המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ר"מ לוב לשעבר על שגיאות הערבים ביחסם לארה"ב
16/2/2002

ראש ממשלת לוב לשעבר: הערבים שגו כשהכריזו מלחמת תעמולה נגד ארה"ב

 

ראש ממשלת לוב לשעבר, עבד אל-חמיד אל-בכוש, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", תחת הכותרת "ארה"ב והתסביך של המוח הערבי", ובו מתח ביקורת על יחסם של מנהיגי ערב כלפי ארה"ב. להלן קטעים מן המאמר:

 

"בפתח המאמר, ברצוני לומר שלארה"ב יש מדיניות ועמדות שפגעו ועודם פוגעים בכמה אינטרסים ערביים ואין בכוונתי להגן על המדיניות או על העמדות האלה. ואולם, ברצוני להפנות את תשומת הלב... לכך שבעוד שאנו רשאים למתוח ביקורת על הכוח המודרני הגדול הזה ואפילו לשנוא אותו – התכחשות לעוצמתה של ארה"ב גורמת לנו רק נזק.

 

כידוע, ארה"ב היא מדינה בעלת עוצמה ואמצעים רבים ויש לה את היכולת הרבה ביותר מבין מדינות העידן המודרני. היא משפיעה על המדיניות בכל רחבי העולם. ארה"ב לא זכתה למעמד זה רק בזכות עוצמתה הצבאית אלא משום שיש לה את כל סוגי האמצעים הנדרשים לשם כך. לכן, מן התבונה להתייחס אליה כמציאות בינלאומית קיימת, ללמוד את מדיניותה ולהפגין את הריאליזם הנדרש ביחסינו עמה.

האם עשינו זאת?

בשום פנים ואופן לא. אנו הכרזנו על מלחמת תעמולה נגד אמריקה המתאפיינת באכזריות מעוררת פליאה, מאז ימי עבד אל-נאצר בראשית שנות החמישים. המנהיג הזה הפך את מלחמת המילים נגד אמריקה לסיבה להפיכות ולהתמרדות נגד כל שלטון מלוכני שיש לו קשר כלשהו לאמריקה.

 

המנהיג [עבד אל-נאצר] הפך את הלחימה נגד אמריקה ליסוד העיקרי במדיניות החוץ הערבית. ממשלות רבות לא היססו לשנן בפנינו את השיעור הזה תוך שהן משתמשות באמצעי התקשורת כדי לנטוע במוחותינו את האיבה לכל מה שהוא אמריקאי, עד כדי כך שאנו התחלנו לחשוד בהשתייכות הלאומית של כל מי שאינו נלהב לשנוא את האמריקאים.

 

באופן טבעי, היתה סיבה ליריבות עם מנהיגת המערב, שהרי היא זו שסייעה להקמתה של מדינת היהודים בפלסטין ולא חדלה מלחזק אותה. די בהתנהגות האמריקאית הזו כדי להצדיק את ההתנגדות למדיניות האמריקאית בעניין זה. ואולם, ההתנהגות הקנאית שלנו והעובדה כי הרחבנו את המחלוקות עם המעצמה האמריקאית, לא היתה מעולם חלק ממדיניות מוצלחת.

 

אמנם כן, אמריקה היוותה יריב עבורנו בסוגיית פלסטין ואיש אינו יכול להמעיט מן המרירות שארה"ב גרמה לנו. ואולם בתור עם שהפירוד, החולשה, והמבוכה שולטים בו, מוטב היה אילו לא היינו מכריזים מלחמה כוללת על כל מה שמייצגים האמריקאים, כפי שעשינו.

 

מנהיגים שלנו, שניתן לתארם כנאיבים ביותר, ניהלו מלחמות עם אמריקה תוך שהם מנופפים בחרבות תקשורתיות ויורים מתותחי הנאומים. ברור שקרבות פוליטיים באמצעות מילים מובילים לכישלון ולמבוכה ותו לא. כך בילינו תקופה לא מבוטלת בהשמעת סיסמאות לוהטות נגד אמריקה ופנינו לכל מי שהיה לו סכסוך עם אמריקה, החל בברה"מ וכלה ב[רפובליקה] הדומיניקנית, תוך מאמץ לנקות את מוחותינו מכל מדיניות ריאליסטית. מצבנו הגיע עד כדי כך שהצגנו מדינות שהיו [לא יותר מאשר] כנופיות כגן עדן ועריצים כמו קאסטרו ועידי אמין כגיבורי החירות והמאבק נגד הקולוניאליזם.

 

אנו שגינו בדמיונות, ויתכן שעודנו שוגים בדמיונות, לפיהן בראש סדר העדיפויות שלנו עומדת האיבה לאמריקה. הגדרנו אזרח ערבי כנאמן או כבוגד בהתאם למידת עוינותו הפומבית לאמריקאים.

 

אנו עשינו כל זאת תוך שאנו מתעלמים מכך שאמריקה אותה אנו שונאים היא למעשה מציאות בינלאומית בעלת עוצמה שאין לנו יכולת להימלט מהשפעתה על רבים מן האינטרסים החיוניים שלנו. התעלמנו מכך שמן התבונה להתייחס אל אמריקה בריאליזם שיכול להגן במידת האפשר על האינטרסים שלנו ולא באהבה או בשנאה.

 

אסאמה בן לאדן לא היה הראשון שאיים להשמיד את אמריקה. רבים בקרבנו הקדימו אותו ואיימו להביא עליה אסונות לקול תשואות ההמונים. אין המדובר רק בשליטים; מנהיגים אידיאולוגיים ודתיים עדיין משתמשים בגרונות ובעטים כדי להרוס את אמריקה ולהשפילה, למרות שנגרמו לנו רק נזקים בשל המדיניות האנטי-אמריקאית הנאיבית שלנו.

 

אולי הגיע הזמן שנבין כי התבונה מחייבת אותנו להתייחס למנהיגת המערב באופן ריאליסטי. ריאליזם אין משמעותו כניעה למטרותיו של הזולת, אלא התייחסות אליו באופן התואם את האמצעים שבידינו, כדי למזער את הנזקים, במידה ולא ניתן להביא להישגים.

 

אמריקה היא כוח מציאותי ויש לה אינטרסים רבים אצלנו שהיא צריכה להגן עליהם... זוהי מדינה שיש לה זכות, בדיוק כמו לנו, להגן על האינטרסים שלה. למרות היותה של ארה"ב כוח חמקמק, אין היא מהווה כוח עריץ שלא ניתן להשפיע עליו. יתכן שמרבית הדברים עליהם אנו מתלוננים... נובעים מפגמינו שלנו.

 

המדיניות הערבית היא שזרעה חשדות בין מדינות ערב לבין עצמן, כמו גם את התחושה שערבים מסוכנים יותר לערבים [אחרים] מאשר ישראל. יתרה מכך, עמדות ערביות שהתדרדרו עד כדי פלישה [עראקית לכווית] הן שיצרו את הצורך בהגנה אמריקאית ישירה...

 

זוהי מציאות פוליטית ערבית שהחלה ביום שבו כמה מנהיגים עוררו בקרבנו את שיכרון הניצחון ואת החלומות על אחווה עם ברה"מ ועל הנהגת גוש המדינות הבלתי מזדהות. יתכן שמציאות נאיבית זו היא שגררה אותנו להכריז על מלחמת תעמולה נגד האמריקאים.

 

לא היינו צריכים להצטרף לקבוצות האנטי-אמריקאיות, בשעה שאיננו מצטיינים בדבר. מוטב היה לנו להתמודד עם ארה"ב בסוגיית פלסטין בהסתמך על האינטרסים והסיבות שלנו, במקום לערבב את הנושאים החשובים לנו עם אלו החשובים לברה"מ ולעולם השלישי ולשלם את מחיר הרפתקאותיהם של אחרים.

 

העימות שלנו עם ארה"ב, בשעה שאין לנו אמצעים לעימות, הוא דבר שלא ניתן לתארו כנבון. עלינו להיפטר במידת האפשר מן המחשבה הפוליטית שלנו, מן הקנאות, ומן האמוציוניליות..."[1]

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 12.2.2002.