עורך יומון סעודי-לונדוני נגד כניסה למלחמה וחרם נפט
כלי התקשורת המובילים בעולם הערבי התחלקו בימים אלה לשני מחנות עיקריים. מחנה אחד, אותו מובילים ערוץ הטלוויזיה הקטרי "אל-ג'זירה", והיומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-קדס אל-ערבי", מותחים בשידוריהם, מאמריהם, ופרשנויותיהם ביקורת נוקבת על המשטרים במדינות ערב. הביקורת מתמקדת בכמה נושאים: הימנעות המשטרים מהכנסת הצבאות הערביים לפעולה נגד ישראל; הימנעותם מ"פתיחת הגבולות" כדי לאפשר פיגועים נגד ישראל ודיכוי הפגנות ההמונים במדינות ערב; הימנעות ירדן ומצרים מניתוק מוחלט של היחסים עם ישראל ומהפחתת דרג היחסים עם ארה"ב; והימנעותן של מדינות חצי האי ערב מלהכריז על חרם נפט.
בערוצי הלווין הערביים, משודרות התבטאויות חריפות במיוחד כלפי המשטרים הערביים. קריאתו של חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, חוסאם ח'צ'ר, בערוץ אל-ג'זירה, לאומה הערבית להוציא מתוכה "ח'אלד אל-אסלאמבולי חדש"[1], כלומר אדם שילך בדרכו של רוצחו של הנשיא סאדאת, היא דוגמא אחת מני רבים.
במחנה השני, אותו מובילים עורכי עיתוני הממסד במצרים[2], בעלי טורים בכירים בירדן[3] ועורך היומון הסעודי "אל-שרק אל-אוסט", היוצא לאור בלונדון, עבד אל-רחמן אל-ראשד, מוצגות טענות הפוכות ונמתחת ביקורת על ההסתה של ערוצי הלווין וכמה עיתונים ערביים נגד המשטרים הערביים; ההסתה ליציאה להפגנות המערערות את היציבות הפנימית בעולם הערבי; וההסתה למלחמה ולחרם הנפט שתוצאותיהם החברתיות והכלכליות יהיו הרות אסון.
עורך אל-שרק אל-אוסט, עבד אל-רחמן אל-ראשד, התייחס במאמריו השבוע לנושא. תחת הכותרת "האם מי שמותחים ביקורת על ירדן ומצרים חשבו על ההשלכות?", כתב אל-ראשד:
"מי שתובעים מירדן וממצרים לנתק את היחסים עם ישראל, לא שקלו זאת היטב. הם לא הסבירו לקהיר מה יהיה עליה לעשות לאחר מכן. ניתוק היחסים יביא לכך שהסכם השלום [עם ישראל] יהיה בטל ומבוטל וכל מה שנובע מהסכם זה יהיה נתון לסכנת ביטול, כמו [שיחרור] סיני, ששטחו כפול משטח פלסטין, בארות הנפט המהוות את מקור ההכנסה השני בחשיבותו עבור מצרים, תעלת סואץ המהווה מקור השפעה והכנסה מצרי, בנוסף לסיוע האמריקאי הנאמד בשני מיליארד דולר בשנה והוא עולה על הסיוע שמקבלות כל מדינות ערב האחרות מכל הגורמים הרלוונטיים בעולם. בנוסף, תאלץ מצרים להגדיל את הוצאות חימוש צבאה לקראת חידוש העימות הצבאי, דבר שיהווה בעיה כלכלית חמורה.
האם מי מאותם אנשים המדברים באמוציונליות שכזו מוכן להגיד באופן רציונאלי מה צריכה לעשות ממשלת מצרים נוכח ההשלכות והסכנות של ביטול ההסכם? כיצד יכולה הפגיעה באזרח המצרי או הירדני להועיל לאדם הפלסטיני?
אינני בא בטענות אל אנשים הכועסים בשל מה שעושה הצבא הישראלי לפלסטינים; טענותי מופנות למי שמבינים את הסכנות שהדרך בה הם מנהיגים את ההמונים והתביעות הבלתי הגיוניות שלהם טומנות בחובן. הניסיון לכפות על מצרים ועל ירדן לשוב [למצב] שקדם להסכמי השלום שנחתמו היא תביעה בלתי הגיונית משתי סיבות ברורות מאליהן:
ראשית, אין כל תועלת צבאית בך, משום שישראל חזקה מכל המדינות המקיפות אותה. שנית, אין למצרים אינטרס להפסיד את כל הזכויות האלה ולהסתבך במצב צבאי מורכב.
כוחה של מצרים הוא בכך שהיא נמנעת מלשקוע מבחינה פוליטית, כלכלית, וצבאית והיא ממשיכה להוות סכר עתידי בפני ישראל, ולאזן בין צרכיה הפנימיים מחד גיסא להשפעתה הפוליטית החיצונית מאידך גיסא, מבלי להקריב את האחד למען השני.
כאשר אנו מדברים על הסכנה שבהיגררות אחרי הרגשנות, עלינו לזכור מה קרה בחודשים שלאחר ה-11 בספטמבר. התקפות שפגעו בניו יורק ובוושינגטון גרמו לפגיעה בתיירות ובכלכלה במצרים, כמו גם במדינות אחרות. כתוצאה מכך, שווי הלירה המצרית ירד וכל אזרח מצרי ללא יוצא מן הכלל שילם את ההפרש מכיסו. מבחינה מעשית, הפסיד כל אזרח מצרי קרוב לחמישית ממשכורתו...
מי שתובעים ממשלת מצרים הסלמה דיפלומטית צבאית, מחזירים את האווירה של ערב 1967. מה רב הדמיון. בשל הלחצים הפוליטיים, נאלץ הנשיא המנוח, גמאל עבד אל-נאצר, לפייס את מבקריו והורה להרחיק את כוחות האו"ם שחצצו בין מצרים לבין ישראל. הוא הכריז על סגירת המיצרים... עד שמצבו יסתדר מבחינה מדינית או צבאית. ואולם ישראל, שהגבירה את המתיחות כפי שהיא עושה כיום, התכוונה ליותר מאשר איומים מילוליים. כוחותיה השתלטו על כל סיני ועל המיצרים. היא חסמה את התעלה, כבשה את יתר ירושלים, הגדה, עזה והגולן, והגלתה מאות אלפי פלסטינים. הערבים חיים את הטרגדיה הזו עד לעצם היום הזה, שבו כל תקוותם היא להשיב את שהפסידו באותה המלחמה..
והנה, המצב חוזר על עצמו. האמוציות משתלטות עלינו, בשעה שהמאזן הצבאי [פועל] לטובת ישראל שמסוגלת לזכות במלחמה תוך לילה אחד. כיצד, אם כן, תובעים אנשים ממצרים או ירדן לבצע מעשה טיפשות נוסף ולהיכנס למערכה אבודה? לפלסטינים אין אינטרס שמצרים או ירדן יחלשו, משום שבכך יבוא הקץ באופן מוחלט על הסוגיה הפלסטינית, והערבים יתחילו לעסוק בפתרון בעיותיהם של המצרים ושל הירדנים."[4]
במאמר נוסף, שכותרתו "כפי שאמר אלוף המשנה [קד'אפי]: החזיקו בחמוריכם וגמליכם", כתב אל-ראשד:
"המנהיג הלובי, מועמר קד'אפי לא טעה כאשר יעץ לתושבי חצי האי ערב שלא לזלזל בחמוריהם וגמליהם, משום שהם יזדקקו להם בעתיד. חי אללה, זה נכון. [מדינות] חצי האי ערב יזכו לגורל שהיה מנת חלקן של אחיותיהן, שהלכו בדרך הדמגוגיה, שדרדרה אותם אל עברי פי פחת.
אלוף המשנה [קד'אפי] צודק בכך שהוא קורא לנו לשמור על בהמותינו, על אוכפיהן ועל מרדעותיהן, משום שאנו, בחברה הזו הטעונה בכל דבר חוץ מאשר בהגיון, עלולים להרוס את כל שירשנו, הרווחנו, או אפילו קנינו.
קחו את בחריין, לדוגמא... כמה מצעיריה מנפצים את כל ההישגים, את הדמוקרטיה ואת החירות בהפגנות הרסניות המובלות על ידי דמגוגים, וכל זה בשם שחרורה של פלסטין! קחו את קטר, המסיתה למלחמות אחים באמצעות ערוץ טלוויזיה [אל-ג'זירה], בשעה שהיא מקבלת אליה את הבסיסים... הצבאיים האמריקאים! קחו לדוגמא את אלו הקוראים להפסיק את [הפקת] הנפט בכווית וסעודיה. אותם אנשים תובעים בבוקר להעלות את המשכורות ובלילה לעצור את [זרימת] הנפט! מרביתם חוזרים על דבריהם של אנשים [ממדינות] שאין להן נפט מלכתחילה, וכל זה בשם השבת הכבוד [הערבי]. היום הם רוצים להחיות את אומות [ערב] ומחר הם ירצו לפשוט יד.
זהו מצבן של מרבית החברות הערביות, אלו שיש להן נפט ואלו שיש להן מים. הן מובלות להרס-עצמי: חלקן רוכבות על חמורים וחלקן בדרכן לשוק החמורים. אילו היינו אנשים רציונליים, לא היינו חיים משולחן הנפט, משום שההנחה היא שלא על הנפט לבדו יחיה האדם. ואולם, כולנו ישובים לשולחן הנפט, או שאנו [אוכלים] מפירוריו. אנו חיים מהנפט, מן הברז ועד לתקציב.
לאור שני היסודות האלה – ההסתמכות על הנפט ו[הרצון] להורסו – עלינו להמשיך ולהחזיק בבהמות, משום שיבוא יום שלא יימצא מי שיקנה את הנפט שלנו... כיצד נחיה אז בלי שכל ובלי נפט?!
אדונים נכבדים, אנו איננו זקוקים לנפט כדי להיות עשירים. סינגפור ענייה במשאבים, אך הכנסותיה גדולות מאלו של כל מדינה ערבית... המשאב האמיתי הוא השכל, כאשר האדם מיטיב להשתמש בו. רק באמצעות השכל, ולא באמצעות הנפט, התפתחו האומות הגדולות. אומות אלה הן שהפכו את הנפט – שאנו נהגנו להשתמש בו כדי לרפא מחלות עור מהן סבלו הגמלים שלנו – לזהב, לעושר ולאנרגיה.
הנפט מצוי במרבית מדינות ערב, אבל השכל של כמה מממשלותיהן השאיר את תושביהן עניים מרודים הרוכבים על גמלים וחמורים גם בימינו אלה. משאב השכל, חי אללה, גדול ממשאב הנפט... עלינו להמשיך ולהחזיק בפרדים ובגמלים שלנו כל עוד מי שמכוונים את חברתנו הערבית ימשיכו להיות [אנשים דוגמת] פיצל אל-קאסם [מנחה תוכנית אירוח בערוץ אל-ג'זירה], הלוחמים באויב באמצעות מיקרופונים. בזכות אנשים אלה, אנו נהפוך את ארצותינו לעיי חורבות, בהם ישלוט עוני רב עוד יותר מן המצב כיום. בעוד מחצית המאה, נראה מה עשו לנו הסיסמאות האלה, נראה לאיזה כבוד הגענו...
אומות העולם הערבי מתחלקות בעידן המודרני בהתאם למידת השיגעון של מנהיגיהן: מצד אחד, אומות [ערביות] אדירות, שנגררו אחרי הצווחות ומצד שני, אומות קטנות ששמרו על מידה מסוימת של הגיון וניסו לשמור על מינימום של נזקים. התחילו להאביס את חמוריכם משום שהם ישמשו את המהפיכה העתידית, כאשר ייכבה אורם של ערוצי הטלוויזיה."[5]
