המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
"איחוד העלמאא המוסלמים" וחובת ההתנגדות בעיראק
5/12/2004

 

'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים' בראשות השיח' אל-קרצ'אוי:

"ההתנגדות בעיראק היא חובה המוטלת על כל מוסלמי"

 

ב-18 בנובמבר 2004 נערכה בביירות ועידה בת יומיים של מועצת הנאמנים של 'האיחוד הבינלאומי של העלמאא [חכמי הדת] המוסלמים' שהוקם בלונדון ביולי 2004. בסיום הועידה פורסם גילוי דעת עליו חתמו ראש האיחוד, השיח' ד"ר יוסף אל-קרצ'אוי ומזכ"ל האיחוד, השיח' ד"ר מחמד סלים אל-עוא. גילוי דעת שהופיע באתר האינטרנט www.islamonline.net   המקורב לשיח' אל-קרצ'אוי, קבע כי ההתנגדות בעיראק נגד כוחות הקואליציה היא חובה אישית על כל מי שיכול לבצעה, תושבי עיראק ואלו שאינם תושבי עיראק.[1]

 

באוגוסט 2004 חתם השיח' אל-קרצ'אוי על גילוי דעת הקורא לתמיכה בכוחות הנלחמים נגד הקואליציה בעיראק. גילוי דעת זה נחתם על ידי 93 אנשי דת מוסלמים כולל אישים מתנועת האחים המוסלמים, מהחמאס, מהג'יהאד האסלאמי ומחזבאללה.[2]

 

ראוי לציין, כי בעקבות הלחימה בפאלוג'ה בנובמבר 2004, פורסמו מספר גילויי דעת התומכים בהתנגדות בעיראק. התעניינות רבה עורר גילוי דעת שפרסמו, ב-5 בנובמבר, 26 עלמאא סעודים שהופנה לעם העיראקי ובו נאמר כי "הג'יהאד כנגד הכובשים הוא חובה המוטלת על כל מי שיכול [למלאה]."[3]

 

גילוי הדעת

גילוי הדעת פתח בהקדמה תיאולוגית בנוגע לדרכי ההתנהגות של המוסלמים בשעת מלחמה. בהקדמה נכתב: "'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים'... [סבור כי] לנוכח המצב השורר בעולם בכלל ובקרב המוסלמים בפרט, הוא חייב להביא בפני [מאמיני] הדת המונותיאיסטית [האסלאם] כמה עקרונות הלכתיים ומוסריים כיצד על המוסלמים לנהוג, ולהבהיר לאנשים את כללי ההתנהגות בין המוסלמים לבין עצמם ובין המוסלמים לאלו שאינם מוסלמים...

 

כאשר התיר אללה ל[מוסלמים] להגיב לתוקפנות [באומרו] 'ניתן להם היתר להילחם מפני שהם נעשקו' [קראן 22:39] הוא הניח עקרונות שיערבו להתנהגות אנושית אצילה [מצד המוסלמים]. המוסלמי מגיב רק כלפי מי שהתקיף אותו מבלי לחרוג מכך [כפי שנאמר בקוראן 2; 194]

'התקיפו את מי שתקף אתכם באותו האופן' [וכן נאמר] 'הילחמו למען אללה כנגד אלו הנלחמים בכם ואל תהיו המתקיפים' [קוראן: 2; 190]. 

 

אסור לתקוף את אלו שאינם לוחמים, גם אם השתייכו למדינות התוקפניות. נפש האדם קדושה והתקפה עליה היא התקפה על האנושות כולה. [שכן בקוראן 5; 32 נאמר] 'כל הורג נפש שלא תחת נפש, או שלא בשל [הפצת] שחיתות בארץ, כאילו הרג את כל האנשים כולם'.   

 

הנביא [מחמד] אסר על הרג נשים וילדים כאשר אמר 'אל תהרגו ילד קטן' ואמר 'אל תהרגו צאצאים ופועל נקלה' [שהוא] כל מי ששוכרים אותו לביצוע שירותים שאינם קשורים ללחימה. כמו כן, האסלאם אסר על רצח בני ערובה ונזירים המקדישים עצמם לאל. האסלאם אינו מתיר לשבות או לחטוף את מי שאינם לוחמים. במידה ו[מי שאינם לוחמים] נישבו אללה הורה ל[מחמד] שליחו לנהוג בהם בצורה טובה [כפי שנאמר בקראן: 76; 8]: 'מתוך אהבה  [לאללה] הם מאכילים את המסכן, היתום והאסיר' [כן אמר מחמד] 'התייחסו לאסירים בצורה טובה'.

 

אסור להחזיק כבני ערובה ולאיים על חייהם של מי שאינם לוחמים בשל פעולה שאחרים ביצעו או לא ביצעו. [בני הערובה] אינם אחראים לפעולה זו והם אינם יכולים למנוע אותה. אללה אמר: 'נפש לא תישא בעול נפש אחרת' [קוראן: 6; 164]  והנביא [מחמד] אמר "פושע ייענש רק על מעשיו".

 

המוסלמי נלחם בעושק על כל צורותיו... יתרה מכך, המוסלמי מגן על חירות האדם ללא הבדל מין, דת או השתייכות ונלחם למען החירות הזו במידה והדבר נדרש. [בקוראן 4; 75 נאמר:] 'מה היה לכם שאינכם נלחמים למען אללה והחלשים?' [המוסלמי] לעולם אינו מקל ראש בהתנגדות לתוקפן או לכובש 'אל תפחדו [מאויביכם] קראו לשלום שהרי אתם הנעלים [מהם]' [קוראן: 47; 35]

 

ההתנגדות בעיראק היא חובה הלכתית

לאחר ההקדמה התיאולוגית בנוגע להתנהגות ההלכתית הנכונה של המוסלמים בשעת הלחימה, עובר גילוי הדעת של 'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים' לעסוק בהתפתחויות בעולם בכלל ובלחימה בעיראק בפרט.

 

בגילוי הדעת נקבע כי ההתנגדות בעיראק היא חובה הלכתית [אישית] וכי מדובר בג'יהאד להגנה עצמית. גילוי הדעת ניסה אמנם ליצור את הרושם שהוא עורך הבחנה בין לוחמים לבין אזרחים בהם אסור לפגוע. אולם, למעשה, גילוי הדעת צמצם את ההגדרה של המונח 'אזרח' כאשר פירט מי נכלל במונח זה: "נשים, ילדים וזקנים". הגדרה זו אינה כוללת גברים אך מגילוי הדעת ניתן להבין כי רק אלו מביניהם ש"אינם נוקטים בפעולות איבה, ובמיוחד אלו העוסקים בפעילות הומניטארית או תקשורתית" מוגנים, וכל מי שאינו עונה לקטגוריה זו נחשב לאויב ולפיכך מותר לפגוע בו.

 

יום לאחר שפרסם את גילוי הדעת חידד אל-קרצ'אוי את ההבחנה הזו בין לוחמים לאזרחים כאשר קבע כי מהנדסים, פועלים או טכנאים זרים העובדים בעיראק אינם נחשבים לאזרחים [מוגנים] ולפיכך מותר להרוג אותם: בראיון לערוץ "אל-ג'זירה" אמר אל-קרצ'אוי: "אני אסרתי על רצח אמריקאים. כאשר נשאלתי [בעניין זה] אמרתי שאסור להרוג אזרחים. אמרתי שמותר להרוג רק את אלו שנלחמים. האסלאם אוסר להרוג נשים, ילדים וכו'. אמרתי זאת בגלוי אבל [במקביל] הצבתי את השאלה 'מי הוא אזרח?' האם מהנדסים, פועלים וטכנאים הנכנסים [לעיראק] עם הצבא האמריקאי נחשבים לאזרחים? האם לוחם הוא רק מי שנמצא בתוך טנק או שהוא גם מי שנותן שירות לצבא? אני מדבר על הפרשנות של המילה אזרח. אם מתברר שאדם הוא אזרח הרי שאסור להרוג אותו. אנו, באיחוד העלמאא המוסלמים פרסמנו אתמול גילוי דעת הקובע כי ההתנגדות בעיראק חייבת לציית לחוקי השריעה: אסור להרוג אזרח אלא רק לוחם."[4]      

 

בגילוי הדעת של 'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים' נכתב: "...'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים' לא יכול להסתכל [בחיבוק ידיים] על העושק והתוקפנות כנגד החלשים המתרחשים בכל מקום בעולם וכן במעשי הטבח המתרחשים פה ושם, במיוחד במדינות המוסלמים. [מעשים אלו מתרחשים] כדי להצית את אש המלחמות ההרסניות ללא סיבה רק כדי להשביע את תאוותו של המיעוט המרוויח ממלחמות אלו, סוחרי נשק המוות וההרס ואחרים שהאינטרסים שלהם קשורים למלחמות ולזעזועים. לפיכך... 'האיחוד הבינלאומי של העלמאא המוסלמים' רוצה להבהיר את הדברים הבאים:

 

1. התנגדותו של העם העיראקי לוחם הג'יהאד לכיבוש הזר שנועדה לשחרר את האדמה [העיראקית] ולהחזיר אליה את הריבונות הלאומית היא חובה שרעית [המוטלת] על כל מי שמשתייך לאומה המוסלמית בתוך עיראק ומחוצה לה, שיש לו יכולת לקיימה. אללה התיר זאת כאשר אמר: 'ניתן להם היתר להילחם מפני שהם נעשקו' [קראן 22:39] וכן אמר למוסלמים: 'הילחמו למען אללה באלו הנלחמים בכם' [קוראן: 2; 190] 

 

לחימה זו היא ג'יהאד לצורך הגנה שאינו מחייב [הנחייה של] הנהגה כללית [שתכריז על ג'יהאד] אלא היא מתבצעת על פי מידת היכולת [של כל פרט מוסלמי]. [כמו כן] ידוע כי ההתנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית שאושרה על ידי האמנות הבינלאומיות ואמנות האו"ם.

 

2. המעשים [שמבצעים] הצבאות הזרים הפולשים לעיראק: מעשי הזוועה חסרי התקדים; השימוש הרחב בנשק להשמדה המונית, בעוד פלישתם לעיראק נועדה לכאורה למנוע את השימוש בנשק דומה,  אבל המציאות הוכיחה כי [הטענה בדבר] קיומו היתה שקר; ההפרה בוטה של אמנת ז'נווה ושאר האמנות הקשורות ל[יחס] לאזרחים בעת מלחמה ו[היחס] לנותני שירותים רפואיים ואסירי מלחמה; השימוש בכלי הנשק האסורים לשימוש מבחינה בינלאומית; הרס בתים, מבנים, מסגדים, כנסיות מבני הפולחן אחרים ו[הרס] התשתית; מותם של פצועים במסגדים ומניעת [הגעת] עזרת חירום והצלה לנפגעים מהאסונות; הפצצת בתי חולים ומניעת צוותים רפואיים מביצוע חובתם ההומניטארית כלפי הפצועים והפגועים – כל זה הוא בבחינת אות קלון על מצחן של המדינות המבצעות [את המעשים הללו].

 

'האיחוד [הבינלאומי של העלמאא המוסלמים] קורא לממשלותיהן של מדינות אלו, ללא יוצאת מן הכלל, לחזור אל דרך הישר, להחזיר לעצמן את ההומאניות שלהן ולסגת מעיראק מיד, לאחר שימסרו זמנית את השלטון לגוף בינלאומי מוכר שיפקח על בחירות חופשיות ונקיות שלאחריהן ינהל העם העיראקי בעצמו את ענייני ארצו.

 

3. אסור לאף מוסלמי להגיש תמיכה ל[מעשיהם של] הכובשים כנגד העם העיראקי וכנגד התנגדותו האצילה. זאת מאחר ותמיכה כזו היא בבחינת סיוע ל[כובשים] בפשעם ובתוקפנותם נגד עם מוסלמי עשוק. במידה והתנאים מחייבים כמה עיראקים לעבוד בצבא או במשטרה עליהם להשתדל להימנע מגרימת נזק לאזרחיהם [העיראקים]. ההתנגדות לא תפגע בהם כל עוד הם לא יילחמו [בפועל] נגד עמם ולא יהיו בעלי ברית של אויבם.  

 

4. על המתנגדים אנשי הכבוד לדבוק בדיני השריעה במהלך הג'יהאד שלהם נגד הכובשים ולהימנע מפגיעה באזרחים שאינם לוחמים, "נשים ילדים וזקנים, גם אם הם בעלי אזרחות של הכוחות הפולשים, אם הם אינם נוקטים בפעולות איבה, ובמיוחד אם הם עוסקים בפעילות הומניטארית או תקשורתית. שהרי אללה ציווה עלינו להילחם כנגד מי שנלחם בנו ואסר עלינו לנהוג בתוקפנות. אם כמה מהאויבים נשבו יש לנהוג עמם בחסד לאורך תקופת השבי ולהביא אותם למשפט צדק כדי לשחרר את החפים מפשע מביניהם.

 

אסור להחזיק בבני ערובה ולאיים להרוג אותם כדי להפעיל לחץ בחקירה למען מטרה מסוימת. זאת מאחר ש[בקוראן: 6; 164 נאמר]: 'נפש לא תשא בעול של נפש אחרת' [ומחמד אמר] "פושע ייענש רק על מעשיו". אם אדם מוחזק באופן כזה הרי שהוא אסיר מלחמה ואסור להרוג אותו או לפגוע בו. יתרה מכך, הוא בוודאי ישוחרר מאחר ואללה  אמר 'אם לחסד ואם לכופר' [קוראן: 47;4].

 

5. על המתנגדים אנשי הכבוד לשים לב לקיומן של [קבוצות] גיס חמישי רבות המעוניינות לפגוע באסלאם ובמוסלמים ומבצעות פעולות שנראות כהתנגדות. אולם, [פעולות אלה] הן למעשה המשך של התוקפנות ועיוות תדמיתה של ההתנגדות האצילה. יתכן ו[קבוצות] הגייס החמישי הללו קשורות למנגנוני המודיעין הציוניים והעולמיים. ההתנגדות האצילה צריכה לגנות את מעשיהן [של קבוצות אלו] ולחשוף את שיתוף הפעולה שלהן [עם גורמי המודיעין הזרים] ואת ההסתננות שלהם [לעיראק]. בייחוד מפני שרבים מהפשעים [שקבוצות אלו] מבצעות באים בעקבות חשיפת התנהגותם הברברית של כוחות הכיבוש, ולפיכך הם מעוללים פשעים ברברים עוד יותר כדי לכסות על התנהגות הכובשים ולגרום לעולם לשכוח את הזוועות שלהם.

 

6. כיום קיימת מזימה מסוכנת כנגד עיראק שמטרתה לקרוע את המרקם החברתי שלה... באמצעות עידוד איבה על בסיס דתי או לאומי וכן באמצעות הבלטת נקודות מחלוקת. כל העיראקים חייבים להרגיש שהם עם אחד המאוחד על ידי האסלאם, כדת ועל ידי הערביות, כלשון וכתרבות. [עליהם להבין] כי החובה הדתית-הלכתית והלאומית שלהם היא לחדול מהמחלוקות ולעמוד כאיש אחד על מנת לגרש את הכיבוש ולבנות עיראק מאוחדת לכל תושביה..."

  

עוד התבטאויות של השיח' אל-קרצ'אוי לגבי ההתנגדות בעיראק

אל-קרצ'אוי נתן ביטוי לתמיכתו בפעולות ההתנגדות בעיראק. בספטמבר 2004 פרסם אל-קרצ'אוי חוות דעת הלכתית המתירה לחטוף ולרצוח אזרחים אמריקנים בעיראק כדי ללחוץ על הצבא האמריקני להסיג את כוחותיו. בכנס בנושא 'הפלורליזם באסלאם' שהתקיים בסוף אוגוסט 2004 באיגוד העיתונאים המצרים בקהיר אמר: "כל האמריקנים בעיראק הם לוחמים, אין הבדל בין אזרח לחייל, ויש להלחם בהם משום שהאזרח האמריקאי בא לעיראק כדי לשרת את הכיבוש. חטיפתם והריגתם של אמריקנים בעיראק היא חובה [דתית] כדי [לגרום להם] לצאת ולעזוב אותה לאלתר. ההתעללות בגופות ההרוגים [לעומת זאת] אסורה באסלאם."[5]  כמו כן, אישר מנהל לשכתו של השיח' אל-קרצ'אוי, עצאם תלימה, כי אל-קרצ'אוי פרסם חוות דעת הלכתית לפיה חובה להלחם באזרחים האמריקאים בעיראק בהיותם פולשים.[6]

 

לנוכח הסערה שעוררה חוות דעתו של אל-קראצ'אוי המתירה להרוג אזרחים אמריקאים בעיראק, שלח אל-קרצ'אוי, עשרה ימים לאחר פרסום חוות הדעת, פקס למשרדי היומון הבינערבי  "אל-חיאת" שבו הכחיש את "מה שייחסו לו כלי התקשורת" בעניין זה. לדבריו, "כמה אמצעי תקשורת טענו שאני פרסמתי חוות דעת הלכתית שיש חובה להרוג אזרחים אמריקנים בעיראק. אין לכך בסיס. כלל לא פרסמתי פתוא בעניין זה. נשאלתי באגודת העיתונאים המצריים לפני מספר ימים לגבי ההיתר להיאבק בכיבוש בעיראק ועניתי בחיוב. אחר כך נשאלתי לגבי האזרחים האמריקנים בעיראק והשבתי בשאלה בלבד – האם יש בעיראק אזרחים אמריקאים? כידוע אינני משתמש בפתוא מעין זו במילה 'הריגה' אלא במילה 'מאבק' שהיא מקיפה הרבה יותר מן המילה הריגה ופירושה אינו בהכרח הריגה. כמו כן, גיניתי בעבר במספר הזדמנויות חטיפה של בני ערובה ודרשתי לשחררם ולא לאיים בהריגתם."[7] בהזדמנות מאוחרת יותר הסביר אל-קרצ'אוי כי אזרח בעיראק הוא "מי שלא נלחם ולא מסייע ללוחמים הכובשים. [לעומת זאת] מי שמסייע לכובשים – דינו כדינם. הכיבוש נלחם במוסלמים ומי שמסייע לו דינו כדין אנשי צבא." הוא הבהיר כי הדבר נכון גם לגבי אזרחים מוסלמים בעיראק [ולא רק לגבי זרים].[8]  

 

 



[2]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 23.8.2004. לפרטים על גילוי דעת זה ראה דו"ח ממר"י:

http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?ID=875141_memri&lang=he&dbid=articles&act=show3&dataid=1107

[3]  נוסח גילוי הדעת מופיע בקישור: http://www.islamtoday.net/articles/show_articles_content.cfm?id=72&catid=76&artid=4436   

למרות שאין הדבר מופיע במפורש בגילוי הדעת טען השיח' ד"ר נאצר בן סלימאן אל-עמר המפקח על האתר www.almoslim.net ש חתום על גילוי הדעת ציין כי  "גילוי הדעת מופנה רק אל העם העיראקי" וכי "עמדתם של בחתומים הבולטים על גילוי הדעת ברורה לפיה הם דורשים מהנוער הלא עיראקי שלא ללכת לג'יהאד בעיראק". אל-ראי אל-עאם (כווית), 24.11.2004.

[4] אל-ג'זירה TV (קטר), 20.11.2004.

[5]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 2.9.2004.

[6]  אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 3.9.2004.

[7]  אל-חיאת (לונדון), 9.9.2004.

[8]  אל-חיאת (לונדון), 23.9.2004.