המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
קורא סורי: הסרבנות - ביטוי לחוסן הדמוקרטיה הישראלית
25/2/2002

קורא סורי: הסרבנים מבטאים את לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית  

 

אסמעאיל דבג', קורא סורי, שלח את המכתב הבא למערכת היומון הלונדוני, "אל-חיאת":

 

"כמה מן ההתייחסויות הערביות לישראל וענייניה עדיין לא הצליחו להתעלות לרמה של ידע אמיתי ומעשי.

יתכן שהדוגמא הטובה ביותר לכך היתה דיון בתוכנית אירוח מפורסמת באחת מערוצי הלווין הערביים[1] בנושא תופעת הסירוב לשרת בצבא הישראלי. בתוכנית התארח 'מומחה' לעניינים ישראליים.[2] טיפולו של אותו מומחה בנושא, והנושאים האחרים אליהם הוא סטה, הוכיחו כיצד האידיאולוגיה הורגת את הידע ואף גובלת בשירות דוב. לא חלפו אלא כמה דקות מתחילת אותה תוכנית, והמומחה מסר שורה של מסקנות חד משמעיות: החברה הציונית (את המונח הזה אנו נבחן בהמשך) סובלת מהתפוררות ואטומיזציה; החייל הוא המרכיב היסודי בחברה ובמדינה; תנועת הסרבנים מבטאת תבוסתנות נפשית; בישות הציונית ובממסד הצבאי אין דמוקרטיה – נקודה לה הוא ייחד זמן רב. כל זאת בנוסף לשורה של סוגיות אחרות כגון התפשטות הסמים, הגניבות ומכירת הנשק בצבא הישראלי. המסקנה הסופית אליה הוא הגיע היתה שהצבא הישראלי עומד בפני התפוררות.

האמת היא שכל אחת מאותן מסקנות חד-משמעיות איננה מדויקת.

 

המונח 'החברה הציונית' – והכוונה היא לחברה הישראלית – אינו מתאר במדויק את המצב. הציונות היא תנועה פוליטית שהקימה את מדינת ישראל. הדבר אינו תקף לגבי החברה. לא כל אדם בישראל הוא ציוני, כלומר, לא כל אדם במדינה זו משתייך למסגרת או מפלגה הנכללת בקשת הציונית הרחבה. אפילו במסגרת האידיאולוגיות הפוליטיות, ישנן מפלגות לא-ציוניות, הן מימינה של התנועה הציונית והן משמאלה.

 

לעתים קרובות, הרטוריקה חושפת את תכונותיו התרבותיות של הדובר יותר מאשר את אלו של נושא הטיפול.

ניתוח המחלוקות בחברה הישראלית והסתירות בין הקבוצות המרכיבות אותה – מחלוקות וסתירות שאותה חברה עצמה מדברת עליהן בגלוי ובפומבי ומאפשרת להן להתמסד בדרך זו או אחרת – כאילו מדובר בהתפוררות ואטומיזציה חושפות תרבות פוליטית כוללנית המקפידה תמיד להסתיר או לדחות את השוני והפלורליזם בתוכה ולכן היא רואה בכל תופעה מסוג זה משום התפוררות ואטומיזציה. בחלומותינו, [התפוררות החברה הישראלית] זה מה שהיינו מייחלים לו ובאופן מעשי זה מה שאנו שואפים אליו. ואולם במציאות, המצב הוא הפוך. אין כוונתי לייפות את האויב... אך בה בשעה, אני מתנגד לכך שניצור בדמיוננו אשליות בנוגע אליו.

 

בחברות [הערביות] שלנו התפתחה אסכולה אידיאולוגית המתמחה באיסוף 'פגמים' בחברה הישראלית והצגתם בצורה מוגזמת, באופן המרמז על כך שחברה זו מטה לנפול ובמהירות. יתכן שבמוחותינו קיימת סברה שחברה זו, או מדינה זו שהנחילה לנו תבוסה אחר תבוסה חייבת להיות אוטופית, מושלמת ונעדרת כל חסרון או תופעה [שולית] הקיימת בכל חברה אנושית. משם כך, ברגע שנופל לידינו דבר מה המקלקל את האשליה הזו, אנו ממהרים להכריז עליו ולקבוע כי זוהי תחילתה של השקיעה. האם היתה אי פעם בהיסטוריה מדינה שהתמוטטה מסיבות אלה?

 

איש אינו מכחיש כי בישראל ישנן סתירות פנימיות, אבל עלינו לבחון את הסתירות האלה באופן מתקבל על הדעת. יש לראות כיצד הממסד הפוליטי באותה מדינה מקבל את הסתירות האלה ומתייחס אליהן במסגרת האחדות הקיימת. מה שמצער ביותר הוא שאותה תוכנית [באל-ג'זירה] ואותו אורח התמקדו בכך שאין דמוקרטיה בישראל. לו הם היו מכוונים לעובדה הידועה כי הדמוקרטיה אינה כוללת את הפלסטינים, לא היה מקום לחלוק עליהם. ואולם, הדיון נסב על העדר הדמוקרטיה באופן אבסולוטי בחיים הישראליים. אם זהו המצב, כיצד ניתן להסביר את חילופי השלטון, את קיומם של מוסדות חברה אזרחית, ואת קיומן של קבוצות לחץ מקצועיות ומגזריות בחברה הישראלית? כיצד ניתן להסביר את קיומם של עיתונות ויתר אמצעי התקשורת הנהנים באמת מזכות החשיפה, המעקב, והביקורת? כיצד נסביר את קיומה של מערכת משפט עצמאית (בסוגיות הפנים-יהודיות) ומנגנוני פיקוח? מהי הדמוקרטיה אם לא כל הדברים האלה?

 

האם התפקיד שלנו הוא לבקר את הפגמים בדמוקרטיה הישראלית? הלוואי וכל זה היה נכון. הלוואי ולא היה בישראל משטר פוליטי דמוקרטי הקובע את כללי המשחק הפוליטי והחברתי היהודיים בפלסטין! לו זה היה המצב, היינו מחסלים את המפעל [הציוני] בכללותו, או לפחות הוא לא היה מחוסן ומפותח כפי שהוא כיום והיה לנו קל יותר להתמודד עמו ולחסלו. האמת שעלינו להכיר בה היא שצורה זו של שלטון דמוקרטי ישראלי פנימי היא שהעניקה למדינה זו את מרכיבי כוחה ואת האפשרות לשלוט בסתירותיה ולקבל אותן. היא שהפכה את מדינת ישראל למה שהיא. המטרה האסטרטגית שלנו צריכה להיות החלשת אותה דמוקרטיה ולא ביקורת על חסרונותיה.

 

(...) מי שבאמת סובל מתבוסתנות נפשית הוא החייל הרודף אחרי ילדים ונשים. הוא מובס מבחינה אנושית ואפילו מקצועית. ואולם, [החייל] הקורא תיגר על הקונצנזוס ועל שטיפת המוח, מבטא את ההיפך הגמור. הדבר ממנו חששתי יותר מכל, בעת שהקשבתי למומחה הזה מכנה את הסרבנים בכינויים האלה, היה שאחד מקציני ההכוונה [הפוליטית][3] בצבא הישראלי רואה את התוכנית ואולי אף מקליט אותה ואחר כך הוא ילך לאותם קצינים וחיילים סרבנים ויאמר להם: 'זוהי הסיבה שאתם מסרבים לשרת; אתם פחדנים!' רמה מינימלית של כבוד לאינטרס הלאומי [הערבי] ורמה מינימלית של כבוד לעובדות, מחייבות אותנו לשבח ולברך את אותם אנשים, ולא להאשימם בפחדנות...

 

אם הצבא הישראלית באמת סובל מתבוסתנות נפשית ואם החברה סובלת מהתפוררות ומאטומיזציה, והמדינה כולה על סף התמוטטות, למה אנו מחכים? מדוע אנו לא תוקפים?"[4]

 



[1] הכוונה לתוכנית האירוח "הכיוון הנגדי" בהנחיית פיצל אל-קאסם בערוץ אל-ג'זירה (קטר), 12.2.2002.

[2] הכוונה למאג'ד אבו דיאכ שהוצג כ"מומחה לעניינים ישראליים".

[3] בצבאות מדינות ערב קיים מנגנון להכוונה פוליטית.

[4] אל-חיאת (לונדון), 22.2.2002.