המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דרשת חג הקורבן של בן לאדן
23/2/2003

דרשת חג הקורבן של בן לאדן

 

באתר האינטרנט "אל-נדאא" המיוחס לארגון "אל-קאעדה" ובכמה אתרי אינטרנט אסלאמיים נוספים[1], התפרסמה דרשה שנשא מנהיג "אל-קאעדה", אסאמה בן לאדן, ביום הראשון של חג הקורבן. הדרשה שודרה גם בערוץ הטלוויזיה הקטרי, "אל-ג'זירה"[2] וחלקים ממנה פורסמו בידיעה הראשית של היומון הסעודי בשפה הערבית היוצא לאור בלונדון, "אל-חיאת"[3], אך מידיעה זו הושמטו כל הקטעים הנוגעים לערב הסעודית, כמו גם התקפותיו של בן לאדן על המשטרים הערביים.

 

להלן תרגום הדרשה במלואה[4]:

 

פתיחה

"השבח לאללה אשר הוריד לעבדו ולשליחו [הנביא מחמד] את 'פסוק החרב' כדי שיאמר את האמת ויפריך את השקר. השבח לאללה שאמר: 'כאשר יחלפו [ארבעת] החודשים האסורים [בלחימה] הירגו את הפוליתאיסטים בכל מקום בו תמצאו אותם, קחו אותם [בשבי], הקיפו אותם וארבו להם. אם הם יחזרו בתשובה, יקיימו תפילה ויתנו צדקה, שחררו אותם כי אללה סלחן ורחום הוא'.[5]  השבח לאללה שאמר: 'הילחמו בהם. אללה יענה אותם בידיכם, ימיט עליהם קלון, ינחיל לכם ניצחון עליהם וירפא את לבבות המאמינים'. [6]

 

נביאנו מחמד אמר: 'נשלחתי עם חרב לקראת יום הדין, בו [כולם] יעבדו את אללה לבדו, ללא שותף. פרנסתי ניתנה לי בצל הרומח שלי, ועל מי שהפר את דברי נגזר והשפלה ועליבות. מי שנוהג כמו קבוצת אנשים, [נחשב] אחד מהם'. הנביא אמר גם: 'הוציאו את הפוליתאיסטים מחצי האי ערב'.

 

בוש-בלייר = סייקס-פיקו

בשעה שדמם של המוסלמים בפלסטין, בצ'צ'ניה, בפיליפינים, בקשמיר, ובסודאן זורם ומופקר; בשעה שילדינו בעיראק מתים בשל המצור האמריקאי; בטרם הגלידו פצעינו בשל מלחמות הצלבנים נגד העולם האסלאמי במאה שעברה, וכתוצאה מהסכם 'סייקס-פיקו' בין בריטניה לצרפת, שהוביל לחלוקתו של העולם האסלאמי לחלקים ולגזרי גופה, ולכן ממשיכים סוכני הצלבנים [הכוונה לשליטים הערביים] לשלוט בו עד היום – [בשעה שכל זה מתרחש] שבה לרחף עלינו רוח 'סייקס-פיקו'. כוונתי להסכם 'בוש-בלייר', שהוא תחת אותו הדגל ולמען אותה מטרה [כמו הסכם 'סייקס-פיקו'] – המדובר הוא בדגל הצלב ומטרתו [של ההסכם] להרוס ולגזול את אומתו של אהוב אללה [הנביא מחמד].

 

הסכם 'בוש-בלייר' טוען באופן שקרי שמטרתו הינה לחסל את הטרור. ואולם, אין זה נסתר כבר אפילו מפשוטי העם, שמטרתו לחסל את האסלאם. למרות זאת, מביעים שליטי האזור באיגרותיהם ובנאומיהם, את תמיכתם בבוש ובמלחמתו בטרור – כלומר במלחמתו באסלאם ובמוסלמים – תוך שהם בוגדים בבירור בקהילת [המוסלמים] ובאומה האסלאמית ומסתמכים על ברכתם של חכמי ההלכה של השליטים ושרי החצר שלהם.

 

כמו כן, אין זה סוד שההכנות הנערכות כעת לתקיפתה של עיראק אינן אלא חולייה בשרשרת מתוכננת של התקפות על מדינות האזור ובהן סוריה, איראן, מצרים וסודאן. ואולם, ההכנות לחלוקת ארץ שני המקומות הקדושים [קרי, ערב הסעודית] מהווה את החלק העיקרי של תוכניתם. וזאת יש לדעת, מדובר במטרה אסטרטגית ישנה, מאז עברה התלות שלה [של ערב הסעודית] מבריטניה לארה"ב לפני שישה עשורים.

 

לפני שלושה עשורים, ניסתה אמריקה לממש את מטרתה זו בעקבות מלחמת העשרה ברמדאן [1973], כאשר נשיאה ניקסון איים בפומבי לפלוש לארץ שני המקומות הקדושים. הדבר לא נסתייע בידו באותה עת, ועל כך, השבח לאללה. ואולם, עם תחילתה של מלחמת המפרץ השניה, הקימה אמריקה בסיסים צבאיים חשובים ומסוכנים, שהתפשטו ברחבי ארץ שני המקומות הקדושים, ובעיקר בקרבת הבירה, ולא נותר להם אלא לחלקה. והיום, נראה שהזמן המתאים, בעיניהם, לחלוקה הגיע. אנו שמים את מבטחנו באללה.

 

לסיכום, הפיכת האזור למטרה של אמריקה באופן כללי וחלוקת ארץ שני המקומות הקדושים באופן ספציפי אינם בבחינת עננת קיץ חולפת ותו לא; מדובר במטרה אסטרטגית שאינה יורדת [מסדר היום] של מדיניות הרמייה האמריקאית. מה הכינו הממשלות באזור כדי להתנגד למטרה האסטרטגית התוקפנית הזו? שום דבר שראוי להזכירו, פרט להגברת נאמנותן לצלבנים. לכך יש להוסיף את כינוס שרי הפנים הערביים שאורגן [בתוניס ב-13 בינואר, 2003] במטרה להילחם במוג'אהדין ולהדק את [טבעת] החנק על חכמי ההלכה הנאמנים, המנסים להזהיר את האומה ולהעיר אותה כדי שתגן על עצמה.

 

מדינת "ישראל הגדולה" והיהודים

אחת המטרות החשובות ביותר של המתקפה הצלבנית החדשה הזו, היא להכשיר את האווירה ולהכין את האזור לכך שלאחר חלוקתו תוקם מה שמכונה 'מדינת ישראל הגדולה', שתכלול בגבולותיה חלקים נרחבים מעיראק וממצרים, עבור בסוריה, בלבנון, בירדן, בפלסטין במלואה, ובחלקים גדולים מארץ שני המקומות הקדושים.

 

הבה אומר לכם מהי 'ישראל הגדולה' ואילו אסונות יגרמו לאזור. מה שקורה לאנשינו בפלסטין אינו אלא מודל שהברית הציו-אמריקאית רוצה להחיל אותו על שאר האזור: הרג הגברים, הנשים, והילדים, בתי כלא, טרור, הרס בתים, הרס חוות, ופיצוץ מפעלים. אנשים חיים בפחד מתמיד ובאימה משתקת וממתינים למוות בכל רגע מטיל או פגז שיהרסו את ביתם, יהרגו את אחותם ויקברו את תינוקם בעודו בחיים. מה נשיב לאלוהינו מחר [ביום הדין]? מה שמתרחש שם הינו בלתי נסבל עבור גברים חסונים ועל אחת כמה וכמה עבור אמהות חלושות, הרואות את ילדיהן נהרגים למול עיניהן? מאללה אנו באים ואליו אנו שבים[7]. אנו שמים את מבטחנו באללה. אללה אני מתחנן אליך [שתצילנו] ממעשיהם של היהודים, הנוצרים והשליטים הבוגדניים ודומיהם ואני מתנצל בפניך על מעשיהם של אלו הנמנעים מלהיחלץ לעזרת הדת [האסלאם].

 

המשמעות של הקמת 'ישראל הגדולה' היא היכנעותן של מדינות האזור ליהודים. הבה אומר לכם מיהם היהודים. היהודים טוו שקרים בנוגע לבורא, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לברואים. היהודים הם רוצחי הנביאים ומפרי ההסכמים, עליהם אמר אללה: 'בכל פעם שהם קיבלו על עצמם התחייבות בשבועה, קבוצה מתוכם הפרה אותה; מרביתם אינם מאמינים'[8]. אלו הם היהודים: מלווים בריבית וראשי הזנות. הם לא ישאירו לכם דבר, לא את העולם הזה ולא את הדת. אללה אמר עליהם: 'האם יש להם חלק בשלטון? אם כן, הם לא יתנו [ממנו] דבר לאנשים אפילו בגודל כתם פעוט על גלעין התמר'.[9] אלו הם היהודים שעל פי דתם הם מאמינים שבני האדם הם עבדיהם ומי שממאן [להיכנע לכך] דינו להיהרג. אללה אמר עליהם: 'הם אמרו: אין עלינו למלא כל התחייבות כלפי הנבערים מדעת [הכוונה ללא יהודים]. הם ייחסו דבר שקר לאללה ביודעין'.[10] 

 

אלו הן כמה מתכונותיהם של היהודים ועליכם להיזהר מהם; אלו הם כמה ממאפייני המזימה הצלבנית, ועליכם להתנגד לה. וכעת, מהי הדרך לבלום את הכופרים ולהציל ארצות המוסלמים? בתשובה לשאלה זו אני אומר שההצלחה היא מאללה, כפי שאמר נביאו של אללה, שועייב, שאמר: 'כל שאני רוצה הוא להביא תיקון ככל שאוכל, ודרכי תצלח רק בעזרת אללה עליו אני נשען ואליו אני פונה'[11]. לפיכך, הדרך לבלום את הכופרים היא הג'יהאד למען אללה, כדברי אללה: 'הילחם למען אללה, אין דבר באחריותך פרט לנפשך. דרבן את המאמינים. אפשר שאללה יבלום את עוצמתם של הכופרים שהרי אללה החזק ביותר והתקיף ביותר'. [12]

 

ראשית, אני מבשר לכם שלאומה [האסלאמית] יש היום כוחות אדירים שדי בהם כדי להציל את פלסטין ואת יתר ארצות המוסלמים. ואולם, הכוחות האלה כבולים ויש לפעול לשחרורם. כמו כן, הניצחון הובטח לאומה, אבל אם יתעכב הניצחון, יהא זה בשל חטאינו ומשום שנמנענו מלהיחלץ למען אללה. אללה אמר: 'אם תחלצו למען אללה, הוא יתן לכם את הניצחון וייצב את רגליכם'.[13]

 

לאומה הובטח הניצחון גם על היהודים, כפי שבישר לנו הנביא כשאמר: 'יום הדין לא יגיע אלא כאשר המוסלמים ילחמו ביהודים והמוסלמים יהרגו אותם עד שהיהודי יסתתר מאחורי האבן והעץ; והאבן או העץ יגידו: הו מוסלמי, הו עבדו של אללה, יהודי מסתתר מאחורי, בוא והרוג אותו, חוץ מעץ הע'רקד[14] שהוא העץ של היהודים'. החדית' הזה מלמד גם שהכרעת הסכסוך עם האויבים תיעשה באמצעות הרג ולחימה ולא באמצעות השבתת כוחותיה של האומה למשך עשרות שנים בדרכים אחרות כמו התרמית של הדמוקרטיה וכדומה.

 

סוד הלחימה נגד המעצמות

לאחר הבשורות האלה, ברצוני לספר לכם על כמה עניינים המסייעים לנו בג'יהאד למען אללה ובכלל זה אזכיר כמה מהמערכות והמלחמות בהן ניצחו המוסלמים בשני העשורים האחרונים, כדי לחזק את האמון העצמי של בני האומה, דבר שיש לו חשיבות בגיוסה של האומה כדי שתגן על עצמה מפני הברית הצלבנית-ציונית. האמת היא, שהאומה המוסלמית יכולה להיות הכוח האנושי הגדול ביותר אם היא תקיים את דת האסלאם באופן אמיתי, דבר שהוכח היסטורית במאות הקודמות. [האומה האסלאמית] מסוגלת להילחם ולהתנגד למי שמכונות 'המעצמות'.

 

[ואולם] לפני כן, ברצוני להזכיר אירוע הקשור לנושא הלחימה במעצמות. מחברי ספרי הביוגרפיה של הנביא סיפרו שאל-מות'נא אל-שייבאני[15], בא לאל-מדינה וביקש תגבורת מהח'ליפה כדי להילחם בפרסים. הח'ליפה עמר קרא לאנשים במשך שלושה ימים, אבל איש לא יצא [לקרב]. עמר הבין שהאנשים סובלים מתסביך פחד הלחימה נגד מעצמה והוא הורה לאל-מות'נא לספר לאנשים על הניצחון שהנחיל לו אללה נגד הפרסים כדי להסיר את [הפחד] מלבם. אל-מות'נא קם, דיבר, והמריץ את הלוחמים באומרו בין היתר: 'הו אנשים, אל תיראו [מהפרסים], כבר לגלגנו על הפרסים, גברנו עליהם וכבשנו את הצד [המערבי] הטוב יותר של האזור החקלאי של עיראק, חצינו [את המחנה] שלהם ופגענו בהם; עוד לפנינו היו מי שהעזו לצאת נגדם, וברצות אללה, יהיו גם לאחר מכן'. האנשים התלהבו ואבו עובייד אל-ת'קפי[16] קם, הח'ליפה מסר לו את דגל [הפיקוד] והאנשים הלכו אחריו.

 

בדומה לאותם [גיבורים] נעלים, אני אומר: הו אנשים אל תיראו מפני אמריקה וצבאה. חי אללה, כבר הכינו בהם פעם אחר פעם והם הובסו פעם אחר פעם. הם האנשים הפחדנים ביותר בעת הקרב. התברר לנו מהמגננה שלנו ומלחימתנו עם האויב האמריקאי, שהוא מתבסס בלחימתו בעיקר על לוחמה פסיכולוגית בשל מנגנון התעמולה האדיר שברשותו. כמו כן, הוא מתבסס על הפצצות אינטנסיביות מהאוויר כדי להסתיר את נקודת החולשה הבולטת ביותר שלו: הפחדנות והעדר רוח לחימה אצל החייל האמריקאי. לולא קצר המקום הייתי מספר לכם על כך סיפורים שכמעט ולא ניתן להאמין להם מלחימתנו נגדם בטורא בורא ובשהי-קוט באפגניסטן. הלוואי ואללה יאפשר לנו [בעתיד] לדבר על כך בפירוט.

 

ראשית, ברצוני להזכיר לכם את התבוסות שנחלו כמה מן המעצמות מידי המוג'אהדין. אני מזכיר לכם את תבוסת ברה"מ לשעבר שהתחסלה לאחר עשר שנים של לחימה קשה מידי האפגאנים ועוזריהם מקרב המוסלמים, הודות לאללה. כמו כן, תבוסת הרוסים בצ'צ'ניה, שם הראו המוג'אהדין את הדוגמאות הנפלאות ביותר של הקרבה עצמית. המוג'אהדין הצ'צ'נים שם, יחד עם אחיהם הערבים, ניפצו את גאוותם של הרוסים והנחילו להם אבידות על גבי אבידות. [הרוסים] נסוגו מובסים אחרי המלחמה הראשונה. לאחר מכן, שבו הרוסים בתמיכה אמריקאית, ורוסיה עדיין סופגת אבידות כבדות מידי קבוצה מאמינה קטנה, שאנו מתפללים שאללה יחזקם ויביא לניצחונם.

 

כמו כן, ברצוני להזכיר לכם את תבוסת הכוחות האמריקאים בשנת 1402 להיג'רה [1982] כאשר בני ישראל פלשו ללבנון. ההתנגדות הלבנונית שלחה משאית מלאה בחומרי נפץ למרכז כוחות המארינס האמריקאיים בביירות והרגה מתוכם יותר מ-240, שילכו לגיהינום ולסופם המר.

 

לאחר מכן, אחרי מלחמת המפרץ השניה, הכניסה אמריקה את גייסותיה לסומליה ואלו הרגו 13 אלף מוסלמים שם. אין כוח ואין אייל אלא לאללה. אז התעוררו אריות האסלאם מקרב הערבים האפגאנים והם נחלצו לעזרתם [של הסומאלים] יחד עם אחיהם באותה ארץ וגררו את גאוותה של אמריקה כסחבה בבוץ. הם הרגו בהם, השמידו מהטנקים שלהם והפילו ממטוסיהם. אמריקה ובעלי בריתה נמלטו בלילה אפל, מבלי שאיש מפנה מבט אל רעהו. השבח והתודה לאללה.

 

באותה תקופה הכינו צעירי הג'יהאד מטעני חבלה נגד האמריקאים בעדן. אלו התפוצצו ולפחדנים לא היתה ברירה אלא לברוח תוך פחות מ-24 שעות. לאחר מכן, בשנת 1415 להיג'רה [1994], ארע פיצוץ בריאד שבו נהרגו ארבעה אמריקאים. היה זה מסר ברור לכך שבני האזור מתנגדים למדיניות האמריקאית של תמיכה ביהודים וכיבוש ארץ שני המקומות הקדושים [סעודיה].

 

שנה אחר כך, ארע פיצוץ נוסף באל-ח'ובר, שבו נהרגו 19 ונפצעו יותר מ-400. לאחר מכן נאלצו האמריקאים להעביר את בסיסיהם הגדולים מהערים למדבר. בשנת 1418 להיג'רה [1997], איימו המוג'אהדין בפומבי על אמריקה כדי שתפסיק את תמיכתה ביהודים ותצא מארץ שני המקומות הקדושים. האויב דחה את האזהרה והמוג'אהדין הצליחו, הודות לאללה, להנחית שתי סטירות אדירות במזרח אפריקה. לאחר מכן, הוזהרה אמריקה פעם נוספת, אבל היא לא שעתה [לאזהרות] ואללה הצליח את דרכם של המוג'אהדין שבפעולה אדירה של מסירות נפש השמידו את המשחתת האמריקאית 'קול' בעדן. היתה זו סטירה מהדהדת בפניו של הממסד הצבאי האמריקאי. כמו כן, חשפה פעולה זו את שיתוף הפעולה של הממשלה התימנית [עם ארה"ב] כיתר מדינות האזור.

 

ה-11 בספטמבר

לאחר מכן, ראו המוג'אהדין שכנופיית הפשיעה השחורה בבית הלבן מציגה את הדבר שלא כפי שהוא, ושמנהיגם, שהוא טיפש שמצייתים לו, טוען שאנו מקנאים בהם על דרך החיים שלהם, בעוד שהאמת אותה מסתיר פרעה של דורנו, היא שאנו מכים בהם בשל העושק שהם גורמים לנו בעולם האסלאמי, ובעיקר בפלסטין ובעיראק ובשל כיבוש ארץ שני המקומות הקדושים על ידם. כאשר ראו זאת המוג'אהדין, הם החליטו לנקוט חשאיות ולהעביר את המערכה ללב ארצו ולתוך ביתו [של נשיא ארה"ב].

 

ביום שלישי המבורך, ה-23 בג'מאדי אל-ת'אני, 1422, המקביל ל-11 בספטמבר, 2001, בעוד הברית הציונית-אמריקאית קוצרת את בנינו ואת תושבי אדמת אל-אקצא במטוסים ובטנקים אמריקאים ובידיים יהודיות; בעוד בנינו בעיראק מתים כתוצאה מהמצור העושק מצד אמריקה וסוכניה; ובעוד העולם האסלאמי מצוי במרחק רב מקיום הדת באופן אמיתי – בשעה שזה היה המצב: תסכול, ייאוש, והשתמטות מצד המוסלמים, פרט למי שאללה ריחם עליו, ועושק, גאוותנות, ותוקפנות מצד הברית הציו-אמריקאית, ובשעה שארץ הדוד סם, פוחזת בשחיתותה, גואה ברודנותה, 'מנפחת את לחייה בבוז כלפי האנשים ומהלכת ביהירות על פני האדמה'[17] מבלי שתשית את ליבה לאיש משום שהיא חשבה שאין דרך לפגוע בה – פגע בהם אסון כבד. הבה אומר לכם מהו האסון הכבד: זינקו פרועי השיער ומאובקי הרגליים[18] הנרדפים בכל מקום, צעירים שהאמינו באלוהים ושאללה הנחה אותם בדרך הישר, חיזק את ליבותיהם וכתב אמונה על לוח ליבם, [צעירים] שלא חששו מ'גערותיהם של אלו המחפשים פגמים'[19], וביקשו את [קרבתו] של אללה, [צעירים] שליבם לא הניח להם להחריש על מעשה עוול, והם מקריבים את חייהם אך לא את כבודם.

 

הם פשטו במטוסי האויב בפעולה אמיצה ויפה שלא נודעה באנושות כמוה. הם ניפצו את פסיליה של אמריקה ופגעו במשרד ההגנה, בליבו. הם פגעו בכלכלה האמריקאית, בלב ליבה, וגררו את אמריקה כסחבה על פני האדמה ואת גאוותה בבוץ. מגדלי ניו יורק התמוטטו ועם ההתמוטטות הזו, באה התמוטטות גדולה עוד יותר: התמוטטה האגדה בדבר אמריקה המעצמה, התמוטטה אגדת הדמוקרטיה, ולאנשים התברר שהערכים של אמריקה הם בשפל המדרגה. התנפצה האגדה בדבר ארץ החירות; התנפצה האגדה בדבר הביטחון הלאומי האמריקאי והתמוטטה האגדה בדבר ה-CIA והשבח והתודה על כך לאללה.

 

אחת התוצאות החיוביות החשובות ביותר של הפשיטות של ניו יורק וושינגטון היתה חשיפת האמת בנוגע לסכסוך בין הצלבנים לבין המוסלמים. [הפשיטות] גילו את עוצמת האיבה שרוחשים כלפינו הצלבנים, כאשר שתי הפשיטות פשטו את עורו של השה מעל גבו של הזאב האמריקאי וגילו את האמת המכוערת לגביו. העולם כולו התעורר מתנומתו והמוסלמים שמו לב לחשיבות העיקרון [האסלאמי] הקובע כי הבריתות חייבות להיות למען אללה והמלחמה היא למען אללה. כמו כן, התחזקה רוח האחווה הדתית בין המוסלמים, עובדה המהווה צעד אדיר בדרך לאיחוד המוסלמים תחת סיסמת המונותאיזם, כדי לכונן את הח'ליפות ישרת הדרך, ברצות אללה. לאנשים התגלה כי ניתן להכות באמריקה, הכוח העושק הזה, וניתן להשפילה, לבזותה ולדכאה. בפעם הראשונה מבין רוב העם האמריקאי את האמת בנוגע לסוגיה הפלסטינית וכי מה שפגע בהם במנהאטן הוא תוצאה של המדיניות העושקת של הממשלה שלהם.

 

לסיכומו של דבר, אמריקה היא מעצמה בעלת כוח צבאי אדיר וכלכלה רחבה, אבל כל זה בנוי על בסיס רעוע שאותו ניתן להפוך למטרה ולהתמקד בנקודות החולשה הבולטות שלה. אם היא [אמריקה] תוכה באחד חלקי מאה מאותן נקודות, ברצות אללה, היא תמעד תיבול ותוותר על הנהגת העולם ועל העושק שלו.

 

קבוצה קטנה של [לוחמי] האסלאם הצעירים הצליחו, למרות עמידת הברית הבינלאומית נגדם, להציג הוכחה לאנשים כי ניתן להילחם ולהיאבק במה שמכונה 'מעצמה'. הם הצליחו להגן על הדת שלהם ולהועיל למטרות של אומתם יותר משעשו ממשלות ועמים של חמישים וכמה מדינות בעולם האסלאמי, משום שהם השתמשו בג'יהאד כאמצעי להגן על הדת. כפי שאמר אבו הלאלה[20]: 'לניצחון סיבות וכך גם לתבוסה, וכל דרך המנחילה את הנצח שכרה בצדה; הדרכים אל המטרות הנשגבות שונות והקצרה שבהן היא זו אשר שופכת דם, ואשר שמשני עבריה [ניצבים] אנשים אצילים'.

 

'שליטי מדינות ערב בגדו באללה, בנביא, ובאומה'

בזכות אללה, יש באומה רבים הדומים לאותם צעירים גיבורים, אבל הם כבולים ועל כולנו לשתף פעולה בשחרור כבליהם, כדי שהם יפרצו כמוג'אהדין למען אללה, משום שהג'יהאד הוא הדרך לעוצמתה של האומה ולביטחונה. המגבלות והמחסומים הניצבים בפני פריצתם של צעירי האומה לג'יהאד הם רבים, אבל אנו נדבר על החשובים שבהם.

 

לפני הכל, ברצוני להזכיר חדית' מתוך שני קובצי המסורות המוסמכים, שמי שפעל על פיו הלך [בדרך הישר] ומי שסטה ממנו, אבד. הנביא אמר: 'מה שהביא להשמדת קודמיכם היה שכאשר אדם נכבד מתוכם גנב – הם הניחו לו, ואם אדם חלש מביניהם גנב – הם הענישוהו על פי השריעה'. שימו לב, אנשים נבונים: זו אחת הסיבות להשמדתנו.

 

ברצוני להזכיר גם את סיפור התאסלמותו של ח'אלד [אבן אל-וליד] כדי לשחרר את המחשבה מתלות עיוורת. נאמר לו, לאחר שהתאסלם באיחור: 'איפה היתה התבונה שלך, הו ח'אלד, שלא ראית את אור הנבואה, שהיה מצוי בקרבכם מזה עשרים שנה?' ח'אלד השיב: 'היו בראשנו [כלומר, הנהיגו אותנו] גברים שראינו את מוחותיהם כהרים'.[21]

 

האמאם אחמד [אבן חנבל] אמר: 'חוסר הבנה הוא כאשר אדם מחקה באמונתו הדתית אנשים [אחרים]'.

 

המגבלה העיקרית בדורנו הם אותם שליטים ועדי שקר מקרב חכמי הדת הרשעים, שרי החצר, המושכים בעט להשכיר ודומיהם. בנוגע לשליטים, קיימת הסכמה בקרב האנשים על כך שהם חסרי אונים ובוגדים. לאלו התובעים מהאנשים להיות נאמנים לאותם שליטים למרות כל זאת, אנו אומרים: מתי חדלו העמים לגלות נאמנות לאותם השליטים כדי שניתן יהיה לייעץ להם לחזור ולהיות נאמנים להם? הדבר לא קרה [מעולם] והתוצאה היא כפי שאתם רואים: הגמוניה של הכופרים עלינו, וכבר נאמר 'מי שכשל בתכנון בשעת רגיעה, לא ייטיב לתכנן כאשר המצב יוצא מכלל שליטה'.[22]

 

המחלוקת שלנו עם השליטים איננה מחלוקת משנית שניתן לפתור אותה, שהרי אנו מדברים על העיקרון הראשי של האסלאם: על השהאדה ש'אין אל מבלעדי אללה ומחמד הוא שליחו של אללה'. השליטים האלה הפרו [את העיקרון הזה] מיסודו בכך שהפכו בעלי ברית של הכופרים, חוקקו חוקים מעשה ידי אדם, ואישרו והחילו את חוקי הכפירה של האו"ם. השלטון שלהם הפך מבחינה הלכתית כבר מזמן לבטל ומבוטל, ואין אפשרות להמשיך להיות תחת שלטונם. המקום אינו מספיק כאן כדי להרחיב, אבל הזכרנו מדברי חכמי ההלכה, אללה ירחם עליהם, בגילוי הדעת מס' 17 של רשות העצה והרפורמה[23].

 

אחרי זה, אנו אומרים: האם יעלה על הדעת שמוסלמי יגיד למוסלמים: היו נאמנים ל[נשיא אפגניסטן] קרזאי ושתפו עמו פעולה כדי לכונן את האסלאם, להסיר את העושק ולמנוע מאמריקה מלבצע את מזימותיה? הדבר לא יעלה על הדעת, משום שקרזאי הוא משתף פעולה שהובא על ידי אמריקה ולכן תמיכה בו נגד המוסלמים, מהווה אחד מעשרת המעשים הסותרים את האסלאם שיש בו כדי להוציא [אדם] מקהילת המוסלמים. אנו שואלים: מה ההבדל בין קרזאי של ה'עג'ם' [כלומר, של העמים שאינם ערביים] לבין קרזאי של הערבים? מי העלה את שליטי מדינות המפרץ? הצלבנים. מי שהעלו את קרזאי של קאבול וייצבו את קרזאי של פקיסטן, הם שהעלו את קרזאי של כווית, את קרזאי של בחרין את קרזאי של קטר והמדינות האחרות. מי שהעלו את קרזאי של ריאד לפני מאה שנה, והביאו אותו לאחר שהיה פליט בכווית, כדי שילחם לצדם נגד המדינה העות'מאנית והמושל מטעמה, אבן אל-רשיד – הם הצלבנים. הם עדיין נותנים חסות למשפחה הזו [הכוונה למשפחת המלוכה הסעודית]. אין הבדל בין קרזאי של ריאד לקרזאי של קאבול. שימו לב אנשים נבונים: 'האם הכופרים שלכם טובים יותר מאלו? או שמא [סבורים אתם ש]ניתן לכם זיכוי בכתבי הקודש?'[24]

 

השליטים שרוצים לפתור את בעיותינו, שאחת החשובות שבהן היא הסוגיה הפלסטינית, באמצעות האו"ם או באמצעות תכתיביה של ארה"ב, כפי שארע ביוזמה של האמיר עבדאללה בן עבד אל-עזיז בביירות עליה הסכימו כל הערבים, יוזמה שבאמצעותה הוא מכר את דמם של השהידים ומכר את אדמת פלסטין כדי לרצות את היהודים ואת אמריקה ולתמוך בהם נגד המוסלמים – השליטים האלה בגדו באללה ובנביאו, הוציאו את עצמם מקהילת המוסלמים ובגדו באומה.

 

אני גם אומר: מי שרוצים לפתור את בעיותינו באמצעות השליטים חסרי האונים והבוגדים האלה, מרמים את עצמם. הם הוליכו שולל את אומתם, כרעו ברך בפני מי שעשקו, סטו מדרך הישר באופן ברור והם, במקרה הטוב, חסרי אונים ומושחתים. על המוסלמים לייעץ להם, ואם הם דוחים את העצה, יש להיזהר ולהזהיר מפניהם.

 

כמו כן, על המוסלמים להתנער מהשליטים העריצים האלה. ההתנערות מהעריץ אינה מצוות-רשות; זהו אחד משני יסודותיו של המונותאיזם שבלעדיהם אין המונותאיזם קיים. אללה אמר: 'מי שכופר בטאע'ות ומאמין באללה, אוחז במשענת איתנה שלעולם לא תישבר. אללה שומע הכל ויודע הכל'[25]

 

פוסקי ההלכה המשרתים את שליטי ערב

בנוגע לחכמי הדת הרשעים, שרי החצר, המושכים בעט להשכיר ודומיהם, הרי כבר נאמר כי לכל זמן יש שלטון ואנשים [המתאימים לו]. אלה הם אנשי השלטון המזייפים את האמת ומוסרים עדות שקר, אפילו בארץ אל-חראם [סעודיה], בבית אל-חראם [מכה], ובחודש אל-חראם [הרמדאן]. אין כוח ואין אייל אלא לאללה. הם טוענים שהשליטים הבוגדים הם האפוטרופוסים שלנו. אין כוח ואין אייל אלא לאללה. הם אומרים זאת בכדי לייצב את יסודות המדינה. אלו סטו מדרך הישר ויש להתרחק מהם ולהזהיר מפניהם.

 

המדינה מתבססת על חכמי הדת שלה ומעלה אותם בתוכניות הדת שלה [בטלוויזיה] כדי לפסוק הלכות למשך דקות ספורות בהן זקוק להם המשטר כדי להעניק לו ולהתנהגותו מעטה הלכתי, כפי שארע ביום בו התיר המלך [הסעודי] את ארץ שני המקומות הקדושים לאמריקאים. הוא ציווה על חכמי הדת שלו ואלו הוציאו את פסק ההלכה הקטסטרופלי הזה שסתר את הדת, שם ללעג את תבונתם של המוסלמים ותמך במעשהו הבוגדני באותו אסון אדיר. האומה סובלת כיום מאסונות, מפחד, ומאיומים כתוצאה מאותה החלטה הרסנית ואותו פסק הלכה צבוע. מי שקרא את הביוגרפיות של האמאמים ישרי הדרך בימי אסון, כמו הביוגרפיה של האמאם אחמד אבן חנבל, ואחרים, יודע מה ההבדל בין חכמי הדת הנוהגים הלכה למעשה על פי ה'שריעה' לבין חכמי הדת המתחנפים [לשלטון]. כמאמר המשורר: "אנו מטליאים את עולמנו על ידי קריעת דתנו; ועל כן, דתנו אבדה, וגם עולמנו [אבד לנו]".

 

המכשול השני [בפני הג'יהאד] הם חכמי ההלכה והמטיפים האוהבים את האמת ושונאים את השקר, [אך] נמנעים מלהשתתף בג'יהאד; אלו פירשו פירושים והסיתו את הצעירים מפני ההשתתפות בג'יהאד. אין כוח ואין אייל אלא לאללה. אלה ראו את השקר מתפשט ומתגבר, והתגייסו למלא את חובת התמיכה באמת, [החובה] לצוות [לעשות] את הטוב ולאסור [לעשות] את הרע. אנשים רבים התחנכו על ידיהם לדרך הישר ולחוכמת ההלכה. הם עשו טוב ואללה יגמול להם על כך. אלא ש[שלטון] השקר מתמלא חימה [למראה] האמת ואנשיה והוא החל להצר את צעדיהם ולהפחידם, הוא מנע מהם מלשאת דרשות וללמד, פיטר אותם ממשרותיהם, ולבסוף כלא את אלה שהתעקשו להמשיך לצוות [לעשות] את הטוב ולאסור [לעשות] את הרע.

 

הלחצים הקשים האלה הובילו באופן הדרגתי לסטייה מדרך הישר, למעט מי שאללה חס עליו, וזהו דבר טבעי, משום שהאדם אינו מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה בתנאים בלתי נכונים, ובמיוחד מבחינה ביטחונית. כדברי הנביא: 'שופט לא ישפוט בין שניים, בשעה שהוא כועס'. אם זהו המצב בעת שהוא כועס, על אחת כמה וכמה כאשר הוא פוחד?

 

ההפחדה בה משתמשות מדינות ערב כלפי העם גרמו להרס כל החיים ובכללם ענייני הדת, משום שהדת היא מתן עצה ולא ניתן לתת עצה כשאין ביטחון. הפחד חילק את הציבור לחלקים ואני אדבר על כמה מהם:

 

חלק אחד נסוג, הצטרף לשלטון ותמך בו. אין כוח ואין אייל אלא לאללה.

 

לחלק אחר התברר שהוא לא יוכל להמשיך להטיף וללמד ולא יוכל להבטיח את המכון שלו, את האגודה שלו, את אנשיו, או את עצמו, את מעמדו ואת כספו אם הוא לא ישבח את השליט העריץ ויחניף לו. לכן הוא פירש [את המקורות] באופן נפסד ושקרי והוליך שולל באופן ברור אנשים רבים.

 

חלק נוסף, אללה הגן עליהם מלהתאים את עצמם ולהתחנף לשליטים הבוגדים והם הקפידו להישאר תחת דגל [החובה] לצוות לעשות את הטוב ולאסור [לעשות] את הרע והם עשו מאמצים ראויים לשבח בהטפה לאללה. אלא שהלחצים שהזכרתי היו כבדים ביותר והם לא הכינו את עצמם לשאת בהם, [ולמלא את] חובותיהם הדתיות שמן החשובות שבהן ההיג'רה והג'יהאד. היתה הזדמנות מזה יותר משני עשורים [להצטרף לג'יהאד], אך הם לא ניצלו אותה, משום [שהלחצים] גרמו להם לאבד את היכולת להחליט את ההחלטה הנכונה, למעט אלו שאללה חס עליהם, בימים קשים אלה. לכן, אנו רואים שקבוצה מהם לא קיבלו עד היום החלטה על הג'יהאד וההתנגדות. ההיחלצות למען הדת וכינונה הם חובות דתיות חשובות שיש לה תכונות [המוגדרות] בברור בספרו של אללה [הקוראן] ובביוגרפיה של הנביא ושל חבריו. מי שאין לו את התכונות האלה, אינו יכול להיחלץ למען הדת. את התכונות האלה תאר אללה בקוראן, בין היתר באומרו: 'הו המאמינים, מי מכם שחוזר בו מדתו, אללה יביא במקומו אנשים [אחרים] שיאהבו אותו והוא יאהב אותם, שיהיו נמוכי רוח כלפי המאמינים ותקיפים כלפי הכופרים, הם ילחמו את מלחמת הג'יהאד למען אללה ולא ישיתו ליבם לגערותיהם של אלו המחפשים פגמים. זהו חסדו של אללה; הוא מעניק אותו למי שהוא רוצה. אללה הוא רב חסד ויודע הכל'[26].

 

בחדית' הנוגע לנביא מחמד ולורקה בן נופל[27], אמר ורקה: 'הלוואי והייתי צעיר בה [כלומר, במועד בו החלה שליחותך] ואהיה בחיים כאשר בני שבטך יגרשו אותך'. אמר הנביא: 'האם הם עומדים לגרש אותי?' אמר: 'כן! מעולם לא הביא אדם [מסר] כמו זה שאתה הבאת בלא שקמו עליו אויבים ואם יבוא יומך [כלומר, יום גרושך], ואני עודני בחיים, אעזור לך עזרה מלאה'.

 

מצבו של אדם הרוצה באמת לשאת את משא הדת הוא מצב של איבה עם אנשי השקר, ולא מצב של דו קיום עם השקר כפי שאנו רואים. אין כוח ואין אייל אלא לאללה. מי שרוצה לכונן  את הדת צריך להיחלץ למענה [ולהיות מוכן] להקריב את חייו ואת רכושו, כפי שאמר ורקה: 'ואם יבוא יומך ואני עודני בחיים, אעזור לך עזרה מלאה'. זה היה המצב ביום שבועת הנאמנות של אל-עקבה[28]. ההיחלצות למען הדת אינה נעשית רק באמצעות מתן שיעורים. הדת אינה מתבססת על פירורי הזמן והכסף שלנו; הסחורה של אללה יקרה. מה רב ההבדל בין ישיבה ומתן שיעורים לבין הקרבת הנפש והראשים כדי לתמוך באללה. לכן, [דודו של הנביא מחמד] אל-עבאס בן עבד אל-מטלב, שהחזיק בדת של בני שבטו [כלומר, היה פוליתאיסט] אך רצה לדאוג לביטחונו של בן אחיו, מחמד, אצל ה'אנצאר' [תומכי הנביא מאל-מדינה][29], אמר בין היתר: 'אם אתם אנשים בעלי כוח, יכולת עמידה, והבנה במלחמה, ואם יש בכוחכם לעמוד מול כל הערבים, שהרי הם כולם יירו בכם מקשת אחת [כי אז...][30]'.

 

אני אומר: התכונות האלה נדרשו לאנשי האמונה כדי לשמור על הנביא והן נדרשות היום כדי לשמור על דתו של הנביא. לאחר שאל-עבאס סיים את דבריו, אמר אל-בראא בן מערור מה'אנצאר': 'חי אללה, אילו היה בלבנו דבר אחר ממה שאנו אומרים, היינו אומרים זאת, אבל אנו רוצים להיות נאמנים [להבטחתנו], לומר דברי אמת ולמסור את נפשנו כדי להגן על שליח אללה'. ואני אומר שכך היא הדת: היא מושתתת על נאמנות [להבטחות], אמירת דברי אמת ומסירת הנפש בעבור הדרך. לאחר מכן, כאשר הם קמו כדי להישבע אמונים, אמר אסעד בן זרארה[31]: 'לאט לכם, אנשי ית'רב[32]. אנו לא האצנו בבהמות הרכיבה שלנו [אל הנביא מחמד במכה], אלא לאחר שידענו שהוא שליח אללה. הוצאתו [ממכה] היום [פרושה] היפרדות מכל הערבים [והסתכנות] בהרג הטובים שבכם, ושתאכלנה אתכם החרבות. ועל כן, אם אתם אנשים היכולים לעמוד בכך, קחו אותו [את מחמד לאל-מדינה] ושכרכם מאללה; אך אם אתם אנשים החוששים, עזבו אותו, ואללה יסלח לכם.' אז הם אמרו: 'הו אסעד, הושט את ידך בשם כולנו, אנו לא נפר את שבועת האמונים הזו ולא נזנח אותה.'

 

אלו היו תכונותיהם של מי שרצו להגן או לכונן את דת האסלאם. כך גם היום אומרים המוג'אהדין לחכמי הדת ולמטיפים האוהבים את האמת ואינם מחניפים לשקר: אתם הנפתם את דגל דת האסלאם ואתם יודעים שזוהי דת האמת של נביאו של אללה. נשיאת הדגל על ידיכם באמת משמעותה היפרדות מכל הממשלות הערביות ושאינן ערביות על פני האדמה והרג הטובים שבכם, ושתאכלנה אתכם החרבות. ועל כן, אם אתם אנשים היכולים לעמוד בכך, שימרו על הדגל, ושכרכם מאללה; אך אם אתם חוששים לנפשותיכם, הניחו את דגל ההגנה והלחימה ואל תעמדו חוצץ בין צעירי האומה לבין הג'יהאד למען אללה ואללה יסלח לכם.


הג'יהאד

כעת, נדבר על חובת המוסלמים ביחס למלחמה הצלבנית-ציונית הזו נגד אומת האסלאם. אללה אמר: 'הילחם למען אללה, אין דבר באחריותך פרט לנפשך, דרבן את המאמינים. אפשר שאללה יבלום את עוצמתם של הכופרים שהרי אללה הוא החזק ביותר והתקיף ביותר'. [33]

 

החובה הראשונה במעלה כיום, אחרי עצם האמונה, היא להדוף את האויב התוקפני ולהילחם בו. שיח' אל-אסלאם[34] אמר: 'אין חובה גדולה יותר– לאחר עצם האמונה – מהדיפת האויב התוקפן המשחית את הדת ואת העולם הזה ואין לקבוע לכך סייג כלשהו.'

 

הג'יהאד כיום הוא חובה אישית המוטלת על האומה כולה. [האומה] שרויה בחטא עד שתקריב מבניה, מכספיה, ומכוחותיה במידה שיש בה כדי לקיים את הג'יהאד שיהדוף את רשעותם של הכופרים מעל כל המוסלמים בפלסטין ובמקומות האחרים. על המאמינים להילחם את הג'יהאד למען הגשמת האמת וביטול השקר, כל אחד בהתאם לאפשרויותיו. הנביא אמר בקובץ המסורות של מוסלם: 'מי שנלחם נגדם [אויבי האסלאם] מלחמת ג'יהאד באמצעות ידו הוא מאמין, מי שנלחם נגדם מלחמת ג'יהאד באמצעות לשונו הוא מאמין, ומי שנלחם נגדם מלחמת ג'יהאד באמצעות ליבו הוא מאמין; בלא זה [כלומר, בלא אחד מהנ"ל] אין אמונה ולו בשיעור גרגר חרדל'.

 

החדית' האדיר הזה כולל את כל המאמינים. אם אנו מאמינים, אזי אנו מוג'אהדין למען אללה ולמען הדת. המאמין שאינו מסוגל להילחם מלחמת ג'יהאד בידו ובלשונו, צריך להילחם מלחמת ג'יהאד בלבו. בכלל זה עליו להמשיך לשנוא את אויבי אללה, לקלל אותם ולהמשיך לתמוך במאמינים ובמוג'אהדין ולהתפלל למענם ולחוש את האחווה הדתית הקושרת אותו למוסלמים במזרח הארץ ובמערבה. עליו לחוש שאנשי האמונה מצויים באוהל אחד ואנשי הכפירה באוהל אחר, עד שאללה יעניק לאומה מדינה שתכלול את המוסלמים תחת הדגל הזה.

 

 עליו לעורר את עצמו לג'יהאד למען אללה באמצעות היד והלשון, שהרי זו חובתו המינימלית. עליו להחרים את הסחורות של אמריקה ובעלות בריתה. על המאמין להישמר מכל משמר מפני תמיכה בשקר, משום שתמיכה בכופרים נגד המוסלמים ולו במילה הינה מעשה כפירה ברור, כפי שקבעו חכמי ההלכה. עליו להישמר מלהשתייך לאלו שאללה אמר עליהם שהם נוהגים בקמצנות או מורים לאנשים לנהוג בקמצנות, או לאלו שאללה אמר עליהם: 'אללה יודע היטב מי מביניכם מנע אחרים [מלהילחם] ואמר לאחיו: הצטרפו אלינו, אבל הם עצמם לא יוצאים לקרב אלא במעט.'[35] אל תוסיפו לחטא ההימנעות [מיציאה לג'יהאד] את החטא של החלשת רוחם [של אחרים].

 

וכיום, הג'יהאד באמצעות הקרבת הנפש, למרות היותו חובה אישית החלה על האומה כולה, הוא חובה המוטלת על הצעירים יותר מאשר על המבוגרים ועל הזקנים. כמו כן, הג'יהאד בכסף היום הוא חובה החלה על בעלי הממון יותר מאשר של זולתם. אללה, בחסדו כלפי האומה, פתח את ליבותיהם של רבים מצעירי האומה לג'יהאד למענו וכדי להגן על דתו ועל עבדיו. על האומה [האסלאמית] לעזור להם, לעודד אותם ולהקל עליהם כדי שהם יגנו ויהדפו ממנה את העושק, את הבושה, ואת החטא. על האומה [האסלאמית] לשמור על הג'יהאד הקיים היום ולתמוך בו בכל כוחה, משום שהוא יקר מאוד. כזה הוא המצב בפלסטין, בצ'צ'ניה, באפגניסטן, בקשמיר, באינדונסיה, בפיליפינים, וביתר ארצות המוסלמים. דגל הג'יהאד במדינות אלה לא היה ממשיך להתנוסס, על אף המתקפה האכזרית מצד אויבי אללה, ללא – בנוסף לטובו של אללה – השקעת כמות בלתי ניתנת לתיאור של סבל, דם וחלקי גופות ואנו מתפללים לאללה שיקבלם כשהידים.

 

הלחימה באפגניסטן

אני מבשר לכם שהג'יהאד באפגניסטן מתקיים כיום בצורה טובה, השבח לאללה, והעניינים הולכים ומשתפרים לטובת המוג'אהדין הודות לאללה. אנו מצויים בשנה השניה ללחימה ואמריקה לא הצליחה להשיג את מטרותיה והיא הסתבכה בביצה האפגאנית. מה שאמריקה ראתה בחודשים הראשונים למלחמה כניצחון, השתלטותה על הערים, כתוצאה מכך שהמוג'אהדין פינו אותן – הרי שהמומחים הצבאיים בכלל ואלו המכירים את אפגניסטן בפרט – רואים בכך נסיגה טקטית המתאימה לאופי מדינת הטאליבאן ולאופיים של האפגאנים לאורך ההיסטוריה הארוכה שלהם במלחמות גרילה. למדינת הטליבאן לא היה צבא סדיר שיוכל להגן על הערים, לכן פנו האפגאנים להיעזר, לאחר אללה, ביכולתם לנהל מלחמת גרילה מעומק הריהם הקשים למעבר, באותה הטקטיקה בה הביסו בעבר, הודות לאללה, את צבא  ברה"מ. הדבר הוכח לאחר שפרצה מלחמת הגרילה ומספר המבצעים הממוצע ליום עלה לשניים. האמריקאים מצויים כיום בתסבוכת אמיתית: הם אינם מסוגלים להגן על כוחותיהם, ובמקביל הם אינם מסוגלים להקים מדינה שתגן על נשיאה, ועל אחת כמה וכמה תגן על אחרים.

 

הודות לאללה, התקיים תיאום עם כל המוג'אהדין בשנה החולפת, והכל נלהבים לג'יהאד ורואים בו חובה המוטלת עליהם. לולא מיעוט האמצעים, היה ניתן בנקל להעלות את ממוצע המבצעים היומי לרמה שבה היה בג'יהאד הקודם נגד הרוסים, שבו האמריקאים לא היו יכולים לעמוד. לכן, החובה המוטלת על האומה היום היא לתמוך בג'יהאד באופן כללי, ובכלל זה בפלסטין ובאפגניסטן. הצירים האלה הם מהחשובים שיש להתמקד בהם כדי להתיש את היהודים, בעלי הברית של האמריקאים, וכדי להתיש את האמריקאים, בעלי הברית של היהודים. תבוסתה של אמריקה באפגניסטן, בעזרת אללה, תהיה תחילת סופה.

 

ה'פיתנה' ["הסכסוך הפנימי"]

ברצות אללה, לא תיפגעו מצדנו ומצד אחינו המוג'אהדין האפגאנים, ואנו מקווים, ברצות אללה, שאנו לא ניפגע מצדכם. האומה מצויה כיום לפני קרב מן הקרבות למען אללה ואסור שיהיו בו [גילויים של] חוסר אונים ואי-צדק. גייסות המאמינים צריכים להתאחד מול גייסות הכופרים. יש לחזור בתשובה מן העוונות ומן החטאים. כמו כן על האומה הניצבת מול הדבר הקשה הזה, שהוא עניין רציני ולא קל ערך, לוותר על חיי המשחקים, ההוללות, והמותרות. עליה להתחשל ולהתכונן לחיים האמיתיים, חיי ההרג והלחימה, המכה והקרב. אני מצטט בפניכם מה שאמר שיח' אל-אסלאם בנוגע למצב פיתנה דומה לזה בו אנו מצויים כיום[36]. הוא אמר: 'דעו, אללה יצליח דרככם, שהנביא אמר, והדבר נמסר מפי מוסרים מהימנים רבים, "עדה אחת מתוך אומתי עדיין תומכת ב[אמונת] האמת. הם אינם ניזוקים ממי שזונח אותם ולא ממי שמתנגד להם עד ליום הדין.'

 

הפיתנה הזו חילקה את הציבור לשלושה פלגים: העדה שאללה עוזר לה, שהם לוחמי הג'יהאד נגד אותם אנשים משחיתים; העדה המתנגדת שהם אותם אנשים [משחיתים] ומי שמצטרף אליהם מקרב רפי השכל המשתייכים לאסלאם; והעדה הזונחת הכוללת את אלו שנמנעו מלקיים את הג'יהאד שלהם, על אף היותם מוסלמים אמיתיים. על כל אדם לבחון האם הוא משתייך ל'עדה שאללה עוזר לה', ל'עדה הזונחת' או ל'עדה המתנגדת', משום שאין פלג רביעי.

 

[אבן תימייה,] רחמי אללה עליו, אמר: 'חי אללה, אילו היו הקדמונים מקרב אלה שהיגרו עם הנביא [ממכה לאל-מדינה] ומקרב ה'אנצאר' [תומכי הנביא באל-מדינה], כמו אבו בכר, עמר, עת'מאן, עלי, וזולתם, חיים בימינו, כי אז אחד המעשים הטובים ביותר שלהם, היה הג'יהאד נגד אותם אנשים פושעים. לא יחמיץ מלחמה מסוג אלא מי שאינו שוקל כראוי את השכר והעונש בעולם הבא, מי שנוהג באיוולת, ומי שנשלל ממנו שכר אדיר בעולם הזה ובעולם הבא.' ובכך הוא סיים את דבריו.

 

צוואתו של בן לאדן

אני מורה לצעירים להגביר מאמץ בג'יהאד, משום שהם בראש אלה שהחובה הזו נוגעת להם כיום, כפי שציין אל-שאטבי בספרו "אל-מואפקאת".

 

דעו כי לחתור להרוג את האמריקאים והיהודים לאורכו ולרוחבו של העולם, היא אחת החובות הגדולות ביותר ואחד ממעשי המצווה הרצויים ביותר לאללה.

 

כמו כן אני מורה להם [לצעירים] להתלכד סביב חכמי ההלכה דוברי האמת והמטיפים הנאמנים הנוהגים הלכה למעשה על פי ה'שריעה'. אני מורה להם לנהל את ענייניהם בחשאיות ובעיקר בפעולות הצבאיות של הג'יהאד.

 

אני מבשר לכם באופן כללי ולאחינו בפלסטין בפרט, שאחיכם המוג'אהדין ממשיכים בדרך הג'יהאד ותקיפת היהודים והאמריקאים: פעולת מומבאסה אינה אלא תחילת הישועה, אם ירצה אללה, ואנו לא נאכזב אתכם. המשיכו להילחם בברכתו של אללה, אנו עמכם ממשיכים להילחם, אם ירצה אללה.

 

סיכום

בטרם אסכם, אני מעורר את עצמי ואת אחי המאמינים לג'יהאד למען אללה, בדברי המשורר[37]:

 

הנני מוביל את הסוס שלי ומשליך אותו יחד אתי, השנה, לקרב,

הו אלוהי, כאשר יבוא מותי, אל יהי על מיטה עטופה תכריכים ירוקים

ואולם, לו יהי קברי בטן נשר השוקט במרומי השמיים, בין נשרים דואים[38],

ואהיה שהיד בתוך חבורת צעירים [לוחמים] שהמוות פגע בהם בנקיק מפחיד,

פרשים מ[שבט] שייבאן, אשר מאחדת אותם יראת האל, [גיבורים] היורדים מן הסוסים [להלחם פנים אל פנים] בשעה שהצבאות מתקרבים זה אל זה.

כאשר יעזבו את העולם הזה, יעזבו את הסבל ויגיעו למה שמובטח בקוראן.

 

לסיכום, אני מורה לעצמי ולאחי המוסלמים להקפיד על יראת האל בסתר ובגלוי, להרבות בתפילות ובתחינות לאללה, כדי שיקבל את תשובתנו ויושיענו ממצוקתנו.

 

אלוהינו, הרעף עלינו ברכה בעולם הזה ובעולם הבא ומנע מאתנו את יסורי אש הגיהינום.

 

אנו מבקשים מאללה שישחרר את אסירינו מידי האמריקאים וסוכניהם, ובראשם שני השיח'ים עמר עבד אל-רחמן וסעיד בן זעיר ואחינו בגואנטאנמו, ויחזק את המוג'אהדין וינחיל להם ניצחון בפלסטין וביתר ארצות האסלאם ושיביא לנו ניצחון על אויבנו.

 

כמו כן אני מורה לעצמי ולכם להרבות בהזכרת שם אללה ובקריאת הקוראן ולהגות בו [בקוראן], משום שיש בו הטפת מוסר, רפואה, הדרכה [לדרך הישר] ורחמים. אללה אמר: 'הו בני האדם, אכן נשלחו לכם מאלוהיכם הטפת מוסר, רפואה לכל תחלואי הנפש והדרכה ורחמים למאמינים'[39] "לאללה יש את מלוא הכוח לבצע את תוכניתו, אך מרבית האנשים אינם מבינים זאת".[40]

 

ולסיכום, השבח לאללה, ריבון העולמים.

 



[3] אל-חיאת (לונדון), 16.2.2003.

[4]  כותרות המשנה הן של MEMRI.

[5]קוראן, 9:5.

[6]קוראן, 9:14.

[7] פסוק בקוראן (2:156) הנאמר בתפילה על המת.

[8] קוראן, 2:100.

[9] קוראן, 4:52.

[10]קוראן, 3:75.

[11] קוראן, 11:88.

[12]קוראן, 4:84.

[13] קוראן, 47:7.

[14] ע'רקד הוא מין שיח קוצני.

[15] ממפקדי המוסלמים במלחמות נגד הפרסים. מת בשנת 635 לספירה.

[16] ממפקדי הצבא המוסלמי.

[17] וריאציה על הפסוק הקוראני, 31:18.

[18] ביטוי קלאסי המתאר את הגיבור בן המדבר חסר הכל, והכוונה כאן ל'מוג'אהדין'

[19] קוראן, 5:54.

[20] הכוונה למשורר בן זמננו, שיח' ד"ר יוסף אבו הלאלה, דיקן הפקולטה למדעי החינוך באונ' "אל-חוסיין" במעאן, ירדן שפרסם שירי הערצה לבן לאדן ול'אל-קאעדה' בעקבות ה-11 בספטמבר והמלחמה באפגניסטן. בתגובתו הראשונה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, ציטט בן לאדן שיר אחר של אותו משורר.

[21] ח'אלד אבן אל-וליד שהיה המצביא המוסלמי החשוב ביותר בתקופת כיבושי האסלאם המוקדמים. לפני שהתאסלם פיקד על צבא של מכה שהביס את הצבא המוסלמי בקרב אוחוד. כאן הוא מתייחס להערצתו למנהיגי שבט קורייש טרם התאסלם.

[22] בית שיר בו כבר עשה בן לאדן שימוש במכתבו למלך סעודיה, פהד, מה-3.8.1995.

[23] גוף אותו הקים בן לאדן בסעודיה במחצית הראשונה של שנות התשעים ושעבר לפעול בלונדון לאחר ששלטונות סעודיה ביטלו את אזרחותו של בן לאדן.

[24]קוראן, 54:43.

[25]קוראן, 2:256.

[26] קוראן, 5:54.

[27] אחי אביה של חדיג'ה, אשת הנביא מחמד, שהיה נוצרי.

[28] מקום בקרבת מכה בו נפגשה משלחת של ה'אנצאר' מאל-מדינה עם הנביא מחמד כדי להתחייב בפניו שיגנו עליו אם יבוא לאל-מדינה.

[29] לקראת מעברו של הנביא מחמד במסגרת ה'היג'רה' ממכה לאל-מדינה.

[30] חלקו השני של המשפט חסר, אך הוא משתמע, כלומר: "אם יש בכם [ה'אנצאר'] התכונות הללו, כי אז אני יכול לסמוך עליכם שתגנו על מחמד".

[31] ראשון ה'אנצאר' שהתאסלם.

[32] שמה הקודם של אל-מדינה.

[33]קוראן, 4:84.

[34] הכוונה לאבן תיימיה, חכם הלכה מוסלמי שחי בדמשק בשנים 1328-1263.

[35] קוראן, 33:18

[36] הכוונה לקריאתו של אבן תיימיה להילחם נגד המונגולים שלטענתו לא היו מוסלמים באמת, למרות שהתאסלמו מבחינה פורמלית.

[37] המשורר הוא טרמאח בן אל-חכים אל-טא'אי (743-660)

[38] הכוונה היא שהוא מייחל למות מות גיבורים בשדה הקרב ושגופתו תהיה מאכל לנשרים.

[39] קוראן, 10:57.

[40]קוראן: 12:21.