המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טרור באמריקה (47): פתוות הרצח וההסתה להטרור
15/1/2002

טרור באמריקה (47):

 על חשיבותן של פתוות הרצח בהסתה להטרור

 

בעל הטור התוניסאי הליברלי, אל-עפיף אל-אח'צ'ר, הכותב ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", פרסם מאמר תחת הכותרת "האם קיימת תגובה לפתווה המסיתה לפשע?" ובו כתב:

 

"לכל אורך עידן האינקוויזיציה, לא היתה הבחנה בין איש הדת לתליין; זהו גם מצבנו כיום: הלכות הטרור והטרור עצמו הולכים יד ביד. הנה כמה דוגמאות:

 

בוידיאו של בן לאדן [שפורסם על ידי הפנטגון], אורחו האלמוני מבשר לו שהשיח' סלמאן אל-עלואן פסק כי התקפתו של בן לאדן נגד אמריקה הינה תקינה מבחינה הלכתית.

 

בספר "פתוה נגד המערב" שנכתב על ידי יועץ האו"ם למלחמה בטרור, רולאן ז'אקאר, אנו נתקלים בארסנל של פתוות המסייעות בביסוס הילכות הטרור, כלומר הסתה לרצח סיטונאי וקמעונאי וכל זאת בנימוקים מגוחכים. לדוגמא, לאחר שפקיסטן שמה ידה על פצצה גרעינית, פסק אבו חמזה: "אם מלחמה גרעינית היא אמצעי להגנה על המוסלמים, עלינו לקיים אותה. האסלאם מתיר זאת, כפי שהוא מתיר אכילת בשר חזיר בשעת רעב".

 

בספרו של עבדאללה עמאמי "ארגוני טרור בעולם האסלאמי: המודל של [התנועה הפונדמנטליסטית האסלאמית בתוניסיה] 'אל-נהצ'ה'", אנו קוראים כי אנשי הצבא שהשתייכו ל'אל-נהצ'ה' סרבו להשתתף בהפיכה נגד בורגיבה לפני שקיבלו פתווה המתירה להם להרוג את עמיתיהם אנשי הצבא ובשעת הצורך, אף את בורגיבה עצמו... 'אך טבעי היה שהם יבקשו מן המרכז [לפסיקה הלכתית של התנועה] פתווה שתהווה רשיון לרצח ותאפשר לרוצחים לעבור לגן העדן במידה שימותו מות קדושים (...) הפתווה, שניתנה על ידי צאלח כרכר, סגנו של ראשד אל-ע'נושי, שהיה כלוא באותה תקופה, התירה להרוג את כל מי שנאבק נגד ההפיכה. היא גם התירה להרוג את בורגיבה במידה והוא מתנגד [להפיכה], ולכלוא אותו במידה ולא.'...

 

ההסבר לקשר בין הפתווה לטרור נעוץ בכך שפסק ההלכה משחרר את הסאדיזם ואת אינסטינקט הרצח של הטרוריסט. היא משחררת אותו מכל המגבלות המוסריות ומייבשת את מה שנותר ממצפונו. [היא משחררת אותו] מכל תחושת-אשם בריאה. הפתוות של שני העשורים האחרונים של המאה העשרים היו סודיות, בדומה לארגונים שקבלו אותן; לעומת זאת, הפתוות כיום מפורסמות על ידי שיח'ים ידועים שמרביתם זוכים להכרה. הן  מפורסמות בשיא הפשטות בעיתונות, בטלוויזיה, ובאינטרנט, כאילו המדובר בחובה דתית... פוסקי ההלכה מתחרים ביניהם בפרסום פתוות המתירות הרג של אנשים, קבוצות, ואומות, כאילו הם נתקפו פחד הזוי [שיואשמו] במחדל.

 

כמו כן, הופיעו פתוות-רצח לאחר רציחתו של ההרוג... כתכסיס מקיאווליסטי שימנע מן ההרוג להתגונן, או כאישור להרוג אנשים דומים לו שעודם בחיים. כך למשל, הפתווה של ע'נושי לפיה רצח סאדאת היה תקין מבחינה הלכתית שהתקבלה 12 שנה לאחר ההתנקשות בחייו או הפתווה המתירה מבחינה הלכתית את רציחתו של בן ברכה, שהתקבלה על ידי עבד אל-בארי אל-זמזמי 36 שנים לאחר הרצח.

 

את עיכוב הפתווה עד לאחר הרצח כסוג של תכסיס נגד הנרצח, חנך פסק הלכה נגד הסופר חוסיין מוסאוי, שהתפרסמה ביומון לונדוני ב-27 באוגוסט, 2001: "האמאם ח'ומיני שגה – אומר פוסק ההלכה – כאשר פרסם את הפתווה שלו שקראה להרוג את סלמאן רושדי, משום שבשל הפתווה הזו, המערב העוין את האסלאם דאג להגנה [על רושדי]... צריך היה להרוג אותו ואז להוציא פתווה הקובעת כי ההרג היה תקין מבחינה הלכתית". זוהי רמיזה עבה לכך שיש לרצוח את חוסין מוסאוי מבלי לחכות לפתווה המתירה זאת...

 

השיח' [הסעודי] ספר עבד אל-רחמן אל-חואלי המעדיף להשתמש באינטרנט כדי לפרסם פסקי הלכה המתירים את דמם של קבוצות ואומות, פסק כי "הברית הצפונית" [באפגניסטן] הם כופרים בשל תמיכתם באמריקאים נגד הממשלה האסלאמית של הטאליבאן: "תמיכה מכל סוג שהוא בכופרים נגד המוסלמים, אפילו אם רק במילים, מהווה כפירה וצביעות גלויים ומי שנוהג כך סותר את האסלאם (...) אנשי האופוזיציה האפגאנים או אחרים שנהגו כך צריכים לחזור בתשובה, לכפור במעשה מתועב זה, ולתמוך באחיהם המוסלמים, ולו רק במלים ובכתיבה". אין כל חשיבות ליחסה של "הברית הצפונית" לממשלת הטאליבאן "משום שהג'יהאד נמשך עד לבוא השעה [הכוונה ל'יום הדין'] יחד עם כל מי שנושא את דגל ניצחון הדת נגד תוקפנותם של הכופרים, בין אם הוא צדיק  ובין אם הוא חוטא." אשר לטרגדיה של ה-11 בספטמבר, הרי שמדובר בסך הכל ב"מידה כנגד מידה", כלומר "תגובה על התוקפנות הבליסטית של קלינטון נגד אל-קאעדה", בעקבות פיצוץ השגרירות האמריקאית בניירובי. הוא מצדיק מבחינה הלכתית את ההתקפה על הפנטגון ומרכז הסחר העולמי באופן הבא: "האויב הפנה נגדנו מלחמה פסיכולוגית ומצא בקרבנו מי שיאזין לו ויפיץ את מושגיו. חוץ מזה, ממתי הפנטגון 'חף מפשע'; הרי האינטלקטואל האמריקאי המפורסם, גור וידאל, כינה אותו 'גיהינום וקן שטנים' (...) מאורה למרגלים וקן מאפיה [שלא לדבר על] המרכז לריבית ולהלבנת כספים, וכוונתי למרכז הסחר העולמי"...

 

גם השיח' עלי בן ח'צ'יר אל-ח'צ'יר מפרסם את פסיקותיו באינטרנט. את הפתווה שלו בנוגע ל-11 בספטמבר הוא הציג כתשובה לתלמידיו בתימן...: "הבכי, הצער, והכאב על הקורבנות (האמריקאים) מקרב מי שמכונים 'חפים מפשע' הינם מוזרים. אותם קורבנות היו... אמריקאים כופרים שאין להצטער עליהם, משום שהאדם האמריקאי הכופר, נחשב ללוחם בשל הקשר שלו עם ממשלתו או משום שהוא תומך בה בכסף או בדעה או בעצה, כנהוג במשטר הפוליטי שלהם, שאללה לא ירבה כמותו (...) מותר להרוג את הלוחמים בקרבם כמו גם את אלו שאינם לוחמים, דוגמת הזקן הבא בימים, העיוור, ובן החסות, כפי שמסכימים חכמי הדת". זוהי התרה של דמם של כל האמריקאים ללא יוצא מן הכלל והיא אומצה על ידי השיח' יוסף אל-קרצ'אוי ומנהיגי התנועות האסלאמיות שהצטרפו לפסק ההלכה שלו שעודד את 'חמאס' ואת 'הג'יהאד האסלאמי' להרוג אזרחים בישראל. מדוע? משום שהקנאות כשנאה לכל מי שהוא שונה מסירה את אונת ההגיון ממוחו של הקנאי והוא כבר אינו מסוגל לגלות מינימום של דבקות עם עצמו ועם מקור הסמכות הדתי שלו.

 

בנוסף לפסוקים האוסרים נקמת דם שבטית, הענשת חף מפשע על מעשהו של האשם, והרג חפים מפשע, כל חכמי הדת של הטרור התעלמו כלאחר יד גם מן החדית'ים של הנביא מוחמד האוסרים בתכלית האיסור את הריגת מה שאנו מכנים בשפתנו המודרנית 'אזרחים'. באחת מפלישותיו, מצא נביא האסלאם אישה הרוגה וגינה את המעשה. הוא שיגר שליח לח'אלד שהיה בראש הצבא: 'אמור לח'אלד שאין להרוג אישה או שכיר'. בקובץ ההלכות 'סונן אבי דאוד' נכתב כי כאשר היה משגר צבא, היה אומר לו: 'פרצו בשם אללה, אל תהרגו... ילד  קטן או אישה ואל תפריזו', כלומר כל תגזימו בהרג...

 

מה ניתן לעשות כדי לשים קץ לפסקי ההלכה המסיתים לרצח? שני שופטים בבית המשפט העליון בג'דה, אבראהים בן צאלח אל-ח'צ'יר ומחמד בן עבדאללה אל-ג'אר אללה קבעו: "אסור לשום אדם, יהא אשר יהא, גם אם הוא מקרב אנשי הדת וגם אם הוא פוסק הלכה, להתנגד לשלטון באמצעות התרת דמו של אדם או קבוצה של אנשים (...) כמו כן, אסור לאיש לבצע בעצמו את הריגתם של האנשים... שאם לא כן, תהיה אנרכיה", שממילא קיימת במדינות רבות מאז המהפיכה האיראנית.

 

מן ההכרח להותיר את פסקי הענישה בידי בתי המשפט בלבד, כפי שתבעו שני השופטים... זהו תנאי לשמירה על חירויותיהם, זכויותיהם, וחייהם של האנשים. ואולם, אין בכך די, משום שהפתוות הצבאיות-פוליטיות-דתיות יוצרות סכנה של מלחמת אזרחים בעולם האסלאמי ומלחמת-דת בזירה הבינלאומית, שהן המטרות הסופיות של הטרור האסלאמי על ביטוייו השונים.


מה שדרוש הוא:

1. הגדרת פתוות המסיתות לרצח ושנאה לאחר כפשע... והעמדת האחראים להן למשפט.

2. הפסקת לימודי הדת של ימי הביניים העוינים את האישה, הילד, האחר, האדם, המוח, והחיים. בנוסף, יש ללמד היסטוריה השוואתית של הדתות, הומניזם, זכויות אדם, ומשפט מודרני המשמש ברחבי העולם.

 

הגשמת שני אלה היא משימה אדירה המחייבת שיתוף פעולה מקומי ובינלאומי של ארגונים לזכויות אדם... והדיפלומטיה הבינלאומית. הפתוות האלה מסוכנות לא רק בגלל שקיימת אפשרות שהן תמומשנה, אלא גם משום שהן משרישות את השנאה לאחר ואת הבוז לחיים בתודעה הקיבוצית האסלאמית... אין לנו אופציה אחרת: או שנהיה מודרנים, או שלא נהיה כלל."[1]

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 13.1.2002.