כללי

יחסי הפלסטינים וכווית

 

לאחרונה חל שיפור ביחסים שבין כווית לבין כמה מדינות ערביות אשר תמכו בעיראק בזמן מלחמת המפרץ ב-1990 (כגון ירדן, תוניסיה ותימן). גם הפלסטינים מעונינים לפתוח דף חדש עם כווית ולסתום את הגולל על העבר. לדברי מזכ"ל הפרלמנט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, "לא יתכן שנשאר אסירים של מאורעות מן העבר. אנו זקוקים זה לזה. כווית זקוקה לפלסטינים והפלסטינים זקוקים לכווית. לפיכך, אין מנוס מהשבת היחסים הבילטרליים על כנם".[1]

 

אולם, בקרב הכוויתים עלתה דרישה להתנצלות פלסטינית, במיוחד מצד ערפאת, על תמיכת אש"ף והפלסטינים בעיראק הן לאחר כיבוש כווית והן בעת מלחמת המפרץ, וזאת כתנאי לנירמול היחסים הפלסטינים-כוויתים. הפלסטינים, מצידם, דוחים את דרישת ההתנצלות הכוויתית. לדברי אחד ממנהיגי הפת"ח, מחמד ע'נים 'אבו מאהר', הפלסטינים לא חטאו ולכן אין להם על מה להתנצל: "כל התנצלות פירושה הכרה בחטא שלא חטאנו".[2] 

 

מזכ"ל הנשיאות, אל-טיב עבד אל-רחים, הסביר את עמדת הפלסטינים במשבר המפרץ: "התנגדנו לכיבוש כווית ויעצנו לאחינו העיראקים לסגת. אמרנו להם כי זו מלכודת. כאשר העיראקים קשרו את הנסיגה מכווית בנסיגת ישראל מן האדמות הכבושות [הפלסטיניות], אמרנו להם כי כווית היא אדמה ערבית וכי חיכינו כבר חמישים שנה [לנסיגת ישראל] ואיננו חפצים בהרס עיראק [כתוצאה מקישור זה]. [כלומר] אנו מסוגלים לחכות [עוד פרק זמן עד לנסיגת ישראל] אולם הרס עיראק הוא הפסד לאומה הערבית כולה.

 

עמדתנו זו היתה ברורה [ועל כן] על מה יש לנו להתנצל? אנו כלל לא חטאנו [ביחסינו] עם האחים הכוויתים; קודם כל - אנו בנינו את כווית, אנו הגנו עליה בשנות החמישים ואנו דרשנו פתרון ערבי לבעיית כווית [ועיראק]. השגנו הישג עקרוני בסוגייה זו כאשר הכוחות העיראקיים החלו לסגת מכווית, אך אחר כך נכשלו המאמצים [לפתרון המשבר בדרכי שלום]. אנו לא נלחמנו ביחד עם הצבא העירקי או עם מישהו אחר ואנו לא שלחנו את כוחותינו אל חפר אל-באטן [מקום בכווית]... לנו יש את הבעיה שלנו. אולם, אנו יעצנו [לעיראקים לסגת] ואנו סבורים כי כוויתים רבים מבינים זאת.

 

איננו יודעים על מה להתנצל, שהרי אנו לא חטאנו לכווית. אדרבא, אנו נפגענו מהכוויתים יותר מכל אחד אחר; ההפסדים של הגולה הפלסטינית בכווית מוערכים בקרוב ל - 12.6 בליון דולר. כמו כן, הכספים שלנו עדיין מעוקלים בכווית והם נאמדים ב - 200 מליון דולר... ואנו היחידים שלא פוצינו על הפסדינו בכווית. [כמו כן] למעלה מ – 420,000 פלסטינים גורשו מכווית. לפיכך,  אנו נפגענו הכי הרבה בשעה שלא עשינו דבר.. [ולכן] על מה נתנצל?.. אדרבא, הם אלו אשר צריכים להתנצל על מה שעשו לעמנו לאחר שחרור כווית ועל מה שעשו לגולה הפלסטינית שם."[3]

   

'אבו מאהר' – ממנהיגי הפת"ח - הסביר גם הוא את עמדת הפלסטינים במשבר המפרץ ואמר: "לא נקטנו עמדה פומבית נגד עיראק במשבר עם כווית.. משום שמהרגע הראשון לפרוץ הסכסוך סברנו כי זהו סכסוך בין אחים. [לכן] טס אבו עמאר [ערפאת] מבירה ערבית אחת למשנה בניסיון לתקן את התקלה שאירעה ולהניא את עיראק מלהמשיך במצב זה. אנו לא נקטנו  עמדה משום שהיינו מתווכים... ואולם, גם אם עשתה עיראק טעות בכך שכבשה את כווית – משעה שארה"ב פשטה לאזור הפכה המעורבות האמריקאית למעשה החורג מכלל נקם בעיראק על כך שכבשה את כווית; [אנו ראינו בכך] ניסיון [מצד ארה"ב] להכות בכוח ערבי עולה [עיראק]. עמדתנו היתה נגד ההתערבות האמריקנית ולא בעד הכיבוש העיראקי של כווית. האירועים המהירים [שהתרחשו] האפילו על העמדה הפלסטינית, והמאמצים של אבו עמאר ונשיא מצרים מבארכ להביא לפתרון נכון ולהשיב את העניינים לקדמותם, לא עלו יפה."[4] 

 

לשחזור אירועי העבר בשנים 1990-91 מצטרפים פלסטינים רבים. ג'מאל אבו עידה, פלסטיני שחי בכווית מאמצע שנות החמישים ועד 1990, למשל, מתאר את תרומתם של הפלסטינים להקמת כווית המודרנית לעומת סדרת חוקי האפליה שהנהיגה ממשלת כווית כנגדם. לדוגמא, על פי חוקי כווית כאשר נער פלסטיני מגיע לגיל 18 עליו לעזוב את הארץ ואין לו זכות להישאר בה אלא אם כן הוא מתחיל לעבוד [דבר המצריך רשיון מיוחד]; עצם העובדה שהוא נולד בכווית ושהוא גר עם משפחתו – איננה מסייעת לו.

 לדברי אבו עידה, בעת המשבר עם עיראק "פלסטינים רבים סיכנו את נפשם וסייעו ככל הניתן לאחיהם הכוויתים אשר התחבאו מפני מנגנון הביטחון העיראקי... [כמו כן] פלסטינים רבים שמרו על רכוש ונכסים של כוויתים אשר שהו מחוץ לכווית בעת כיבושה. [ואולם הכוויתים] הענישו את עמנו באופן קיבוצי ומנגנוני [הביטחון] שלהם עשו מעשים מבישים שהגיעו עד כדי חילול הכבוד ותקיפה [מינית] של נשים. כאשר התמלאו בתי הכלא שלהם בבני עמנו הם הפכו כמה בתי ספר לבתי מעצר ולעיתים השליכו גופות של אנשים שמתו מעינויים במזבלות. בכווית ישנו מקום ידוע שבו נמצא קבר אחים להרוגים פלסטינים. לאחר כל המעשים הבלתי אנושיים הללו הם גירשו את עמנו מכווית בדרך ברברית הרחוקה מכל ערכי המוסר והדת." אבו עידה מסיים את דבריו בשאלה הרטורית "האם לאחר התנהגות פרועה זו... צריך אש"ף להתנצל בפני ממשלת כווית?"[5]

 

כאמור, גם בקרב הפלסטינים נשמעים קולות הדורשים התנצלות, אך כוונתם להתנצלות הפוכה. התנצלות של כווית לפני הפלסטינים על גירוש מאות אלפי פלסטינים משטחה בזמן המשבר. שר המדינה הכוויתי לענייני חוץ, סלימאן מאג'ד אל-שאהין, שהתייחס לסוגיה הדגיש כי "הסיבה לעזיבת הפלסטינים את כווית היתה הכיבוש העיראקי ולא [ממשלת] כווית". הוא מתח ביקורת על הסתירה שבעמדות האישים הפלסטינים כלפי כווית ועל התנאים המתגרים – על פי הגדרתו -  שמציבים חלק מהם לנירמול היחסים עמה. בראיון לסוכנות הידיעות הכוויתית אמר אל-שאהין: "יש סתירה בעמדה הפלסטינית בין הקריאה לשיפור היחסים עם כווית, שהביע מזכיר הועד הפועל של אש"ף, מחמוד עבאס 'אבו מאזן', לבין התנאים המוקדמים שמתנה יו"ר הלשכה המדינית באש"ף, פארוק קדומי, אשר דורש מכווית להתנצל על גירוש הפלסטינים בזמן הפלישה העיראקית [ועל הפגיעה בהם]."[6]

 

הפלסטינים מצדם טוענים גם כן כי עמדת כווית כלפיהם איננה אחידה. לדבריהם, קיימות שתי גישות בקרב המשפחה השלטת בכווית בנוגע ליחסים עמם. לדברי מזכ"ל הנשיאות הפלסטינית, אל-טיב עבד אל-רחים, יורש העצר הכוויתי, השיח' סעד אל-עבדאללה מנהיג את הגישה הקיצונית המתנגדת לחידוש הקשרים עם הפלסטינים "ומחריפה את העמדה [הכוויתית]" ואילו, מצד שני, שר החוץ הכוויתי, צבאח אל-אחמד, "מעוניין לסגור את התיק ולפתוח קשרים [חדשים] עמנו."[7]

 

דרישת ההתנצלות של אל-קדומי התקבלה בכווית בתדהמה ועוררה תגובות נזעמות. כתב ביומון הכוויתי 'אל-וטן', פיצל מערפי, הסביר כי "לפני הפלישה העיראקית הפלסטינים נהנו מאותן הזכויות מהן נהנה האזרח הכוויתי, פרט לבעלות על הקרקע. כאשר פלשו 'הטטארים' [הכוונה לעיראקים] בהנהגת מוצץ הדם המכונה צדאם [חוסין] נהרגו מקרב אחינו הפלסטינים אנשים אשר נולדו וגדלו על אדמת המולדת הזו [כווית] כדי להגן על מדינה שטיפחה אותם מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית. נראה כי התקפות 'הטטארים' [העיראקים] הביאו אלינו קבוצה של שכירי חרב פלסטינים [שהצטרפו לפלישה העיראקית] שבאו כדי להשחית את הארץ בשקרים של צדאם ולבזוז מבתיהם של הכוויתים.

 הם אפילו השתלטו על מכוניות וערכו עלינו חיפושים. בזמן הפלישה היינו כזרים במולדתנו. שכירי החרב [הפלסטינים] הללו מצאו מי שיסייע להם מקרב מוגי הלב שבבני עמם [שהיו תושבי כווית קודם לפלישה] אשר 'הידידות' [בינינו לבינם] לא היה בה די [כדי למנוע מהם לסייע לעיראקים]. אשר לפלסטינים אנשי הכבוד הרי שהיו ביניהם כאלה שנהגו בהבלגה [ונשארו בכווית] והיו ביניהם כאלה [שעזבו] ויצאו לחפש פרנסה בארצו רחבת הידיים של אללה. לאחר השחרור חלק מהם נשאר עמנו [והשתתף אתנו] הן בשעתנו הקשה והן בעת שרווח לנו...

 

ממשלת כווית לא גרשה ולא התכוונה לגרש את הפלסטינים, כפי שטוען פארוק אל-קדומי. אדרבה, היא העניקה להם את כל זכויותיהם החומריות ורבים [מהם] העדיפו לצאת לארצות אחרות כדי להגדיל את הונם...

 

כאשר הגיע צדאם וקרה מה שקרה ציפינו לקבל עזרה מאש"ף להדוף את התוקפנות העיראקית. [אולם] נראה כי יו"ר אש"ף בגד בעקרונות ובחסות [שהעניקה כווית לפלסטינים] מתוך שאיפה לרצות את אדונו [צדאם]... האם אחרי [כל] זאת אנחנו [צריכים] להתנצל? האם הנבגד צריך להתנצל בפני הבוגד?... רוב רובו של העם הכוויתי מתנגד לחידוש היחסים הפוליטיים עם אש"ף כל עוד ערפאת נשאר בשלטון עם מלאכי החבלה שלו אשר תמכו במעשי צדאם."[8]

 

מנגד, במאמר בשבועון הפלסטיני 'אל-מנאר' תקף בעל טור המכונה 'כרים' את דבריו של שר המדינה הכוויתי לענייני חוץ, סלימאן אל-שאהין, בחריפות: "[דברים אלו] מדגישים שוב את 'שחצנותם' של האישים הכוויתים ואת 'חמיצות פניהם' של בני משפחת אל-צבאח ושריה, אשר משכנו את כווית והנפט שלה בידי האמריקנים והפכו אותה לבסיס צבאי להתקיף את האומה הערבית ובמיוחד את העם העראקי. הם אלו אשר גירשו את הפלסטינים מכווית בזמן מלחמת המפרץ ולפניה...

 

 'הגמדים הקטנים' הללו מדמים לעצמם שהם 'ענקים וגדולים' והם מתנהגים כאילו הם הגורם היחיד על האדמה הזו. הם מתרברבים בהצהרות המעידות על קוצר ראות ו'שפלות' וסבורים שהפלסטינים והנהגתם זקוקים ל[אנשים] קטנים כמוהם, שעה שהם אלו אשר מכרו את ערביותם וכבודם לשטן. 'החצופים' בכווית רוצים שאנו 'נתנצל' בפניהם על עמדתנו הנחרצת והברורה לגבי מלחמת המפרץ, כלומר שנוותר על ערביותנו ונעמוד לצד העויינים את עיראק ועמה. [אולם,] אילו [רק] היתה להם טיפת בושה – הם היו צריכים להתנצל בפני האומה הזו ובפני העם העיראקי והעם הפלסטיני... אנו אומרים למשפחת אל-צבאח ולשריה: המשיכו לנבוח.. [בסופו של דבר] בודאי תשובו אל מאורותיכם. אתם כתם קלון בהיסטוריה של האומה הזו."[9]

 

סיכום

היחסים בין כווית לפלסטינים טעונים ביותר למרות הזמן שחלף מאז משבר המפרץ. רבים, בעיקר מקרב הכוויתים, מתנגדים להשבת היחסים הפוליטיים על כנם ללא שהצד השני יכיר בחטאיו כלפי משנהו. המתיחות בין הצדדים נכרה לאחרונה בבירור כאשר בעת הלווית מלך מרוקו, חסן השני, סירב ראש הממשלה ויורש העצר הכוויתי, השיח' סעד אל-עבדאללה אל-צבאח, ללחוץ את ידו של ערפאת אשר ניגש אליו והושיט לו את ידו, וזאת בשעה שאת ראש ממשלת ישראל הוא כן ברך לשלום. במעמד זה ניתן היה להבחין גם בחוסר ההסכמה השוררת בקרב ההנהגה הכוויתית לגבי חידוש היחסים עם הפלסטינים. בעוד ידו המושטת של ערפאת נדחתה על ידי השיח' סעד, לחץ סגן ראש הממשלה ושר החוץ הכוויתי, השיח' צבאח אל-אחמד, את ידו של ערפאת וגם חיבק בחום את מחמוד עבאס 'אבו מאזן'.[10]

 

שר התקשורת הכוויתי, סעד מחמד בן טפלה אל-עג'מי, נדרש לעניין לחיצת ידו של ברק והסביר כי יורש העצר הכוויתי לחץ את ידיהם של ראשי משלחות רבות והוא לא זיהה את אהוד ברק. ברכתו לברק היתה ספונטנית ואין להפריז בחשיבותה. אל-עג'מי חזר על עמדת כווית לפיה היא תהיה האחרונה שתנרמל את היחסים עם ישראל, וזאת לאחר שיהיה שלום מלא וישראל תיסוג מן האדמות הערביות הכבושות.[11] אולם, מקורות ממדינות המפרץ מסרו כי המשלחות של מדינות המפרץ, פרט למשלחת הסעודית, הסכימו על לחיצת היד הזו עם ברק והדבר לא התרחש במקרה.[12]