המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טרור באמריקה (46): מכתבים ל"אל-שרק אל-אוסט"
9/1/2002

טרור באמריקה (46):

 מכתבים למערכת אל-שרק אל-אוסט 

(9.1.2002)

 

במדור המכתבים למערכת של השבועון הלונדוני בשפה הערבית, פורסמו בחודשים האחרונים, לצד מכתבים המתכחשים לאחריותם של ערבים או מוסלמים לפיגועי ה-11 בספטמבר ולצד מכתבים אחרים הקוראים לארה"ב לשנות את מדיניות החוץ שלה, גם כמה מכתבים שקראו לערוך בדק בית בעולם האסלאם. ב-21 בדצמבר 2001כתבה  ד"ר סחר מחמד חאתם מאל-ריאץ', סעודיה, תחת הכותרת "התרבות הדמגוגית שלנו שהולידה את בן לאדן, אל-ט'ואהרי, ודומיהם":

 

"כאשר התהלוכות סובבות בעולם האסלאמי, קוראות את שמו של אדם כמו אסאמה בן לאדן, מייחלות לניצחונו, ואף קובעות כי ניצחונו על הכופרים ודאי – אנו מבטאים בכך את תרבותנו המעשית. המנטאליות של כל אחד מאתנו שנכנס לבית הספר בהיותו ילד, תוכנתה כך [שיחשוב] שהמוסלמי הוא הכל בכל. בראשינו הקטנים הוחדרה [המחשבה שהמוסלמי] הוא בעל זכות – תהא הסוגיה אשר תהא – ושהוא ינצח – גם אם נשקו הוא חתיכת עץ והוא מתמודד מול טנק – משום שהוא האמת והאחרים הם השקר. הוחדרה לראשינו הקטנים הקביעה כי הערכים הטובים הם נחלתנו הבלעדית ואינם קיימים אצל אחרים.

 

לימדו אותנו שכל מי שאינו מוסלמי הוא אויבנו ושהמערב משמעותו התרופפות, פריצות, העדר ערכים, ואפילו הג'אהליה עצמה. מי שניצל מן התכנות הזה בבית הספר, נתקל בו במסגד, באמצעי התקשורת – לאחר שנהיו לנו כלי תקשורת – או בדברי המטיפים הממתינים לו בכל פינה... זוהי התרבות שגרמה לכך שכל אחד מאתנו מסוגל לקבוע את גורלו של היקום. הפכנו לחברה הכנועה לחלוטין לאלו המדברים בשם הדת. עם מנטאליות שכזו, מה כבר היינו יכולים לעשות למי שאמרו שהאסלאם הוא הפתרון מבלי להציע פתרון?...

 

מה כבר נותר לנו לעשות חוץ מלהלל ולשבח; מי שלא מצא הדבר חן בעיניו, שתק או פרש לקרן זווית מתוך פחד או מתוך מבוכה. לעומת זאת אם כבר היה מישהו שהיה לו עדיין שכל והעז להשתמש בו, גורלו נקבע על ידי אחת משתיים: או על ידי חבורה [הכוונה לאנשי הדת של 'האחים המוסלמים'], שאם בר-מזל היה, פעלה רק להפריד אותו מאשתו [הכוונה, לאנתרופולוג המצרי, נצר אבו זיד, שבית משפט מצרי פסק כי נישואיו בטלים לאחר שהורשע בכפירה] ואילו אם ביש-מזל היה, התירה את דמו; או על ידי חבורה אחרת [הכוונה לארגון הג'יהאד ודומיו]... שהרגה אותו מיד, כפי שהיה עם הד"ר פרג פודה, שעמד בזמנו יחידי בשעה שכולנו הבטנו מן הצד מתוך פחד או מבוכה.

 

אבדנו את השכל ומה שמניע אותנו היא הרגשנות. התחלנו לפנות לכמה מאלו הטוענים כי חכמי הלכה הם כדי שיפסקו עבורנו בנושאי רפואה, הנדסה, חלל, וכל מדעי החיים. החיים מתפתחים ואנו תקועים.

 

התחלנו לחיות חיים דמיוניים הקיימים רק בראשינו, בשעה שהמציאות מסביבנו שונה תכלית השינוי. זהו פיצול [האישיות] שהוליד אנשים כמו בן לאדן. היות שהמציאות שונה מן [התמונה] הקיימת במוחו, הוא יוצא כמוג'אהד, ולא משנה אם יהרוג או ייהרג, בשני המקרים הוא הזוכה. אם הוא יהרוג, הרי שהוא ביצע את תפקידו והביס את הכפירה, ואילו אם הוא ייהרג, הרי שמדובר במות קדושים שאחריו מגיע גן העדן.

 

כולנו מתמקדים בבן לאדן ודומיו... אך טרם התמקדנו באנשים המסוכנים יותר וכוונתי לאלו הממלאים את הראשים באותה הרטוריקה בבתי הספר, במסגדים, ובכלי התקשורת, המפיצים את הדברים ללא כל הסתייגות ומבלי לשקול את תוצאותיהם או להבין כי בעידן הזה, העולם כולו שומע את הנאמר.

 

מה אכפת להם. כל אחד מהם חושב שיש לו ייפוי כוח אלוהי והתוצאה: עיוותו את חיינו שהיו מעוותים עוד קודם לכן, עיוותו את דתנו הסובלנית, והציבו אותנו בעימות עם העולם. עד מתי תימשך הפגיעה הזו בחיי המוסלמים בכל מקום בעולם? הפתרון הוא האסלאם אותו לימד אותנו נביא האומה הזו, אסלאם של סובלנות ולא האסלאם של אלו השולטים על אמצעי התקשורת שלנו."[1]

 

מכתבה של ד"ר חאתם זכה לשבחים ובעל הטור הליברלי, ח'אלד אל-קשטיני, הכותב ב"אל-שרק אל-אוסט" כינה אותו "המכתב הטוב ביותר לשנת 2000". "אהבתי את המכתב הזה", כתב אל-קשטיני, "משום שהוא הסיר מעלי מועקה בת שנים, שנים של ייאוש ופסימיות בנוגע לעתיד אומתנו. ואולם, כעת אני רואה ניצוץ של אור. אם יש בקרבנו אישה מריאץ' שראשה מלא ברעיונות נאורים שכאלה ובליבה די אומץ ואם יש לנו עיתון המפרסם את דעתה – אזי עדיין יש לנו תקווה. זהו המכתב שמבחינתי הוא המכתב של שנת 2001 וזוהי האישה הראויה לתואר האישה של שנת 2001."[2]

 

שבחים למאמרה קיבלה ד"ר חאתם גם מעבד אל-סלאם בן אל-חסין ממרוקו, שכתב עוד במכתבו למערכת: "היא שמה את האצבע על אחת מן הסיבות למחלה – המחשבה הקנאית הנובעת מהבנה לקויה של [הפסוק הקוראני הגורס כי המוסלמים הם] 'האומה הטובה ביותר שהובאה לבני האדם', משפט שאין משמעותו שהאומות האחרות כולן רוע. האסלאם הביא עמו ערכים אנושיים אדירים אך אין משמעות הדבר שהאומות שאינן אסלאמיות נעדרות ערכים נאצלים וכולן ג'אהליה. מאסנו בדיבורים על הרוע של המערב, הפריצות במערב, והתנוונותו המוסרית... עלינו להפסיק לראות בעצמנו את מרכז העולם, בשעה שאנו חיים בשוליו. עלינו להתייחס אל יתר האומות כאל בני אדם שיש להם את אותו הערך האבסולוטי שהחדיר אללה בבן האנוש, ללא קשר לדתו או לגזעו..."[3]

 

גישה דומה לזו של ד"ר חאתם, הציג גם אחמד ע'תמאן מלונדון בשני מאמרים למערכת "אל-שרק אל-אוסט". בראשון, שנכתב מיד לאחר ה-11 בספטמבר ,2001, כתב עת'מאן: "...כהרגלנו אנו תמיד משליכים את האחריות על אחרים, ומסרבים להודות בשגיאותינו. אין כל ספק שכל מי שנטלו חלק בפעולת 'מרכז הסחר העולמי' היו מצעירינו ובנינו. אנו אחראים על חינוכם. כאשר הם ביצעו את הפעולה הזו, הם חשבו, באופן מוטעה, שהם מקריבים את נפשותיהם למען האומה הערבית ולמען האמונה האסלאמית. [איש] אינו יכול להכחיש שאנו – ולא אמריקה – לימדנו אותם את הדברים האלה בתקשורת שלנו, בבתי הספר שלנו, ובכל תחומי פעילותינו. לימדנו את הצעירים בארצותינו לשנוא את אמריקה ולימדנו אותם את הקדושה של מות הקדושים תוך כדי הריגת יריבינו. כעת, לא רק שאנו מתכחשים להם לאחר שהקריבו את עצמם למעננו, אנו גם מתכחשים לאחריותנו להפיכת האמיצים שבצעירינו לפושעים הנרדפים על ידי העולם כולו..."[4]

 

כחודשיים לאחר מכן, שיגר עת'מאן מכתב נוסף למערכת "אל-שרק אל-אוסט" ובו כתב: "...כבר הוכח ללא כל צל של ספק שכל מי שהשתתפו בפעולות ההתאבדות במרכז הסחר העולמי ובפנטגון... היו ערבים ומוסלמים. הם בנינו שנולדו והתחנכו בחברותינו הערביות. הטרוריסטים האלה למדו בבתי הספר שלנו והתחנכו בידינו. הם קבלו את המידע שלהם מן העיתונות והתקשורת שלנו. אם אחרי כל זה הם הגיעו למסקנה כי הריגת עצמם והריסת תרבותם של אחרים הוא האמצעי היחידי לבטא את זהותם – אין ספק שמשהו בחברה שלנו – ולא בחברה של הקורבנות האמריקאים – אינו כשורה...

 

במקום להודות במחדלינו בהענקת חינוך אסלאמי נכון לבנינו, הלכנו לחפש אחר השגיאות של האמריקאים ושל הגלובליזציה כדי להצדיק את הפשעים של ילדינו, וזאת כדי שלא נהפוך בעצמנו לאחראים לפשעים שביצעו. במקום לתת סיבות פוליטיות שיצדיקו את פעולות הטרור, האם לא עדיף לנו – כדי להגן על ערכינו התרבותיים ועל עקרונותינו האסלאמיים – להיות ישרים עם עצמנו ולקחת חלק עם יתר עמי העולם בהגנה על האנושות מפני הסכנה הזו שאנו ראשוני קורבנותיה?..."[5]

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 21.12.2001.

[2] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 2.1.2002.

[3] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 6.1.2002.

[4] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.9.2001.

[5] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 13.11.2001.