפלסטיני בלבד."

 

כמו כן היתה הצעה חלופית: "מדינת פלסטין היא רפובליקה ריבונית ששטחה הוא יחידה אחת בלתי ניתנת לחלוקה בתוך גבולותיה המוכרים הנשענים על החלטות האו"ם. כל המתגוררים באזור זה כפופים לחוק הפלסטיני בלבד." [42]

 

על פי הדיווח ב"אל-חיאת" ישנה גם הצעה שלישית ש"לא לציין את הגבולות מפני שרוב חוקות העולם לא מציינות בחוקה את גבולות המדינה."[43] 

 

על ירושלים נכתב:  "ירושלים היא בירת המדינה הפלסטינית ומקום מושב מוסדות הציבור שלה"[44] 

 

סמכויות ערפאת ומינוי ראש ממשלה

נביל שעת' התייחס לסוגיית ראש הממשלה ואמר: "[האמריקאים] רוצים שיהיה לנו ראש ממשלה בעוד הם המדינה היחידה בעולם שאין לה ראש ממשלה" למרות זאת טען כי הם פועלים לעיגון תפקיד של ראש ממשלה בחוקה מאחר ו"נושא ראש הממשלה [היה] קיים גם בטיוטא הראשונה לחוקה מאז 1999 ולכן הם [האמריקאים] לא אלו שהמציאו אותו."[45]

 

בנוסח טיוטת החוקה ב"אל-איאם" נכתב על הנשיא וסמכויותיו: "הנשיא ייבחר ישירות על ידי העם למשך [תקופה של] חמש שנים שניתן יהיה לחדשה שוב [רק] פעם אחת... נשיא המדינה הוא המפקד העליון של כוחות הביטחון הפלסטינים. הוא ייצג את המדינה ביחסי החוץ שלה באופן ישיר או [עקיף] על ידי ייפוי כוחו של מי שהוא רואה לנכון... נשיא המדינה ימנה את השגרירים ואת נציגי המדינה הפלסטינית במדינות ובארגונים הבינלאומיים והאזוריים וגם יסיים את משרתם בהמלצתו של שר החוץ... הנשיא ינחה את הקבינט בהתוויית המדיניות הכללית שתוצג לדיון ולאישור המועצה המחוקקת. נשיא המדינה ינקוב בשמו של ראש הממשלה מבין [חברי] המפלגה שזכתה למספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט וזאת לאחר התייעצויות עם הגושים הפרלמנטאריים... נשיא המדינה יאשר את החוקים לאחר אישורם במועצה המחוקקת תוך שלושים יום מהעברתם אליו והוא זה שיורה לפרסמם."[46]

 

על ראש הממשלה וסמכויותיו נכתב: "ראש הממשלה ירכיב את הממשלה. ויציג את ההרכב בפני הנשיא תוך ציון המיניסטריון המיועד לכל שר.  ראש הממשלה יציג את חברי הממשלה ואת תוכניותיה בפני המועצה המחוקקת לשם קבלת אמונה.  ראש הממשלה יפעל ליישום החוקים ולתיאום המדיניות הממשלתית והתוכניות הממשלתיות אותן אישרה המועצה המחוקקת.

 

לראש הממשלה יהיו הסמכויות הבאות: 1. יעמוד בראש הקבינט למעט הישיבות בהן יהיה נוכח הנשיא. 2. ייצג את הקבינט בפני הנשיא ובפני מוסדות הציבור האחרים. 3. ידאג ליישום החוקים והתקנות  4. יורה על פרסום החוקים שאישרה המועצה המחוקקת 5. יחתום על הצווים הביצועיים והאדמיניסטרטיביים 6. ידאג לניהול תקין של המנהל הציבורי 7. יתאם בין העבודה הממשלתית 8. יגיש הצעות חוק. 9. יאשר מינויים למשרות בכל המשרדים 10. כל סמכות אחרת שיורה החוק."[47] 

 

הקמת מועצה לאומית מייעצת

על פי הדיווח ב"אל-איאם" תוקם מועצה לאומית מייעצת. למרות שאין הדבר מצוין במפורש, הכוונה היא, ככל הנראה, כי מועצה זו תחליף את המועצה הלאומית הפלסטינית.

 

בטיוטת החוקה על פי "אל-איאם" נכתב: "תוקם מועצה לאומית פלסטינית מייעצת עצמאית אשר תורכב מ-150 חברים. הרכבת חברי המועצה תיעשה בהתאם לחלוקה [הדמוגראפית] של הפלסטינים בתוך פלסטין ומחוצה לה ... הנשיא יהיה רשאי למנות למועצה זו עשרה אנשים לכל היותר שאינם נושאים אזרחות פלסטינית ואשר שירתו נאמנה את הבעיה הפלסטינית."

 

סמכויות המועצה יהיו: "לימוד בעיות אסטרטגיות כלליות והעלאת הצעות בעניין זה; העלאת הצעות בכל הנוגע לזכויות הלאומיות, [דאגה ל]שלמותה של האדמה הפלסטינית וזכויות הפלסטינים [המתגוררים] מחוץ לפלסטין; דיון בתיקוני החוקה והבעת דעה בעניין זה; [דיון] בנושאים שיעביר הנשיא בעניין המדיניות הכללית, עניינים בין ערביים וענייני החוץ של מדינת פלסטין; [דיון] בהצעות חוק שיעביר נשיא המדינה העוסקות בפלסטינים [המתגוררים] מחוץ לפלסטין...

 

המועצה הלאומית המייעצת תגיש את החלטותיה והמלצותיה לנשיא המדינה שיורה לפרסמן

ברשומות וכן לראש הממשלה ולראש המועצה המחוקקת."[48]  

 

שינוי החוקה

על פי הדיווח ב"אל-חיאת" בסעיפים 220 ו-222 של החוקה צויין כי נוסח החוקה יהיה ניתן לשינוי בכל רגע נתון: "במקרה של בקשה מטעם נשיא המדינה או לפחות שליש מחברי המועצה המחוקקת יהיה ניתן לתקן או לבטל כל סעיף מסעיפי החוקה כל עוד אין הדבר מהווה ויתור על שום זכות מזכויות העם הפלסטיני שעליהן לא חלה שום התיישנות וכל עוד אין הדבר פוגע ביסודות החברה הפלסטינית... התיקון צריך להיות מוצג למשאל עם. במידה והצעת התיקון השיגה את הסכמת רוב המשתתפים במשאל העם, היא תאושר ותיכנס לתוקפה החל מפרסום תוצאת משאל העם."[49]

 

 


[1] ראה באתר הפלסטיני של המרכז למחקרים וסקרים מדיניים: http://www.pcpsr.org/arabic/cfr/full2.html

[2]  :Rachelle Marshall "With two Engineers at the Throttle is Peace Train Stopping or Starting? " in

http://www.wrmea.com/Washington-Report_org/www/backissues/0496/9604017.htm

[3] ראה סעיף 2 בהסכם שפורסם על ידי המרכז למחקרים פלסטינים:  http://www.qudsway.com/Links/derasat/Documents/Html_Documents/hdo5.htm 

וכן ראה באתר של המרכז הפלסטיני למחקרים וסקרים מדיניים : http://www.pcpsr.org/arabic/cfr/full2.html

[4] http://www.pcpsr.org/arabic/cfr/full2.html  וכן באתר המרכז הפלסטיני לזכויות אדם: www.pchrgaza.org

[5]   Adrian K.Wing "The Palestiniian Basic Law" in:

http://www.palestinecenter.org/cpap/pubs/20020730ib.html  

[7] אל-קדס, (רש"פ), 12.7.2002. הנוסח הסופי של החוק פורסם באל-איאם, (רש"פ), 1.6.2002.

[8] אל-ביאן, (אמירויות), 10.6.2002

[9] אל-ביאן, (אמירויות), 28.7.2002

[10] Nathan Brown. "Drafting a Palestinian Constitution: Hope for Democratic Governance?" in: www.palestinecenter.org/cpap/pubs/20010301ib.html

David Schenker. "Statehood, Final Status, and the Future Role of the PLO: Will the Conflict End with Independence?" in: http://www.washingtoninstitute.org/watch/Peacewatch/peacewatch2000/276.html

ה- DFID הוא מחלקה בקבינט הבריטי שבראשה עומד מזכיר המדינה לפיתוח בינלאומי. ראה: http://www.dfid.gov.uk/

[11]  תוכנית החוקה הזמנית היתה בעלת אלמנטים דומים לאלו שבחוק היסוד [ראה להלן]. בתוכנית 6 פרקים ( חוקים כללים, זכויות וחירויות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, הרשות השופטת, חוקים כלליים נוספים) ו-180 סעיפים נוסח מלא של הטיוטא ראה: אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ) 20-26.7.2002.

[12] אל-חיאת, (לונדון), 17.9.2000

[13]  http://www.mopic.gov.ps/key_decuments/constitution.asp

[14] אל-קדס, (רש"פ), 12.7.2002

[15] אל-חיאת, (לונדון), 15.1.2003.

[16] אל-איאם, (רש"פ), 24.12.2002.  

[17]  אל-שרק אל-אוסט  (לונדון), 4.8.2002.  

[18] אל-חיאת, (לונדון), 15.1.2003.

[19]  אל-איאם, (רש"פ), 16.1.2003.

[20]  אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 10.1.2003.

[21]  אל-קדס, (רש"פ), 9.2.2003.

[22] אל-איאם, (רש"פ), 23.1.2003.

[23] אל-איאם, (רש"פ), 17.12.2002.

[24]  אל-איאם, (רש"פ), 2.1.2003

[25]  אל-חיאת, (לונדון), 3.1.2003.

[26]  אל-חיאת אל-ג'דידה, (רש"פ), 10.1.2003.

[27]  אל-איאם, (רש"פ), 22.1.2003.

[28] אל-איאם, (רש"פ), 5.2.2003.

[29]  אל-קדס, (רש"פ), 10.2.2003

[30]  אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 17.2.2003.

[31]  אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003

[32]  אל-חיאת , (לונדון), 3.2.2003

[33]  אל-חדת', (ירדן), 17.12.2002.

[34] אל-איאם, (רש"פ), 23.1.2003.

[35] אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003.

[36]  שעת' ציין כי מאחר הדבר עלול לעורר התנגדות מצד ישראל וירדן יש בטיוטת החוקה הבחנה בין מי שהיגר מאדמתו ובין מי שנשאר על אדמתו: למי שהיגר יש זכות אוטומטית לאזרחות ובאשר לפליטים הפלסטינים בתוך ירדן הרי שירדן תעניק להם זכות בחירה בין אזרחות פלסטינית לבין אזרחות ירדנית.

[37] אל-קדס, (רש"פ), 9.2.2003

[38] אל-חיאת, (לונדון), 3.2.2003

[39]  אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003.

[40]  אל-איאם, (רש"פ), 23.12.2002

[41] אל-איאם, (רש"פ), 22.1.2003.

[42]  אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003. בדיווח ב"אל-חיאת" יש שוני גם בנוסח שני הסעיפים הראשונים בהם נכתב:  "מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה ששטחה הוא יחידה בלתי ניתנת לחלוקה בתוך גבולותיה המוכרים הנשענים על החלטות האו"ם. מי שמתגורר באזור זה יהיה כפוף לחוק הפלסטיני בלבד." בהצעה חלופית נכתב כי "שטחה הוא יחידה בלתי ניתנת לחלוקה ברצועת עזה, הגדה המערבית וירושלים בגבולותיה ערב הכיבוש הישראלי ב- 5.6.1967 ואסור לוותר עליו. המדינה פועלת להחזרת [השטח] בדרכים הלגיטימיות שעוגנו על ידי החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם." ראה: אל-חיאת, (לונדון), 3.2.2003.

[43] אל-חיאת, (לונדון), 3.2.2003.

[44] אל-חיאת, (לונדון), 3.2.2003. וכן אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2002.

[45] אל-איאם, (רש"פ), 23.1.2003.

[46] אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003.

[47] אל-חיאת, (לונדון), 3.2.2003.

[48] אל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003

[49] אל-חיאת , (לונדון), 3.2.2003. סעיף דומה הופיע גם באל-איאם, (רש"פ), 17.2.2003.