המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאים סוריים על יחס מנגנוני הביטחון הסוריים לאזרחים
5/12/2004

 

עיתונאים סוריים בוויכוח על יחס  מנגנוני הביטחון הסוריים לאזרחים

 

בעת האחרונה מתנהל בקרב עיתונאים סוריים ויכוח סביב יחסם של מנגנוני הביטחון הסוריים לאזרחים. ויכוח זה התעורר בעקבות גילוי דעת שפרסם העיתונאי ד"ר נביל פיאד, עם שחרורו ממעצר של כחודש ימים בכלא הסורי בחשד שהיה שותף להקמת "מועדון השיח הליברלי" בסוריה. במאמרו שיבח פיאד את אנשי הביטחון הסוריים על שגילו כלפיו יחס הוגן. עוד אמר פיאד בהקשר זה: "התברר לי משיחותי עם יתר העצורים כי היחס המוסרי והתרבותי לו זכיתי לא ניתן לי  בלבד בשל היותי משכיל אלא הוא ניתן לכל האנשים ובפרט לאחר הגעתו של ד"ר בשאר אל-אסד [לשלטון]. הדבר גרם לי לחוש שקיומו של האיש הזה די בו כדי להגן עלינו ולהגן על שאיפותינו לחירויות ולדמוקרטיה אמיתית."[1]

 

בעקבות גילוי הדעת זה פרסם העיתונאי הסורי חכם אל-באבא מאמר ביומון הממשלתי הסורי "תשרין" בו מתח בקורת על דברי פיאד. בשל חריפותו עורר מאמר זה תגובות רבות שחלקן שיבחו את אל-באבא וחלקן מתחו עליו בקורת בטענה כי בסוריה מתחוללים שינויים. להלן תרגום קטעים מן המאמרים בנושא זה:

 

הסתירה בין אופן מעצר העיתונאי לבין שבחיו למנגנוני הביטחון

"אילו כתבתי במדור הקומדיות את תוכנו של גילוי הדעת שפרסם  ד"ר נביל פיאד לאחר מעצר של חודש באחד מגופי הביטחון הסוריים, בו הוא מתאר את היחס ההומאני היוצא מן הכלל שקיבל, היו מאשימים אותי שאני מגזים, שאין לי רגשות ושאני לועג לכאבו של אדם. [לא יכולתי] להימנע מחיוך  כאשר קראתי את גילוי הדעת שפורסם למרבה האירוניה בעיתונות הסורית, שאינה נוהגת לפרסם גילויי דעת אישיים. מר פיאד מתאר בפירוט את היחס האנושי שקיבל, החל בכך שאפשרו לו להתקשר עם כל אדם שהוא חפץ לדבר עימו וכלה בהבאת רופאו הפרטי, כשהוא רומז כי בילה את מעצרו בבית חולים בטיפול רפואי, שהוא שכח לתארו כמצוין. הוא מציין שחקירתו לא חרגה משיחת הזדהות עימו ולאחריה הגיע לביתו. אולם, הדבר היחיד שעבר דרך 'המסננת' של מר פיאד, כאשר מנה את השירותים שנהנה מהם ב[בית המלון] הביטחוני [שדרגתו] חמישה כוכבים, הוא האופן שבו נעצר לאחר החיפוש בביתו ובמקום עבודתו, שנראה כעומד בסתירה להומאניות בתקופת המעצר שבאה לאחר מכן.

 

גילוי הדעת הזה... מזכיר לי אסירים שהיו יוצאים לחצר הכלא, כדי להשמיע קריאות לסוהריהם כי יפדו אותם ברוח ובדם. להשלמת הקריקטורה חסרה הייתה רק קריאה לכל התושבים [לבוא] וליהנות מסוג זה של יצירה מקורית ומרגיעה של תיירות ביטחונית.

 

כעת, נניח את הדרמה הדמיונית בצד ונשאל ברצינות: האם כך קורה גם במקרים קלים יותר של זימון תושבים לאחד מגופי הביטחון ולא רק במקרים של מעצר? אשיב מניסיוני: אינני חושב כך. בשנת 2001 פרסמתי בעיתון הלבנוני 'אל-נהאר' מאמר בנושא התקשורת הסורית, שהיה פחות [חמור] מדברי שר הפנים הסורי הנוכחי האלוף ע'אזי כנעאן, שטען כי אין  קוראים את העיתונות הסורית. בשל כך, שהיתי למעלה משבועיים באחד מגופי הביטחון בכל יום מהשעה תשע בבוקר עד השעה שתיים בצהריים ומהשעה חמש בערב עד השעה עשר בלילה. בפרק זמן זה שמעתי איומים, אזהרות, האשמות וחקירה בדבר קשרים [שהיו לי עם גורמים שונים]. [נאלצתי ל]הודות [בהאשמות] מתוך אימה ופחד שלא חשתי מעודי למעט רגעים דומים שבהם זומנתי לגוף ביטחוני אחר.

 

אם מישהו יאמר לי כי התקופה הזאת חלפה, אספר את שארע לי לפני מספר חודשים. במהלך השתתפותי בכינוס שערכה רשות השידור הבריטית בדמשק נמנעתי מלקחת את עיתון 'אל-בעת'' שחולק לנוכחים. בהפסקה נזף בי העורך הראשי, שהפך בינתיים לשר ההסברה [מהדי דח'לאללה], על שהשלכתי את עיתונו על הארץ, דבר שלא עשיתי, ושאל אותי בלשון מאיימת האם אני יודע לאיזו מפלגה משתייך הביטאון הזה ומהי המפלגה הזאת. הוא הוסיף כי יש גורמים אחרים שיידעו [טוב יותר] כיצד לדבר עימי. כעבור עשרה ימים זומנתי לחקירה אצל אחד מגופי הביטחון באשמת השלכת ביטאון 'אל-בעת'' על הארץ, להזכיר לי שהמבנה הזה הידוע לשמצה, שאני וחברי חששנו לעבור סמוך אליו וכאשר היינו מוכרחים לעבור לידו הסטנו את מבטינו ממנו מתוך אימה ופחד, נועד להטיל עלינו טרור וליצור אצלנו מחלה חדשה שהתושבים הסורים יפחדו ממנה ושמה 'הפחד מ[גורמי] הביטחון'. לאחר כל זאת, בא מר נביל פיאד ומספר לנו בגילוי הדעת על היחס המעולה הניתן  לתושבים עד כדי כך שהקורא חושב שהעובדים בבניין הזה הם בוגרי בתי הספר הגבוהים ביותר בעולם לאתיקה ..."[2]

 

פיאד בתגובה לביקורת: סוריה השתנתה בשנים האחרונות

בתגובה למאמרו של אל-באבא פרסם נביל פיאד מאמר ביומון "אל-נהאר" ובו טען "למי שאיננו יודע סוריה השתנתה לחלוטין בשנים האחרונות... ההוכחה הטובה ביותר לכך היא היחס ההומאני שהעניקו לי [אנשי] הביטחון ו[העובדה שניתנה] אפשרות לפרסם את המאמר ההוא [הכוונה למאמרו של אל-באבא], שכלל השמצות [שהופנו] ישירות לשר ההסברה הנוכחי... סוריה השתנתה באמת, אולם הבעיה הקשה נעוצה בחוסר יכולתם של אלה השוקטים על שמריהם לעמוד באומץ מול השינוי. דבריהם ומאמריהם הם ההוכחה הטובה ביותר לקושי שלהם להבין את המציאות".[3]

 

בעלי טורים: פרסום מאמרו של אל-באבא מוכיח שיש חופש ביטוי

במאמר אחר כתב עורך הדין מאמון אל-טבאע: "ענן של אופטימיות הגיע עם בואו של צוות שמונת השרים בעקבות השינויים האחרונים בממשלה [הסורית]. האופטימים צופים שהוא [הענן] יוריד גשם ואילו הפסימים חוששים שהוא יביא רעמים וברקים ללא גשם. הבעתי אופטימיות בפני הפסימיים הנצחיים, משום ששר ההסברה החדש ועורכי שלושת העיתונים מגלים רצינות בכוונתם לפתוח את התקשורת לכל הדעות, לשבור את המונופול ולהגביל את הצנזורה... פרסום גילוי הדעת של פיאד והמאמר של אל-באבא הם מסר לכל הכותבים בעיתוני המפרץ ובעיתונות האלקטרונית לשוב אל העיתונות המקומית הסורית שלהם... "[4]

 

אתר האינטרנט www.champress.net כתב כי "הדיון שנפתח ביוזמת שר ההסברה ראוי בעצם לתשומת לב ומעיד על דרך מחשבה חדשה שהגיעה בעת האחרונה לקומה העשירית במשרד ההסברה ומטרתה היא  שהתקשורת תתעורר, תישא באחריות מלאה ותשתחרר מתפקיד התקשורת המבועתת המפחדת מסימני שאלה  ומאמירת האמת או מחציתה או רמיזה אליה, כך שתוכל לפתוח את דפיה ואת ליבה לכתיבה כנה ואמיצה שלעיתים נכתבת בעזרת סכין, כדי לפתוח את הפצע הנמק ולרפאו... הדברים שכתב נביל פיאד נכונים וכך גם הדברים שכתב חכם אל-באבא. זו האמת. פיאד המשכיל החילוני והאמיץ חש שהזמנים השתנו ושעובדי המנגנונים יכולים לתפקד בלי להשפיל את האזרח ואילו אל-באבא המלגלג והבוטה התנגד [לדבריו], משום שהוא חווה שני ניסיונות שבהם נתקף פחד."[5]

 

פאיז אל-עמר, רופא סורי, פרסם אף הוא מאמר תגובה התוקף את חכם אל-באבא ומשבח את השינוי בסוריה ובשירותי הביטחון שלה: "תגובתו המלגלגת של אל-באבא לגילוי הדעת של נביל פיאד חזרה אליו בעוצמה, משום שהוא תאר את מסע האימה שלו עם המודיעין הסורי בשעה שהוא כותב מסוריה ומנגנוני הביטחון הסוריים אינם מתקרבים אליו. האם יש בושה גדולה מכך? לאחר מכן אנו רואים שהוא כותב נגד נביל פיאד כדי להאשים את שר ההסברה הסורי בכך שאיים עליו. אינני יודע כיצד השר דח'ל אללה מאיים על בעל מאמר גרוע ואינו מונע את פרסום מאמרו שראוי היה למנוע אותו, משום שהוא חצה את כל גבולות הנימוס. מן הראוי היה להגיש תביעה משפטית [נגד אל-באבא] על הטלת דופי וגנאי ופרסום ידיעות כוזבות ומזיקות למדינה ולמרות זאת התיר השר הנכבד לפרסם את המאמר כדי שהציבור ידע שאכן חל שינוי והורחב תחום החופש... אכן חל שינוי אצל השלטונות ואצל אנשי המודיעין אך המשכילים שבנו ודומיהם לא השתנו".[6]

 

אתר אופוזיציוני: יש לשים קץ למעשי  מנגנוני הביטחון

אתר האינטרנט האופוזיציוני "אח'באר אל-שרק" התייחס אף הוא לנושא זה: "יתכן שפרסום מאמר בעיתון ממלכתי העוסק בהתנהלותם של מנגנוני הביטחון ובדימוי שלהם בעיני הציבור הוא אירוע חסר תקדים ומפנה בולט, אולם [מה שדרוש לסוריה] איננו היתר לדון או למתוח בקורת אלא שימת  קץ לכל המעשים המותירים צלקות בנפשם של התושבים ופוערים תהום בין התושבים לבין מנגנונים שמשימתם היא לשמור על ביטחונם".[7]

 

עיתונאית ממוצא סורי: לאיש אין אמון בעיתונים הסורים

נאדיה קצאר דבג', עיתונאית איטלקית ובימאית סרטי תעודה, ממוצא סורי, תקפה את דבריו של יו"ר התאחדות העיתונאים הסורים, צאבר פלחוט, שהצהיר כי "אף לא עיתונאי סורי אחד נעצר בעשורים האחרונים מסיבות מקצועיות" וקרא לעיתונאים הסוריים "לפרסם את 'הכביסה המלוכלכת'... ". להלן תרגום עיקרי מאמרה: "הכול יודעים כי מאז הגיעה [מפלגת] הבעת' לשלטון, בהפיכה הצבאית במרס 1963, היא ביטלה את רישיונותיהם של כל העיתונאים העצמאיים ונותרה עיתונות ממשלתית בלבד. כיום יש בסוריה שלושה עיתונים בלבד לעשרים מיליון תושבים והם מחולקים כמעט בחינם, משום שאין מי שיקנה אותם, שהרי לאיש אין אמון בהם למעט מוכרי השווארמה והפלאפל שקונים עיתונים במשקל לצורך עטיפה...

 

האבסורד הגדול הוא ששר הפנים ע'אזי כנעאן הצהיר לפני כמה שבועות כי אין קוראים את העיתונות הסורית. האבסורד הוא שרק שמו של האיש די בו לעורר חלחלה בתושבי לבנון. שמו נקשר, עפ"י דיווחים לבנוניים ובינ"ל רבים, בחיסול עיתונאים לבנוניים ובהתעללות בגופותיהם, למשל: סלים אללוזי, ריאצ' טה והעיתונאי הירדני מישל אל-נמרי, וכן פיצוץ משרדיהם של עיתונאים לבנוניים, כגון: "אל-נהאר" ו"אל-ספיר". נושא דיכוי העיתונאים הסוריים מכיל סיפורים מעוררי צמרמורת וחלקם ידוע בעולם. במחצית שנות השמונים נאסר העיתונאי והמשורר פרג' בירקדאר לתקופה של שש עשרה שנים ואחריו העיתונאי נזאר ניוף ששהה עשר שנים בצינוק מבודד וכיום הוא עומד למות או להיות נכה בבית חולים בצרפת עקב עינויים אכזריים. בחודש פברואר 1992 נרצח שדרן הטלוויזיה המפורסם מוניר מחמד אל-אחמד באגף החקירות הצבאי, לאחר שספג מכה בראשו באמצעות כיסא מתכת במהלך חקירתו. הסופר ואיש האקדמיה הבולט עארף דלילה כלוא בצינוק מבודד מאז מעצרו. הוא שפוט לעשר שנות מאסר ומצבו הרפואי קשה מאד. אין טעם לגולל את מסכת הייסורים של העיתונות ושל העיתונאים בבתי המטבחיים של המשטר השולט, משום שיידרשו לכך כרכים רבים.

 

האבסורד בפרשת צאבר פלחוט, הטופח על פני הקורא, הוא [שאפילו] כתב העיתון "אל-חיאת" אבראהים חמידי, אשר היה מבין תשעים עיתונאים שיו"ר התאחדות העיתונאים העניק להם את ברכתו להיות חברים בהתאחדות, עדיין ממתין למשפט. הוא שוחרר [ממעצר] בגין מאמר שפרסם ערב המתקפה על משטרו של סדאם הפשיסט, שבו ציין כי השלטונות הסוריים מתכוננים לקבל כמיליון עיראקים שיברחו לסוריה כאשר תתחיל המלחמה. איש בעולם לא יוכל לדמיין את עזות המצח של פלחוט שאינו מתבייש להצהיר הצהרה כזאת בנוכחותו של אבראהים חמידי... ".[8]

           



[1] אל-נהאר (לבנון), 24.11.2004

[3] אל-נהאר (לבנון), 27.11.2004

[6] תשרין (סוריה), 27.11.2004

[8] אל-סיאסה (כווית), 28.11.2004