המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעל טור אסלאמיסטי על "הישגי" הטרור בתודעה העולמית
4/3/2002

 

אבו עובייד אל-קרשי על "הצלחותיו" של הטרור בתודעה העולמית

 

אבו עובייד אל-קורשי, הכותב בכתב העת האלקטרוני האסלאמיסטי "אל-אנצאר – למאבק במלחמה הצלבנית", תואר ביומון הלונדוני "אל-קדס אל-ערבי" כמקורב לבן לאדן ו"אל-אנצאר" כיוצא לאור מטעמו. במאמר בגיליון השני של "אל-אנצאר", כתב אל-קרשי כי ארגון אל-קאעדה "מתגאה" בפיגועים של ה-11 בספטמבר, 2001.

למרות, שכתב עת מקדם את האידיאולוגיה של בן לאדן, הכחיש מאמר המערכת של גיליונו השלישי את דברי של "אל-קדס אל-ערבי" וטען כי "אל-אנצאר" הוא כתב עת עצמאי.

לאחרונה, התפרסם באינטרנט הגיליון הרביעי של "אל-אנצאר" הכולל מאמר, פרי עטו של אל-קרשי, שכותרתו "ממינכן לניו יורק". להלן קטעים מן המאמר:

 

"כוח הרצון של [תנועת] ההתנגדות בקרב האומה [המוסלמית] שורשי ומוצק. ההוכחה הטובה ביותר לכך הן שתי פעולות שבוצעו באותו החודש בהפרש של שלושים שנה לערך; שתי הפעולות האלה גרמו להד בעולם כולו... שתי הפעולות הן פעולת אולימפידת מינכן שהתרחשה בחמישה בספטמבר 1972 ופעולת ניו יורק שהתרחשה ב-11 בספטמבר, 2001...

 

למראית עין, פעולה זו נכשלה, משום שהיא לא הצליחה להביא לשחרורם של האסירים ואף הטילה צל של ספק על צדקת הסוגייה הפלסטינית בעיני דעת הקהל העולמית. ואולם, בעקבות הפעולה ובניגוד למה שהיה נראה [בתחילה], היה זה הניצחון התקשורתי הגדול ביותר וההכרזה האמיתית הראשונה בפני העולם כולו על הולדת [תנועת] ההתנגדות הפלסטינית. אבו איאד אמר בעניין זה: 'גם אם הפעולה לא הניבה את שחרור האסירים, הרי שהיא הגשימה שתי מטרות אחרות. היא חייבה את דעת הקהל העולמית להתבונן בטרגדיה הפלסטינית, והיא כפתה את העם הפלסטיני על הקהילייה הבינלאומית שרצתה להיפטר ממנו'.[1]

 

לאמיתו של דבר, פעולת מינכן היתה מהלומה תעמולתית הפגנתית מן הסוג הגדול. 4,000 עיתונאים ואנשי רדיו ואלפיים פרשנים וטכנאי טלוויזיה היו במקום כדי לכסות את המשחקים האולימפיים והנה הם משרדים את סבלו של העם הפלסטיני.[2] כך, היו 900 מליון איש במאה מדינות עדים לפעולה באמצעות  מסכי הטלוויזיה. משמעות הדבר היתה שרבע מהעולם לפחות ידע מה קרה במינכן וכבר לא יכול היה לאחר מכן להתעלם מן הטרגדיה הפלסטינית.

 

בהשוואה, ה[פעולה] של ה-11 בספטמבר היתה ניצחון תעמולתי גדול עוד יותר. אדרבה,  ניתן לומר שהיא שברה שיא בכל הנוגע לתפוצה תעמולתית, בעיקר לאור מהפיכת המידע. כל כדור הארץ שמע עליה, חוץ מכמה יוצאי דופן.

 

נראה כי בין פעולת מינכן לפשיטת ניו יורק יש היבטים משותפים והיבטים שונים. מבחינה בינלאומית, פעולת מינכן התקיימה באווירה של מלחמה קרה שבה שתי מעצמות, אמריקה וברה"מ, נאבקו האחת עם השנייה. הלוחמים יכולים היו למצוא תמיכה מעשית בכל הרמות במקומות רבים בעולם. המשטרים הערביים חיפשו באותו זמן אחר הלגיטימיות הפוליטית שאבדה להם ועומק בגידתם טרם התגלה. לפיכך, הארגונים הפידאיים זכו במקרים רבים לתמיכה לוגיסטית ערבית.

 

לעומת זאת, פשיטת ניו יורק התקיימה באווירה בינלאומית שונה לגמרי. אמריקה זכתה לבלעדיות בהנהגת [העולם] והיא חשפה, יותר מבכל זמן אחר את עריצותה, את זלזולה באחרים ואת שאיפתה ליצור עובדות בשטח. לעומת זאת, המשטרים הערביים הפכו למשל ולשנינה בתחומי הבוגדנות והבושה. כיום, הם לא יותר מאשר עושי דברם של המערב ושל האויב הציוני, והם כבר אינם מסוגלים לפעול אפילו בסוגיות הגורליות.

 

בשעה שפעולת מינכן נכשלה מלהגשים את מטרותיה, הפלישה של ניו יורק היתה מתוכננת בכל קנה מידה והשיגה את מטרותיהם של מתכנניה במלואן. היא קראה תיגר באופן כואב על אמריקה והיוותה סטירה חסרת תקדים שגרמה, ועוד תגרום, להשלכות לגבי העולם כולו. בניגוד לפעולת מינכן שהיתה מצומצמת וכללה תביעות לאומיות מוגבלות הרי לפשיטת ניו יורק היו מטרות ושאיפות רחבות והיא צלצלה בפעמוני השבת הפאר הערבי והאסלאמי. הפעם, לדעת פרשנים רבים, המוג'אהדון לא חטפו בני ערובה כדי להתמקח, לנהל מו"מ, ולהשיג פירורים על שולחנות הדיפלומטיה. הם לא שאפו לזכות באהדת המערב, אלא בקשו לחשוף את השקר והרמייה האמריקאים בפני עמי העולם, ובראשם העמים האסלאמיים.

 

מתכנני פשיטת ניו יורק, ביקשו, כך נראה, לחשוף את היקף האיבה האמריקאית הצלבנית הנסתרת כלפי האסלאם והמוסלמים ולהפוך את המלחמה ה'קרה' שאמריקה ניהלה נגד המוסלמים מאז מלחמת העולם השנייה, תחת כינויים שונים, למלחמה צלבנית 'חמה' שאין לגביה ספק.

 

למעשה, אמריקה [אפילו] לא השקיעה מאמץ יתר בחקירה מעמיקה ובחיפוש אחר הוכחות משכנעות; השעיר לעזאזל המוסלמי היה מוכן ומזומן ולא היה צורך להלהיט את רגשות האיבה, שהרי רגשות אלה מושרשים בנפשותיהם של אנשי המערב. על סמך זה, התברר שהמתקפה הצלבנית החדשה, שתחילתה באפגניסטן והאמתלה לקיומה הוא ארגון אל-קאעדה, אינה שונה כלל מן המתקפות הצלבניות אותן הכירו המוסלמים עוד מימי קדם ושתמיד דאגו המוסלמים לצאת נגדם ולהביס את התוקפים.

 

ההתנגדות של ארגון אל-קאעדה והטאליבאן למתקפה הצלבנית... תרשם ללא ספק בהיסטוריה כמודל למלחמה בין צדדים בלתי שווים... התוצאה של אי השוויון הזה היא שארגון אל-קאעדה יכול להשתלט על אמצעיו של האויב ולהשתמש בהם נגדו, בעוד שהאויב אינו יכול לעשות את ההיפך. המוג'אהדון יכולים לעשות זאת, משום שהם הבינו את המנטאליות של האויב ואת הדרך בה פועלת החברה שלו; לעומת זאת, לאויב אין דרך להרתיע את המאמין או להשפיע על המנטאליות שלו.

 

בעקבות פעולת מינכן, ידעו  מדינות המערב ידעו כיצד למוסס את הזעם הפלסטיני, ולו באופן זמני: הן פתחו את הפורומים הדיפלומטיים הבינלאומיים בפני ראשי ההתנגדות. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא ביקורו של ערפאת באו"ם והנאום שנשא בפני העצרת הכללית, 18 חודשים בלבד לאחר פעולת מינכן. זרם ההכרה באש"ף הלך והתגבר ובסוף שנות השבעים הכירו באש"ף 86 מדינות לעומת 72 מדינות בלבד שהכירו בישראל.

 

לעומת זאת, קשה הפעם למסמס את הזעם האסלאמי, בשל התקרה הגבוהה של המטרות: חיסול הקולוניאליזם המערבי באזור האסלאמי באופן מוחלט וכולל והרחקת המערב באופן סופי מעיסוק בענייני האזור...

 

אחדים יכולים לחשוב שהעדר תמיכה בינלאומית ואזורית בג'יהאד, בניגוד לתמיכה בהתנגדות [הפלסטינית] בעבר, היא נקודת חולשה [עבור תנועת הג'יהאד]; ואולם, ההיפך הוא הנכון. עובדה זו פוטרת את המוג'אהדון מן הצורך להציג ויתורים לגורם זה או אחר ומלהנמיך באופן מתמיד את רף התביעות שלהם באופן המוביל לנפילה, כפי שעלה בגורל רבים מארגוני ההתנגדות שנפלו בפח של הבוגדנות והכפיפות ואבדו את עקרונותיהם. ל'אהדה' הבינלאומית כלפי הסוגייה הפלסטינית לא היתה כל השפעה על מניעת המתקפות הציוניות הברבריות נגד העם הפלסטיני בשנים האחרונות.

 

כמן כן, סבורים כמה פרשנים כי המטרות הישירות של פשיטת ניו יורק היו לנתץ את הפסילים הקיימים בדמיונם של העמים ולהעיר את האנשים מתרדמתם. זה אכן מה שקרה. מפשיטת ניו יורק ניתן היה להסיק כי:

 

מעקב על כל צורותיו אינו יכול לתת התרעה מוקדמת או לאפשר קבלת החלטות במהירות. אפילו מערכת המעקב הלווינית 'אשלון', שעלותה מיליארדי דולרים... לא הצליחה לעצור 19 מוג'אהדין החמושים בסכינים.

שיווק המלחמה מן הצד האמריקאי אינו יעיל כלל. אמריקה נכשלה אפילו במציאת כינוי מקובל למתקפתה. 'מלחמה צלבנית', 'צדק מוחלט' או 'צדק סופי' לא אפשרו למנגנון התעמולה האמריקאי להביס את רגשות השנאה לאמריקה. יתרה מכך, הם אפילו לא הצליחו להסיר את הספקות האמריקאים הפנימיים.

 

האומה האסלאמית נאבקת בגלובליזציה והיא ממשיכה להציג יחס שלילי כלפי הרטוריקה המערבית והנמקותיה. זעמם של המערביים רק גבר כשהתברר להם שאפשר להשתמש באותם המחשבים מבלי לאמץ את אותם הערכים. בניגוד להערכותיהם, לא ניתן לפורר את התרבות [האסלאמית] באמצעות הטכנולוגיה.

המערב התעלם מכוח האמונה. הציוויליזציה המערבית, המבוססת על מהפיכת המידע, אינה מסוגלת להרחיק את המוסלמים מן הקוראן. ספרו של אללה מביא עמו אל ליבותיהם של המוסלמים אמונה שהיא עמוקה יותר מכל התיאורים האוטופיים ומעריצות מכונת התעמולה המערבית.

סמלים אינם מאבדים מערכם. השיח' אסאמה הפך לסמל עבור המדוכאים מכל כנפות תבל, ואפילו עבור מי שאינם מוסלמים.

גודלה של מכונת התעמולה המערבית לא מנע את תבוסתה בידי השיח' אסאמה, במה שדמה לתנועת ג'ודו. המערביים התוקפנים התרגלו לחזות בטרגדיות של אחרים, אך ב-11 בספטמבר קרה ההפך הגמור...

 

ישנם נתונים המעידים על חשיבותה של פעולת מינכן בהיסטוריה של תנועת ההתנגדות ואת מידת השפעתה על העולם כולו. ידוע שההשלכה הישירה של פעולה זו היתה שאלפי צעירים פלסטינים ניעורו כדי להצטרף לארגונים הפידאיים.... מספר הארגונים העוסקים ב'טרור' בינלאומי גדל מ-11 ארגונים בלבד בשנת 1968 לחמישים וחמישה בשנת 1978. 54% מן הארגונים החדשים האלה בקשו לחקות את הצלחתם של הארגונים הפלסטינים ובעיקר את הפרסום שרכשה הסוגיה הפלסטינית בעקבת מינכן.

 

הגידול הזה בפעילות ה'טרור' בעקבות מינכן, יחזור על עצמו ללא ספק בעתיד ובעיקר אם ניקח בחשבון שפשיטת ניו יורק גרמה לאסון פוליטי, כלכלי, וצבאי באמריקה העולה עשרות מונים על זה שגרמה פעולת מינכן. ניתן לומר, אם כן, שההשלכות שלה תהינה משמעותיות בהרבה מבחינת הכמות, השרידות, וההרס והן תיצורנה, בהדרגה, מאבק כולל נגד המתקפה הצלבנית האמריקאית שעשוי לפגוע, במידה ויתפשט וימשך, בליבה של אמריקה."[3]

 



[1]  Abu Iyad with Eric Rouleau, My Home My Land: A Narrative of the Palestinian Struggle (New York: Times Books, 1981)

[2]  John K. Cooley, Black September: The Story of Palestinian Arabs (London: Frank Cass)

[3]  אל-אנצאר, 27.2.2002.