המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מתיחות בין מוסלמים לנוצרים בקרב ערביי ישראל
30/6/1999

מתיחות בין מוסלמים לנוצרים בקרב ערביי ישראל

הקדמה

ביטויים פומביים של מתיחות ועימות בין מוסלמים לבין נוצרים הם נדירים ביותר בתקשורת הערבית. משום ששני הצדדים, כמו גם כלי התקשורת, משתדלים להימנע מהסלמה ציבורית.

 

למרות זאת הופיעו לאחרונה בתקשורת הערבית ביטויים פומביים כאלה מפי אנשי הנהגה מקרב שתי העדות. במוקד העימות עמדה שאלת מעמדם של הנוצרים כעדה דתית וכאזרחים. הנוצרים הגיבו בחריפות לגישה אותה בטאו אישי הדת המוסלמים לפיה המעמד הראוי של הנוצרים בתוך החברה המוסלמית הוא המעמד שניתן במאה השביעית ללא מוסלמים תחת שלטון האסלאם. למרות שמעמד זה היה נחות יחסית למעמד המוסלמים - הוא נחשב באותה תקופה לביטוי של סובלנות ושיקף גישה מתקדמת יחסית למקובל אז. ואולם, כיום הוא מבטא אי שוויוניות ופגיעה בערכים ליברלים והומאניים.

 

הצהרות פומביות בודדות אך משמעותיות - בנושא זה התפרסמו מפי אנשי דת פלסטינים נוצרים ומוסלמים בכירים במאי וביוני 99' בכינוסים שנערכו בטהראן וברמאללה. כך למשל הציע תת השר במשרד ההקדשים והדתות הפלסטיני, השיח' יוסף סלאמה, אשר ייצג את הרשות הפלסטינית ב"ועידת הדיאלוג בין התרבויות" שהתקיימה בטהראן במאי 99', את דפוס היחסים שנקבע על ידי הכובשים המוסלמים עם הלא-מוסלמים בראשית התפשטות האסלאם (במאה  השביעית) כדפוס יחסים ראוי בין אנשי הדתות השונות, שכן "האסלאם כיבד את אנשי הדתות [השונות] ולא פגע בהם."[1]

 

בכינוס שנושאו "היחסים האסלאמיים-נוצריים בפלסטין" אשר נערך בחודש יוני 99' ברמאללה, נשא דברים האב מארון לחאם ואמר כי "הנוצרים הפלסטינים היום לא מקבלים את שיטת 'אהל אל-ד'מה' [כלומר: התייחסות ללא מוסלמים כאל "בני חסות" שאין להם זכויות שוות לאלו של המוסלמים והם גם נדרשים לשלם מס גולגולת תמורת עצם הבטחת חייהם ורכושם]. עוד הוסיף האב לחאם כי "ההצהרות המוסלמיות בדבר היותה של פלסטין וקף אסלאמי והיותה של ירושלים אסלאמית אינן נותנות מנוח לנוצרים..."[2]

 

העימות בתקשורת הערבית בישראל

ב- 12-6-99 התקיים בכפר טורעאן בגליל טקס פיוס בין משפחה מוסלמית שבנה נפגע בידי נוצרים לבין משפחה נוצרית שבנה נרצח כנקמה. פיוס זה הושג לאחר שנתיים של יריבות מרה ורווית דמים בין מוסלמים לנוצרים בכפר, אך כבר במהלך טקס הפיוס - בו נכחו נציגים בכירים ביותר של שתי העדות עלו על פני השטח ביטויי המתיחות והעימות.

 

סגן יו"ר התנועה האסלאמית בישראל, השיח' כמאל ח’טיב, נשא דברים בטקס וקרא "לסובלנות, לידידות ולכבוד הדדי". כדוגמא לגישה זו הזכיר ח’טיב כי הנביא מחמד התיר לנוצרים של נג'ראן (ממלכה נוצרית בצפון תימן בתקופה הטרום-אסלאמית) לקיים את תפילתם בתוך מסגדו והם הגיבו בהתרשמות עמוקה ובכי, למשמע פסוקי הקוראן.

 

היות שנוצרי נג'ראן הפכו, לאחר עליית האסלאם, לבני חסות של המוסלמים במסגרת הסכם כניעה שכרת עמם הנביא מחמד עוררו דבריו של ח’טיב את חמתו של הארכיהגמון היווני-קתולי בגליל, בוטרס אל-מועלם. אל-מועלם דחה את השימוש שעשה ח’טיב בסיפורים סמליים הלקוחים מתקופת הזוהר של ההיסטוריה המוסלמית  - תקופת התפשטות האסלאם והכיבושים הגדולים. הוא התייחס למונחים אלו בביטול ותיארם כ"מושגים מאובנים" שאינם מתאימים לזמנים המודרניים. אל-מועלם גם הדגיש את שורשיותם של הנוצרים בארץ ודחה את הניסיונות לתארם כ"סרח עודף, זרים ומבקשי חסד".

 

כעבור שבוע פרסם ביטאון התנועה האסלאמית בישראל תגובה חריפה ביותר של השיח' כמאל ח’טיב לדברי הארכיהגמון. בתגובתו חוזר ח'טיב על דבריו וטיעוניו של הארכיהגמון בטרם ישיב עליהם באופן מפורט ושיטתי (וזאת משום שדברי הארכיהגמון לא פורסמו מטעמו בשום כלי תקשורת).

 

הארכיהגמון אל-מועלם פתח את דבריו בהתנערות מכל סיפורי הכניעה של הנוצרים למוסלמים במאה השביעית לספירה: "אינני רוצה לחזור לנג'ראן ולאל-נג'אשי [המלך הנוצרי של חבש שהיה, על פי המסורת המוסלמית, אחד מששה שליטי ארצות שכנות למוסלמים שאליהם פנה הנביא מחמד בשנת 628 בקריאה להתאסלם והוא נענה לו], ואינני רוצה לחזור ל[ח'ליפה] עמר ו[לפטריארך ירושלים במאה השביעית] סופרוניוס [אשר חתם על הסכם הכניעה לכובש המוסלמי]. מוזר בעיני שיש, עדיין, בחברתנו מידה כזו של נחשלות; בעוד בני האדם הגיעו לחלל, לכוכבים ולירח... אצלנו [עדיין] משתעשעים במושגים מאובנים".

 

בתשובתו מציג השיח' כמאל ח’טיב שאלות: "מדוע בעצם לא רוצה כבוד הארכיהגמון לחזור לנג'ראן?.. מדוע בעצם לא רוצה כבוד הארכיהגמון לחזור לאל-נג'אשי הנוצרי שהתאסלם, ומדוע אין הוא חפץ לשמוע על כך שפטריארך ירושלים, סופרוניוס, מסר את מפתחות העיר לעמר בן אל-ח'טאב [בשנת 638 כאשר נכנעה ירושלים למפקד לכוחות המוסלמים]. נראה כי דברים אלו מדריכים את מנוחתו של כבוד הארכיהגמון, או שהם מעוררים בו צער ויגון ולכן הם [בעיניו] מושגים מאובנים ומאורעות שחלו בעבר ואשר לא יחזרו על עצמם היום, האין זה כך כבוד הארכיהגמון??"

 

הארכיהגמון אל-מועלם לא היסס להתעמת עם הציבור המוסלמי: "ברצוני להיות ברור, אנו הננו הנוצרים של הארץ הזו ואיננו אורחים בלתי קרואים בה. היינו ערבים עוד לפני בוא האסלאם לארץ זו, עודנו ערבים ונמשיך להיות ערבים. אנו היינו הראשונים שברכו את [המוסלמים] שהגיעו בימי הח'ליפה עמר. אני מחזיר אתכם אל ההיסטוריה אנו איננו סרח עודף, איננו זרים ואיננו מבקשי חסד בארץ הזו".

 

ועל כך השיב השיח' כמאל ח’טיב במאמרו: "כבוד הארכיהגמון, האם אנו במאבק או ביום של פיוס... לו מישהו זולתך היה אומר דברים מעין אלו אולי שהיינו סולחים לו, אולם כאשר אתה הוא הדובר -   אין לך מחילה... למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר שאתם כאן עוד לפני בוא האסלאם? משמעות הדבר שהאסלאם כאן הוא תופעה זרה. ראשית כל, דע לך שהאסלאם לגבינו איננו רק דתו של מחמד, אלא דת משה, ישו ואברהם [הנחשבים לנביאי אמת באסלאם]... שנית האין זה [נכון] שתושבי הארץ הערבים הצטרפו לאסלאם, או שעל פי הבנתך, חברי הנביא שבאו מחצי האי ערב כפו את האסלאם [על תושבי המקום הנוצרים]?"

 

בנאומו תיאר הארכיהגמון אל-מועלם את עמדת הנוצרים כלפי המוסלמים כסלחנית מעבר למה שראוי שתהיה, וזאת רק בגלל שהדת הנוצרית מחייבת אותם לסלחנות יתר גם כלפי אויבים:  "הבעיה שלנו היא עם משיחנו, משיחנו הורה לנו ואמר: 'אהבו את אויביכם, ברכו את המקללים אתכם והיטיבו עם אלה אשר רודפים אתכם...' הבעיה שלנו היא שהוא הורה לנו ואמר: 'ומחל לנו כפי שאנו מוחלים למי שפוגע בנו."

 

על כך מגיב השיח' כמאל ח’טיב: "מה יש להבין מקללותיו של כבוד הארכיהגמון? האין כוונתו ומשמעות דבריו שלולא הוראותיו של המשיח [ישו] לנהוג בסובלנות - הוראות אשר הן בעיה בעיניו - היה כבוד הארכיהגמון נוהג אחרת עם 'האויבים', 'המקללים' ו'הרודפים'? ומי ייתן וידעתי מי הם אלה [האויבים], האם הם המוסלמים שנכחו והאזינו [באירוע בטרעאן], כבוד הארכיהגמון? האין כוונת כבוד הארכיהגמון שישו עבר את הגבול בהוראותיו לנהוג בסובלנות...?"

 

ח’טיב מגיב על כך ומסיים בפניה לבטרס אל-מעלם: "כבוד הארכיהגמון, דבריך אינם הולמים כלל את המצב ואת האירוע אליו הוזמנת להשמיע את דבריך כנציג העדה הנוצרית בארץ. לפיכך, אני מביע את התנגדותי לסגנון הזה ואני פונה לכל בעל עניין מקרב האחים הנוצרים [ומבקש] שייעצו לך ויבהירו לך את חשיבות מעמדך... זכור שאתה בראשית השירות שלך באזור זה ויהיה זה מן החוכמה אם תנקוט בדרך שונה מזו שהתחלת בה."[3]

כעבור שבוע המשיך ביטאון התנועה האסלאמית את הויכוח הפומבי עם הנוצרים בפרסמו גילוי דעת של התנועה האסלאמית בישראל ובו לא רק מחאה על דברי הארכיהגמון, אלא גם עדויות נוצריות דווקא על יחסו הסובלני של האסלאם כלפי דתות אחרות:

 

"[אנו המוסלמים] כבשנו את מצרים בזמן שהיו בה נוצרים וכבשנו את אל-שאם [אזור סוריה רבתי] בזמן שהיו בו נוצרים והם עדיין נהנים, עד היום הזה, מחופש האמונה והפולחן. ההיסטוריה אינה זוכרת [ולו] מקרה אחד שבו כפה [האסלאם] על אדם שאינו מוסלמי להמיר את דתו לאסלאם. לכן נשאר הרוב הגדול בהודו לא-מוסלמי, למרות שהמוסלמים שלטו בהודו במשך דורות..."

 

לעומת זאת, כלפי האסלאם קובע גילוי הדעת - נעשו מעשי פשע לכל אורך ההיסטוריה: בתקופת מסעי הצלב, בעת גרוש המוסלמים מספרד, בתקופת האימפריאליזם המערבי וכן בתקופת המשטר הקומוניסטי.

 

דברים נוראים כאלה לא נראו ולא נשמעו תחת [שלטון] הצדק של האסלאם, קובע גילוי הדעת, שהרי בקוראן נאמר: "אין בדת [המוסלמית] כפיה"[4]... כאלו אנו וזוהי דרך מחשבתנו ודרך חיינו... כך הורה לנו אלוהינו, יתעלה שמו, וכך הורה לנו שליח אללה כפי שנאמר במסורת: 'אללה לא התיר לכם להיכנס לבתים של 'אנשי הספר' [קרי, הנוצרים והיהודים] אלא ברשות, ולא [התיר לכם] להכות את נשותיהם ולאכול את פרותיהם, אם הם משלמים את [המס] המוטל עליהם'. כלומר, בתיהם, נכסיהם, כספם וכבוד הנשים שלהם מוגנים, ואסור למוסלמי לפגוע בהם. כך אנו מבינים את הקשרים בינינו לבין הנוצרים ו'אנשי הספר' - כבוד האדם באשר הוא אדם מוגן כל עוד הוא מבצע את אשר מוטל עליו..."

 

לאחר הצגת יחסו הנאות של האסלאם כלפי הלא מוסלמים שחיו בצלו, מותח גילוי הדעת ביקורת ספציפית נגד הצהרות שהשמיעו לאחרונה אנשי דת נוצרים, הצהרות "אשר לא ניתן לפרשן או לסבול אותן ואשר אנו רואים בהן סכנה גדולה לעתיד היחסים בינינו המוסלמים והנוצרים."

 

בנוסף לביקורת על דברי הארכיהגמון בוטרס מועלם בטקס בטורעאן, מותח גילוי הדעת ביקורת גם על הצהרותיהם של הפטריארך של ירושלים ושל נציג הואתיקן בירושלים שאיימו לסגור את הכנסיות ברחבי הארץ בתגובה לתפיסתה בכח של חלקת קרקע הסמוכה לכנסיית הבשורה בנצרת על ידי מוסלמים. חלקת הקרקע תוכננה על ידי העירייה לשמש פארק לרגל חגיגות המילניום הנוצריות והמוסלמים טוענים שהיא אדמת ואקף עתיקה ומחזיקים בה על מנת להקים במקום מסגד גדול. העימות סביב חלקת קרקע זו, הנמשך כבר כשנתיים, התפתח לכלל עימות נוצרי-מוסלמי.

 

גילוי הדעת של התנועה האסלאמית מסתיים בדרישה המופנית אל אנשי הדת הנוצרים: "הזמן מחייב את אנשי הדת הנוצרים שותפינו להיסטוריה, להווה ולעתיד למנוע הצהרות כגון אלו אשר אינן מסייעות להחזיר את האחדות בין בני העם האחד בארץ הזו ולהחזיר את היחסים הטובים [להיות] כפי שהיו [בעבר], יחסים שהאסלאם בנה במהלך ארבע עשרה מאות שעברו ואשר במהלכן שמרנו על כבוד האדם וכך נמשיך..."[5]

 

באותו גיליון של 'צות אל-חק ואל-חריה' התפרסמה השוואה ביקורתית שערך סגן יו"ר התנועה האסלאמית, כמאל ח’טיב,  בין חגיגות הנוצרים לבין חגיגות המוסלמים לציון יום ההולדת של נביאם. בצורה של פניה ישירה אל הנביא מחמד אומר ח’טיב: "ביום השנה להולדת אחיך ישו בן הבתולה הטהורה מרים... חוגגים הפתאים הטוענים לקרבה אליו [הנוצרים] את יום השנה להולדתו, תוך ביצוע מעשים שהוא עצמו גינה, תיעב ואסר [כגון] שתיית  יין, התעסקות במשחקי מזל, ניבול הפה והרמת הקול בצעקות. הם סבורים שבכך הם מתקרבים אליו והולכים בדרכו הישרה, אבוי לאומללותם ולעליבותם. באשר לנו, ביום השנה להולדת אחיך ישו, אנו מתפללים עליו וקובעים שהוא נעלה מכל מה שנאמר לגביו... ובאשר ליום השנה להולדתך, [ביום זה] אנו מטילים על עצמנו ללכת בדרכך ולחקותה..."



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12.5.1999

[2] אל-קדס, 18.6.1999

[3] צות אל-חק ואל-חריה, 18.6.1999

[4] סורת אל-בקרה (2): 25.6.1999

[5] צות אל-חק ואל-חריה, 25.6.1999

 

תגיות