המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פרופ' חלים ברכאת: הציונות הפכה לחיית פרא הרסנית
15/4/2002

פרופסור חלים ברכאת על רקע פעולת צה"ל בשטחים: הציונות הפכה ל'גולם' הזורה הרס-עצמי

 

פרופסור חלים ברכאת, מרצה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-חיאת" תחת הכותרת "חיית הפרא שהציונות יצרה: ההרס העצמי". במאמרו, התייחס פרופסור ברכאת למבצע הישראלי בגדה המערבית וכתב:

 

"המכונה הצבאית הישראלית חצתה את נקודת האל-חזור, בכך שבחרה בדרך המלחמה עד הסוף נגד הפלסטינים, כתגובה ישירה ליוזמת השלום שאימצה הפסגה הערבית ביירות. הכוחות הישראלים הממוכנים חדרו לעורקי הערים בגדה המערבית והפיצו בהן מוות והרס. בכך הפכה ההתמודדות הערבית מנקודת חולשה לגורל בלתי נמנע, זאת לאחר מחצית המאה של הונאה עצמית והשתמטות מקבלת האחריות ההיסטורית... בניגוד לשליטים הערביים, הבין העם הערבי שהעימות הינו בלתי נמנע, ולכן נוצר פער עמוק בין הערבים לבין שליטיהם.

 

המדינה [הערבית] שהעם היה אמור ליצור לשירות ענייניו מאז זכו הערבים בעצמאות, הפכה לאמצעי דיכוי נגדו. העם משרת את המדינה, אך המדינה אינה משרתת את העם. השליטים שהיו אמורים לייצג את האנשים ולפעול להגשמת מטרותיהם ושאיפותיהם, הפכו לכוח מדכא השולל מהם את החיים. מאז אמצע המאה העשרים, סובלים הערבים מהשפלה כפולה, פנימית וחיצונית, ורבים מאתנו מצאו מפלט והגנה בשתיקה, השתמטות, כניעה, הימנעות מעימות, והתעסקות בעניינינו הפרטיים.

 

אלא שמה שראינו בעת פלישת הצבא הישראלי לגדה המערבית הוכיח במלוא הבהירות כי הענק-העם החל להתעורר מתנומתו, לשוב להכרתו ולחוש בכבודו, לאחר מראות האסון שהשכל אינו יכול להאמין כי הם יכולים להתרחש בברבריות שכזו... כיצד יתכן שאסונות שכאלה קורים במלוא כיעורם ואנו עדים להם פנים מול פנים מעל מסכי הטלוויזיה, עד שכמעט ואנו מסוגלים לגעת בפצע, ואיש אינו יכול לשים להם קץ, תהא אכזריותם אשר תהא? עם שלם נתון לסכנת השמדה. בני אדם מתים תחת ההריסות ברעב ובצמא. נפגעים שוכבים ברחובות שותתים דם עד למותם, ללא עזרה ראשונית. משפחות יושבות בבתיהן יחד עם מתיהן ואינן מסוגלות לקוברם. הצבא הישראלי משתמש באנשים כמגנים אנושיים. בתי פולחן נהרסים.

 

כיצד יתכן שכל זה קורה בעידן הפוסט-מודרניסטי, כאשר נאמר לנו שהטכנולוגיה קיצרה את המרחקים והזמנים והעניקה לאדם אמצעים להתגבר על בעיותיו הקשות? אחד הלקחים החשובים שאנו מפיקים מן התקופה הזו ומן הניסיון הפלסטיני, הוא שהעמים המתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית הם הפחות מוסריים והיותר ברבריים. הם הופשטו מאנושיותם והפכו למכשיר. כך אני רואה את הקשר ההפוך בין התקדמות טכנולוגית לבין ציוויליזציה.

 

למראה האסונות הפלסטינים, התקומם הענק-עם ברחובות [בירות מדינות ערב] באינתיפאדה שהיא זיק מאיר של תקווה. אני שואל: האם העם שב לתודעתו ולתחושת הכבוד שלו? האם הוא החל להתעורר ולמלא את תפקידו? או שמא הוא ישוב לתנומתו לאחר שתושג שביתת נשק כלשהי?...

 

כיצד התירו היהדות, היהודים, והכוחות הבינלאומיים כולם לציונות להפוך לחית-פרא הרסנית היכולה לבצע מעשי זוועה ולהמשיך להיות משוכנעת, בינה לבין עצמה, כי היא מממשת את זכות ההגנה העצמית בכך שהיא הופכת את הציד לקורבן ואת הניצוד לישות טרוריסטית?...

 

קבוצה מתוכם [הכוונה ליהודים בארה"ב] מתכוננת להציג מחזה הלקוח מאגדה בשם 'הגולם' שהתפשטה  בקרב יהודי אירופה לפני כמה מאות. האגדה מספרת שאחד הדברים בהם עוסקים היהודים כקבוצה דתית הוא פניה לאלימות הרסנית כהגנה עצמית, תופעה שלעתים קרובות מובילה להרס עצמי. בעת שישראל מנסה להרוס את האינתיפדה הפלסטינית, מנסה אותה קבוצת תיאטרון בניו יורק לקחת מאותה אגדה טקסט שיבטא את הדאגה מפני הרס עצמי בעת הניסיון להרוס את האחר, משום שכמה מן היהודים סבורים כי הטרגדיה החדשה מהווה אתגר שנשלח אליהם על ידי אללה; הטנקים לא יועילו משום שאין הצלה אלא בתפילה לאל שישלח את המשיח-המציל שהעדרותו התארכה. ואולם, איזה סוג של משיח הם רוצים?

 

אגדת 'הגולם' מהמאה ה-16 בפראג מספרת שרב הפיח נפש חיים בפסל חימר בניסיון לברוא מציל ליהודים מפני המצור שהוטל על הקהילה היהודית, כדי שאותו מציל יתנקם באויביהם. על פי האגדה, הפך הפסל ליצור ענק, הוא ה'גולם', שהצליח לנקום באויבי היהודים, ולכן הכריזו עליו היהודים כעל הגיבור המציל. ואולם, באמצעות מעשי הזוועה שביצע, הוא נפגע בגאווה ובנקמנות מוגזמת, דבר שגרם לשפיכת דמם של אלה עליהם הוא ביקש להגן מלכתחילה.

 

מאותה עת, הפכה האגדה לטקסט המבטא את זרותו של האדם לעצמו ולדברים אותם הוא יוצר. מה שיוצר האדם הופך שלא מרצונו ומבלי שהוא מודע לכך, לכוח הפועל נגדו. הוא מקים מדינה השולטת עליו במקום שהוא ישלוט עליה. כך קורה שהאדם מקים מפלגה, איגוד מקצועי, תנועה, ארגון הוא מוסד שמטרתו לשרת את האדם, אך עם הזמן קמים לאותם מתקנים צרכים משל עצמם הסותרים את צרכי החברה והאדם שיצרו אותם.

 

הציונות קמה כתוצאה מרדיפות היהודים באירופה, אך עד מהרה היא הפכה לאמצעי לשירות מנהיגיה שפעלו בסיוע הקולוניאליסטים הבריטים ואחר כך האמריקאים להקמת מדינה פרטית משלהם על חורבות החברה הפלסטינית, לעקור את העם הפלסטיני ולהגלותו. רבני היהדות הפיחו רוח חיים בפסל החימר והציונות קמה ככוח יהיר והרסה את החברה הפלסטינית ואת העם הפלסטיני שלא היה להם כל קשר לטרגדיה המקורית של היהודים, וזאת בשם הצלת היהודים.

 

לאחר מכן, הפיחה הציונות רוח חיים בפסל החימר והוא הפך למדינה צבאית החמושה מכף רגל ועד ראש בנשק להשמדה המונית. בחלוף הזמן היא הפכה לאמצעי-הרס והיא פועלת מחוץ למסגרת רצונו של האדם שכבר אינו שולט בה. היהודים הישראלים כבר אינם חזקים מכוח עצמם אלא מכוח מטוסיהם, טיליהם, טנקיהם, משורייניהם, מסוקיהם, והטרקטורים שלהם העוקרים את העצים והורסים את הבתים. [היהודים הישראלים] הפכו למכשיר ואנושיותם הצטמצמה. הפלסטינים אינם מתמודדים בקרב עם לוחמים אמיצים, אלא עם מכשירים המוחקים כל שנקלה לדרכם. ככל שעולות היכולות הטכנולוגיות הישראליות, פוחתת הציוויליזציה של ישראל, בשל מעשי הברבריות שמבצע הצבא, שהפך למכשיר.

 

הרבנים הפיחו חיים בפסל החימר, הם המשיכו לנשוף ולנשוף עד שבראו אדם ענק ועגול ששמו אריאל שרון. גם הוא מהווה מכשיר הכפוף ליתר מכשירי החימוש וחלק בלתי נפרד מהם. עוד אחד שהפך למכשיר הוא שר החוץ פרס, שזכה בפרס נובל לשלום, אך הפך מאיש שלום לפושע שביצע את טבח קאנא ואחר כך לשותפו של שרון בפשעיו הנוכחיים.

 

יתכן שכתוצאה מכל התמורות האלה, אין ישראל מסוגלת לבחור באדם מתון והגיוני למנהיג. לא יהיה זה מוזר אם את שרון יחליף אדם נפשע עוד יותר ממנו. בדומה ל'גולם', כך גם ראשי הציונות בעת הזו: מטרותיהם מקדשות את אמצעיהם; הם אינם עובדים את האל, אלא את אל-הנקם. הם אינם מחנכים את הדורות הצעירים על היהודי האנושי והחלש המכבד את זכויות הזולת ויוצר כשותף בציוויליזציה האנושית, אלא [מחנכים אותם] על היהודי החזק הנוקם בכך שהוא הורס את עצמו בעת שהוא הורס את זולתו. לעתים קרובות הוא מגיע לסופו מבלי שיבין שלמעשה הוא מבצע הרס עצמי עוד בטרם הוא הורס את הזולת.

 

כך הפכה הציונות ל'גולם' ולמכשיר-הרס-עצמי בעת שהרסה את החברה הפלסטינית, הגלתה את העם הפלסטיני, וכפתה עשורים של כיבוש מר. כמה ממנהיגי ישראל מודעים לכך שהם הפכו למכשיר-הרס, כנאמר, 'תמות נפשי עם פלישתים'. כאשר הישראלים מכנים את הפלסטיני הלוחם 'טרוריסט', הם שוכחים את שעשה שמשון. האמריקאים שוכחים את שאמר פטריק הנרי: 'תן לי חירות או תן לי מוות'...

 

ואולם, העם הפלסטיני יודע מה הוא רוצה לעצמו והוא לו יוותר על זכויותיו הטבעיות. הוא משלם את המחיר תוך שהוא מונע בכוח האמונה והביטחון העצמי ביכולתו למצוא את גורלו למרות המשברים. הוא מתקומם מתוכו ויוצר אגדה משל עצמו שתהפוך למעיין נובע של גבורת לחימה ויצירה לזמן רב. שכם הוכיחה בפצעיה ושרידי גופותיה שהיא, אכן, 'הר של אש'. בית לחם הוכיחה את אחדותה הרוחנית. ובמלוא הגאווה אני אומר שהעיר ג'נין היא עיר העתיד הערבי.

 

מצד שני, בשעה שה'גולם' יתחיל להרוס את עצמו תוך כדי הריסת האחר, יבינו הציונים בתוך ישראל ומחוצה לה שמה שהם הגשימו אינו חלום אלא מכשיר-הרס וחית פרא, המתבטאים בחברה גזענית וצבאית, צבא שהוא מכשיר, והנהגה ברברית ויהירה המובילה אותם לאובדנם, לאחר שאיבדו את אנושיותם."[1]

 

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 11.4.2002.