כללי

 

תגובות ערביות לחוק האמריקאי החדש למאבק באנטישמיות ברחבי העולם

 

באמצע אוקטובר 2004 אישר נשיא ארה"ב חוק למאבק באנטישמיות ברחבי העולם. בהתאם לחוק זה  תמשיך ארה"ב לעודד מאבק באנטישמיות באמצעות יחסים בילטרליים וקשרים עם ארגונים בינלאומיים כמו האו"ם והאיחוד האירופאי, ויוקם במשרד החוץ אגף למעקב אחר האנטישמיות ולמאבק בה בראשות שגריר מיוחד שימונה על ידי שר החוץ. בהקדמה לחוק הוסבר כי האנטישמיות ברחבי העולם, כולל בכמה מן המדינות הדמוקרטיות החזקות ביותר, גברה מאוד בשנים האחרונות וכי הדבר גרם לארגונים בינלאומיים להתמקד מחדש בנושא.

 

החוק קובע כי עד אמצע נובמבר 2004 יוגש לסנאט ולבית הנבחרים דו"ח חד פעמי על מעשים אנטישמיים שהתרחשו ברחבי העולם ועל תגובת הממשלות השונות למעשים אלו, וכי פרק בנושא יצורף מעתה לדו"ח השנתי על זכויות האדם בעולם ולדו"ח השנתי על חופש הדת בעולם. פרק זה יכלול תיאור אופיין והיקפן של הפעולות האנטישמיות וההסתה האנטישמית שהתרחשה בעולם במהלך אותה שנה. בין היתר יכללו בדו"ח תיאורים של אלימות פיזית נגד יהודים ונגד מוסדות יהודיים, כגון בתי ספר, בתי כנסת ובתי קברות; דוגמאות לתעמולה בתקשורת ממשלתית ובלתי ממשלתית שמטרתה לעודד ולהצדיק שנאה גזעית או אלימות נגד יהודים; פירוט הפעולות הננקטות על ידי הממשלות בתגובה לאלימות זו ובמטרה לעצור הסתה זו; תיאור פעולותיהן של הממשלות לחוקק ולאכוף חוקים המגנים על חופש הדת ליהודים ובחינת מאמציהן לעודד חינוך סובלני.

 

יצוין כי בהקדמה לחוק נאמר גם כי השמצת הציונות והסתה נגד ישראל הן לעיתים ביטוי של אנטישמיות, אך נושאים אלו אינם נכללים בחלק המעשי של החוק כמחייבים מעקב ודיווח. למרות זאת, עורר החוק תרעומת בקרב מעצבי דעת קהל בעולם הערבי, שהסיקו ממנו כי כל ביקורת על מדיניות ישראל תחשב כאנטישמיות. הם טענו כי החוק מהווה התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות, הביעו חשש כי יישומו יפגע בחופש הביטוי ומחו על השפעתם הרבה של היהודים בארה"ב. החוק תואר כ"גזעני", משום שאינו מתייחס לכך שגם הערבים הם שמים ורבים מהם סובלים בעצמם מאפליה ומרדיפות. כמו כן, נטען כי ארה"ב מנסה לכפות את ערכיה על העולם וכי בהתנשאותה היא מגבירה את השנאה כלפיה. להלן עיקר הטענות נגד החוק:

 

החוק נועד להגן על ישראל והציונות ולא על היהודים

הטענה המרכזית שהועלתה נגד החוק היא שמדובר בחוק פוליטי ולא בחוק הומניטרי, וכי מטרתו להגן על ישראל מפני ביקורת לגיטימית על מדיניותה כלפי הערבים. כך, למשל, נטען במאמר ביומון הפרו סדאמי  "אל-קדס אל-ערבי" כי החוק נועד  "לקבוע בחוק את הטרור הישראלי, להגן עליו ולתת לממשלות ישראל אור ירוק להרוג, לשחוט  ולהרוס... והוא יהיה חרב שלופה נגד כל הסופרים, אנשי הדת והפוליטיקאים אשר ירימו קולם במחאה, במיוחד במולדת הערבית ובעולם האסלאמי."

 

במאמר נמתחה ביקורת על כניעתו של הנשיא בוש ללובי היהודי בארה"ב, ונטען כי החוק גזעני: "נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, מפר את כל קני המידה המוסריים בהטילו עצמו לחיק התנועה הציונית... כדי לזכות בקולות הלובי היהודי ולזכות בבחירות לנשיאות בפעם השניה... איש אינו חולק על כך שהאנטישמיות היא דבר מסוכן ומגונה, אך מה שמעורר חרדה הוא העירוב הברור בין יהדות לציונות וההתייחסות לכל ביקורת על המדינה העברית ועל מלחמות ההשמדה והטיהור האתני שהיא מבצעת נגד הערבים בפלסטין כביקורת על השמיות... קיווינו כי הנשיא בוש ירחיב את מסגרת החוק כך שיכלול את כל סוגי הרדיפה הדתית ללא הבחנה או אפליה בין הדתות...

 

הנשיא בוש אינו מסוגל להחרים את ספרי ויליאם שקספיר המתארים את היהודים בתיאורים נתעבים ומציירים אותם כמוצצי דם במחזה הסוחר מונציה, אך הוא מסוגל לכפות על הערבים לנרמל את יחסיהם עם ישראל ולעצב מחדש את דתם ואמונתם באופן שישרת את הנורמליזציה ומבלי [שהערבים] קיבלו מינימום מזכויותיהם הלגיטימיות. חוק זה גזעני בתוכנו והוא עוין לערבים ולמוסלמים תחת התירוץ של סכנת האנטישמיות..."[1]

 

בעל הטור מחמד אל-סמאכ טען ביומון המצרי "אל-אהראם" כי הערבים מתנגדים לאנטישמיות, אך המשמעות שמייחסת ארה"ב למונח מעמידה אותה ואת ישראל כנגד שאר העולם: "מבחינה עקרונית המוסלמים בכלל והערבים בפרט לא יכולים שלא להתנגד לאנטישמיות. לא משום שהערבים שמים כמו היהודים, אלא משום שהם שילמו ועדיין משלמים מחיר גבוה מאוד בשל המעשים האנטישמיים... לאנטישמיות יש שני קורבנות ולא אחד: היהודים שנרדפו, עונו ונשרפו במחנות המעצר [של הנאצים] והערבים המוסלמים והנוצרים ששילמו ועדיין משלמים את הפיצוי לפשעים אלו בשל תסביך האשם האירופאי...

 

ארה"ב אימצה הגדרה שנקבעה במילונים ובמקורות אקדמיים שונים לפיה האנטישמיות היא שנאת היהודים, הציונות או ישראל. פירוש הדבר שכל ביקורת על הציונות כמפעל פוליטי נחשבת לאנטישמיות וכל ביקורת על מדיניות ישראל, על הפשעים הקולקטיביים שהיא מבצעת בגדה המערבית ובעזה, על כיבושה חלקים מסוריה ולבנון ועל האיומים שלה להפציץ את הכור הגרעיני האיראני גם הם בגדר אנטישמיות...

 

[הגדרה זו] מבססת מציאות חדשה ביחסים הבינלאומיים המחלקת את העולם לשני צירים: ציר הנאשם באנטישמיות והוא כולל את העולם האסלאמי, העולם הקתולי (אמריקה הלטינית), העולם האורתודוכסי (רוסיה), העולם הבודהיסטי (סין) והעולם החילוני (האיחוד האירופאי) ו[לעומתו] ציר המתנגד לאנטישמיות המורכב אך ורק מארה"ב וישראל. יישום חוק אמריקאי זה יענה על השאלה - האם מדיניות זו תצליח להלחם באנטישמיות או לכל הפחות לצננה, או שהיא תצית אותה ברחבי העולם לא מתוך שנאה ליהודים אלא מתוך טינה לישראל ולארה"ב."[2]

 

גם בעל הטור אחמד אל-רבעי טען ביומון הבינערבי "אל-שרק אל-אוסט" כי החוק נועד להגן על ישראל: "השמיות היא מונח שכולל עמים רבים. היהודים הם שמים וקורבנותיהם הפלסטינים הם שמים. לו החוק היה [מתייחס] לשמיות, ראשון הנאשמים היה צריך להיות אריאל שרון המבצע פשעים נגד הפלסטינים השמים ורוצח ומטיל עונשים קולקטיביים. מטרת החוק גם אינה להגן על היהודים, שהרי יש יהודים רבים בתוך המדינה העברית ומחוצה לה שהם נגד מדיניות ישראל ויש יהודים אמריקאים שנרדפו והוחרמו על ידי מוסדות תקשורת אמריקאיים גדולים משום שמתחו ביקורת על ישראל. החוק הוא להגנת ישראל, אך השם שניתן לו הוא [החוק נגד] אנטישמיות, ולכן לכבוד לנו - כמו לסופרים ולפרשנים פוליטיים רבים - להצטרף לרשימות של משרד החוץ האמריקאי כאנטישמים, כל עוד פירושה של השמיות בחוק של הנשיא בוש היא ישראל... המתמחה בחיקוי המדינה הנאצית..."[3]

 

האשמה חריפה במיוחד העלה ע'אזי אל-עריצ'י, בעל טור ביומון הסעודי "אל-ריאץ'", כשטען כי החוק מאפשר לישראל לפגוע ביהודים ולתלות באחרים את האשמה: "המתקפה הישראלית נגד אירופה ובמיוחד נגד צרפת וחלק מהחברות האירופאיות שיש בהן יהודים, מתפתחת והכותרת הפעם היא 'אנטישמיות'. מנגנוני המודיעין הישראלים ביצעו פעולות נגד מטרות יהודיות בצרפת במטרה להאשים את המוסלמים ולהפחיד ולהטריד את יהודי צרפת [באופן] שידגיש את הצורך שלהם לעזוב את צרפת למדינת האם שלהם – ישראל... החוק [נגד אנטישמיות] מאפשר לישראל, באמצעות מנגנוניה [הביטחוניים] לבצע כל פעולה נגד מוסדות או אישים יהודים בעולם ולהאשים בכך את 'אויביה'... כולם [צפויים] לגינוי ולהאשמה באנטישמיות ובתמיכה בטרור אם הם מותחים ביקורת על ישראל... זהו 'חוק נגד שנאת ישראל' ובמקביל ישנו חוק הג'ונגל ביחס לשנאת הערבים והמוסלמים וביחס להפקרת בתיהם, רכושם ומוסדותיהם..."[4]

 

החוק פוגע בחופש הביטוי ומהווה התערבות בענייני פנים

טענה מרכזית נוספת שהועלתה נגד החוק היא שהוא פוגע בחופש הביטוי ועומד בסתירה לעקרונותיה המוצהרים של ארה"ב. ד"ר מחמוד סלימאן, למשל, טען ביומון המצרי "אל-אהראם" כי החוק משרת את ישראל, והוסיף כי הוא מהווה פגיעה בזכות הביטוי והתערבות זרה בענייני פנים של מדינות ריבוניות: "בהתאם לחוק זה, ביקורת על רצח ילדים ונשים, על גירוש אלפים לאחר הריסת בתיהם ועל הפקעת אדמות חקלאיות, כפי שעושים כוחות הכיבוש הישראלי, עשויה להיכלל במסגרת [המונח] אנטישמיות...

 

חשיבותה של התפתחות זו שהיא מעבירה את סמכויות המעקב והפיקוח מן הארגונים הלא ממשלתיים האמריקאים ובראשם "הליגה נגד השמצה" (ADL) וארגון ממר"י אל המישור הרשמי - אל משרד החוץ... אם גוף ניטרלי היה מכין את הצעת החוק, הוא לא היה מתעניין ביהודים בלבד או באנטישמיות (הכוללת גם ערבים) אלא בסכנה של כל אמירה או מעשה המתאפיין בגזענות או בעוינות לדתות המונותיאיסטיות, והיה מגנה באותה מידה הצהרות ישראליות המלאות בביטויים של פגיעה בערבים ובאסלאם...

 

החוק עומד בסתירה מהותית לכל קריאות ארה"ב בעבר ובהווה לדמוקרטיה, שוויון והעדר הפליה. כמו כן הוא עומד בסתירה מהותית לזכויות האדם הבסיסיות ובראשן זכות הביטוי. [החוק] מהווה התערבות בענייני פנים [של מדינות] כיוון שהוא מעניק לשגריר המיוחד האחראי על המעקב ולחברי הנציגויות האמריקאיות בבירות העולם זכות לעקוב ולפקח אחר עניינים שהם במוקד ענייני הפנים של המדינה. כמו כן, [החוק] הוא סוג של סחטנות, משום שהוא קושר בין הסיוע הכספי [שמעניקה ארה"ב] לבין סתימת פיות [במדינות העולם]..."[5]

 

גם ד"ר מצטפא עבד אל-ע'ני טען ביומון "אל-אהראם" כי החוק מהווה פגיעה בחופש הביטוי. לדבריו, באמצעות החוק החדש "היהודים יוכלו להתפשט בחוצפה בכל רחבי תבל ולעשות כרצונם כאשר אדון העולם האמפריאליסט עומד לצדם ותומך בהם ואף מחוקק חוקים ו[מפרסם] גילויי דעת להגנה על זכויות האדם היהודי בלבד. [זאת] בשל אינטרס של בחירות, או תחת לחץ הימין השמרני או בהשפעת אנשים או ארגוני מחקר שברובם מייצגים קבוצה מקרב המזרחנים החדשים... [אנשי הימין השמרני התומכים בחוק] קשורים "לארגונים כמו ממר"י הממלאים כיום תפקיד של הטלת האשמות ודרישה להעמיד לדין כל מי שמתפתה לומר דבר שניתן להבינו כהגנה עצמית כנגד החזק..."[6]

 

ביומון הקטרי "אל-שרק" נטען כי החוק החדש הוא בבחינת "טרור אינטלקטואלי": "אישור החוק על ידי בוש מדגיש שוב את ההשפעה היהודית המתפשטת בכוח בממשל האמריקאי הנוכחי... התוצאה הטבעית של חוק זה תהיה מעין 'טרור אינטלקטואלי' של הממשל האמריקאי תחת מעטה חוקי שבאמצעותו תוחרם כל דעה ביקורתית על ישראל ומעשיה הטרוריסטיים במיוחד באזורנו הערבי. יתר על כן, בעל הדעה [הביקורתית] יועמד לדין. כך אנו מוצאים עצמנו בפני תמיכה אמריקנית חדשה במדיניות הישראלית... לדעתנו חוק זה ירחיב את מעגל האויבים של הממשל האמריקאי הנוכחי אשר מפריז בנטייתו המובהקת לצד ישראל..."[7]

 

האמריקאים מבקשים לכפות את ערכיהם על העולם

העיתונאי המצרי חסן אבו טאלב, עורך הדו"ח האסטרטגי הערבי, מתח ביקורת על החוק ביומון הסעודי "אל-וטן", בטענה כי ארה"ב מנסה לכפות את ערכיה על העולם: "אין זו הפעם הראשונה שבה הרשות המחוקקת האמריקאית מציבה עצמה כרשות מחוקקת של העולם כולו. היא כופה על העולם את חסותה ומציגה תפישות ספציפיות הנובעות מניסיון אמריקאי מובהק שהיא מנסה לכפות על שאר המדינות... היא פועלת לחייב ממשלות לאומיות לקבל [תפישות אלו] כאילו אין משמעות לריבונות הלאומית, ומתייחסת אל הממשלות הלאומיות כאילו הן רק ממשלים מקומיים במדינה האמריקאית. ראינו התנהגות זו בעבר בחוק האמריקאי בעניין 'החירויות הדתיות בעולם'. חוק זה מניח שמצב הדתות ברחבי העולם הוא כמו המודל האמריקאי שבו כל אחד יכול להקים דת כרצונו... מבלי להתייחס לכך שיש דתות מונותיאיסטיות קדושות שאסור לפגוע בהן בשום צורה ואסור למי שאינו חבר בהן ואינו מאמין בהן לחוות דעה לגביהן...

 

ממשל בוש מתכוון להתערב באופן ישיר במה שנכתב, מפורסם ומופץ על התופעה היהודית בארצות ערב ובארצות האסלאם. כאילו שצריך לספק הגנה מוחלטת ליהודים בהיותם קבוצה נבחרת שאין למתוח עליה שום ביקורת. זו קבוצה העומדת מעל החוק ומעל לאמנות הבינלאומיות לזכויות האדם אשר אינן מבדילות בין קבוצות על פי שום קנה מידה. הסכנה מתבררת עוד יותר לאור המשמעות שהחוק המקולל אימץ לפיה כל ביקורת על ישראל ובייחוד על פעולותיה הבלתי אנושיות והברבריות נגד הפלסטינים נכללת במסגרת המונח אנטישמיות. החוק כביכול אומר כי מי שמעז למתוח ביקורת על ישראל, המדינה היהודית, אפילו מבחינה פוליטית - בדומה [לביקורת הנמתחת] על  כל מדינה בעולם כולל ארה"ב עצמה – מבטא שנאה ליהודים עצמם...

 

החוק המקולל לא מכיר בכך שהערבים הם שמים וכי האפליה המתגברת כלפיהם... בחלק ממדינות אירופה ובארה"ב עצמה ראוי שתיזכר [בחוק ולו] במילה אחת. בכך מממש החוק עצמו הפליה משוועת על יסוד דתי וגזעי... לא די להתעלם מקיומו של החוק... המינימום [הנדרש] הוא שיתפרסם גילוי דעת מטעם ארגון הועידה האסלאמית, שידחה את החוק מכל וכל ויהיה מופת למדינות האסלאם שלא לקיים קשר עם השגריר האמריקאי המיוחד לנושא האנטישמיות... המינימום הוא גם שמדינות ערב יתלכדו נגד החוק וידחו כל צורה של התערבות, שמטרתה למנוע את חופש הביטוי והיצירה [שיש בהם] ביקורת על הפנים המכוערות של מדיניות ישראל, או שמטרתה להסתנן לחיינו הדתיים תחת [מסווה] הפצת תרבות הסובלנות שעיקרה הכניעה לרצון ארה"ב וסילוף דתנו."[8]

 

תמיכה  – החוק  משרת גם את הערבים והמוסלמים

לצד הביקורת על החוק וההתנגדות לשיתוף פעולה עם האמריקאים ביישומו, בלטה תגובתו של עבד אל-רחמן ראשד, העורך לשעבר של היומון הבינערבי  "אל-שרק אל-אוסט" וכיום מנכ"ל ערוץ "אל-ערביה", אשר קרא לערבים לתמוך בחוק. לדברי ראשד, "ישנו חשש כי החוק [נגד] אנטישמיות... יהפוך [לחוק] נגד  זכויות הערבים במאבקם עם ישראל. אולם, למרות שקיימת אפשרות שהמילה אנטישמיות תפורש שלא כהלכה, עלינו להבין את החוק כפי שהוא, חוק של מעקב ולא של ענישה.

 

 שנית, החוק נלחם בגזענות וראוי כי מלחמה זו תזכה מצדנו לעידוד ולא לגינוי. מן הראוי שנגיד כן לחוק ונדרוש להרחיבו כך שיכלול כל מי שמסית לגזענות נגד מוסלמים, שחורים או כל מיעוט שהוא. החלטה שכזו תהיה בעלת משמעות גדולה יותר ובעלת תמיכה ציבורית רבה יותר מאשר אם היא תצטמצם לקבוצה אחת של אנשים. יחד עם זאת אל לנו לטעות ולבלבל בין ישראל לבין היהדות או בין המחשבה הציונית הלאומית הקיצונית לבין הדת היהודית. [אם נעשה זאת] נכשל בגזענות ברורה, שאינה שונה מגזענותם של אלו העוינים את הערבים והמוסלמים בשל מעשים של חלק מאתנו.

 

האמת ההיסטורית שאינה ידועה לרבים היא כי הגנה על השמיות של היהודים מפני הגזענות באירופה משרתת את האינטרס של הערבים והמוסלמים שהיגרו ליבשת במיליונים לאחר מלחמת העולם השניה. בעקבות תבוסת המחשבה הגזענית הנאצית התגבשו [באירופה] חוקים נחרצים נגד אפליה גזעית של מיעוטים דתיים ואתניים... רבים מהחוקים שאנו רואים כיום במערב אשר מגנים על מסגדים, מעניקים לאזרחים ממוצא ערבי ומוסלמי את זכויותיהם ומענישים מי שמפלה מבחינה גזעית או דתית במשרות ציבוריות ובחיים הציבוריים, מקורם בתנועה הומניטרית זו שהתחייבה לכך שהטרגדיות של הגזענות שהתרחשו לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה והביאו למותם של רבים לא יחזרו על עצמן... כל חוק חדש למאבק בגזענות מוגבל ככל שיהיה בהתחלה, מגשים בסופו של דבר את המטרה הנעלה והיא מלחמה בגזענות על כל צורותיה בכל רחבי העולם..."[9]