המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
האשמות בכפירה כלפי אינטלקטואלים מוסלמים
4/11/2004

 

האשמות בכפירה כלפי אינטלקטואלים מוסלמים

 

האשמת מוסלמים, במיוחד  אינטלקטואלים, אומנים וסופרים שאינם משתייכים לזרם האסלמיסטי בכפירה ["תכפיר"] חוזרת ונשנית בעולם המוסלמי. העונש שנקבע במסורת המוסלמית למוסלמי שחוזר בו מן האסלאם ["מרתד"] הוא עונש מוות וכשם שבוצע העונש בראשית האסלאם בתקופה שלאחר מות הנביא כאשר התפשטה התופעה של זניחת האסלאם - יש המבקשים ליישמו כעת. ואכן, בהיסטוריה המוסלמית המודרנית קיימות לא מעט דוגמאות למקרים בהם הואשמו בכפירה באסלאם ["רדה"] אינטלקטואלים שחרגו מן המסגרת המוסלמית השמרנית והביעו את מחשבותיהם בחופשיות.

 

סעיף 228 ב"חוק הגמול האסלאמי" באיראן קובע כי יש לזכות פושע "אם הוכח לבית המשפט כי דמו של הנרצח מותר". בהתאם לחוק זה, למשל, נקבע פרס כספי של למעלה משני מליון דולר בעבור רצח הסופר סלמאן רושדי, שנטען כי חזר בו מן האסלאם בספרו "פסוקי השטן". דוגמאות בולטות נוספות הן, למשל, הוצאתו להורג של הפילוסוף הצופי הסודאני מחמד מחמוד טה שהואשם ב'רדה' בשנת 1985. בעקבות האשמות דומות רצחו אסלאמיסטים בשנת 1992 את האינטלקטואל המצרי החילוני, פרג' פודה, וכאשר נשאל השיח' מחמד אל-ע'זאלי, ממנהיגי תנועת 'האחים המוסלמים' לדעתו על הרצח ענה בפשטות כי "יושם לגביו דין 'הרדה' אשר השליט נמנע מליישמו". כמו כן, בשנת 1994 ניסו מוסלמים קיצוניים להתנקש בחייו של הסופר המצרי זוכה פרס נובל לספרות, נגיב מחפוט'.[1]  

 

במקרים אחרים ניצלו גורמים מוסלמים שמרניים את חוק ה'חסבה' המאפשר לכל אדם להגיש תביעה משפטית בשם החברה נגד אדם אחר. כך הועלתה אשמת ה'רדה' והוגשה כתביעה לבית משפט נגד מספר אינטלקטואלים, כשהעונש במקרה של הרשעה מאפשר לכפות גירושים על בני זוג ['תפריק'], משום שהנישואים האסלאמיים שלהם אינם בתוקף אם אחד הצדדים חזר בו מן האסלאם. בהתאם לכך, בשנת 1995 גזר בית משפט מצרי על האינטלקטואל ד"ר נצר חאמד אבו זיד, שפרסם מחקרים ביקורתיים על הקוראן, להיפרד מאשתו. בשנת 2001 הוגשה תביעה דומה נגד הסופרת המצרית הפמיניסטית נואל אל-סעדאוי, אך על פי תיקון לחוק משנת 1996 התובע הכללי לבדו רשאי להחליט אם התביעה מוצדקת, ובמקרה של ד"ר אל-סעדאוי דחה התובע הכללי את הטענות נגדה.

 

העיסוק בשאלות ה'רדה' ה'תכפיר' וה'תפריק' ממשיך להעסיק את העולם המוסלמי כל העת. להלן מספר דוגמאות מן התקופה האחרונה:

 

השיח' אל-קרצ'אוי מצדד ביישום עונש ה'רדה' 

בראיון לשבועון המצרי "אל-אהראם אל-ערבי" התייחס השיח' יוסף אל-קרצ'אוי, אחד מפוסקי ההלכה הבולטים בחוגי האסלאמיסטים, לעמדה ההלכתית המודרנית בשאלת יישום עונש ה'רדה',  ולמעשה התיר רצח של אינטלקטואלים מוסלמים חופשיים שדעתם שונה מזו של אנשי הדת.

 

כשנשאל "האם בחברה מוסלמית יש לאדם הזכות לשנות את דתו כרצונו" הבחין אל-קרצ'אוי בין שני סוגי 'רדה': "אחת החירויות שהאסלאם מתכחש לה היא חירות ה'רדה' החורגת [מן הפרט אל הכלל] המאיימת על מערכות החברה ויסודותיה. ישנה 'רדה' מוגבלת וישנה 'רדה' החורגת [מן הפרט אל הכלל]. ה'רדה' המוגבלת מצטמצמת לאדם ששינה את דתו ואין לו עניין בזולתו. עונשו של אדם זה על פי האסלאם הוא [גיהנום] בעולם הבא... ואולם ה'רדה' החורגת [מן הפרט אל הכלל] היא זו שבה האדם הנוטש את האסלאם קורא [לאחרים] לעשות זאת ו[נוצרת] קבוצה שדרכה אינה דרך החברה ומטרתה אינה מטרת האומה ונאמנותה אינה לאומתה. אלו מסכנים את מערכות החברה והם דומים ל'מרדתון', שטענו לשווא שהם נביאים בעלי אותה ההשראה שניתנה לנביא מחמד, ואשר בהם נלחם [הח’ליף הראשון] אבו בכר יחד עם חברי הנביא [הצחאבה]..."

 

כשנשאל מהי סכנת ה'רדה' בעיני חכם ההלכה המודרני, ענה אל-קרצ'אוי: "הסכנה החמורה ביותר העומדת בפני המוסלמי היא זו המאיימת על קיומו הרוחני, כלומר מה שמאיים על אמונתו ולכן החזרה מן הדת, הכפירה לאחר [קבלת] האסלאם, היא הסכנה החמורה ביותר לחברה... בדורנו החברה המוסלמית היתה נתונה לפלישות אלימות ולהתקפות קשות שנועדו לעוקרה משורשיה והן מתגלמות בפלישה המיסיונרית הנוצרית, שהחלה עם הקולוניאליזם המערבי ואשר ממשיכה לפעול בעולם האסלאמי ובקרב הקהילות והמיעוטים האסלאמיים [מחוץ לעולם המוסלמי]... בפלישה הקומוניסטית שהרסה ארצות מוסלמיות שלמות באסיה ובאירופה ועשתה כל מאמץ לחסל את האסלאם ולהוציאו באופן סופי מחיי האנשים... ובפלישה השלישית והחמורה ביותר שהיא הפלישה החילונית המוסיפה לפעול עד היום בלב העולם האסלאמי לעיתים בגלוי ולעיתים בחשאי והיא רודפת את האסלאם האמיתי...

 

כדי שהחברה המוסלמית תשמור על קיומה היא חייבת להיאבק ב'רדה' מכל מקור ממנו היא מגיעה ובכל צורה שבה היא מופיעה ולא להניח לה להתפשט כאש בשדה קוצים. זה מה שעשו אבו בכר והצחאבה כאשר נלחמו באנשי ה'רדה' שהלכו בעקבות נביאי שקר... אין מנוס מלהיאבק ב'רדה' האישית ולהגבילה כדי שלא תחמיר וגציה יתפזרו והיא תיהפך ל'רדה' קבוצתית... לכן הסכימו חכמי ההלכה המוסלמים כי העונש על ה'מרתד'... הוא הוצאה להורג..."[2]

 

בספרו "האסלאם והחילוניות" מסביר אל-קרצ'אוי כי "חכמי הדת המוסלמים הסכימו פה אחד כי מי שמכחיש דבר ידוע בדת... הוא כופר הנוטש את דתו. האמאם צריך לדרוש ממנו לחזור בתשובה ולחזור בו מסטייתו מדרך הישר, או שיחולו עליו דיני ה'מרתד'."

 

האינטלקטואל המצרי הליבראלי, סייד אל-קימני שהביא ציטוט זה במאמר שכתב בשבועון המצרי "רוז אל-יוסף" הסביר את משמעות הדברים: "על פי דברי אל-קרצ'אוי עונש [ה'רדה'] לא חל רק על מי שהחליט על פי מחשבה חופשית לצאת מן האסלאם אל מה שלבו ומצפונו שבעי רצון ממנו תהא זו דת אחרת או [לחילופין] לא כלום, אלא הוא מיושם באופן עקרוני [גם] על מוסלמי הדבק בדיני דתו... אך חולק על שומרי הדת שמינו את עצמם לכוהני המוסלמים והם מכנים עצמם חכמי דת... במיוחד כאשר חילוקי הדעות נוגעים להבנת עניין כלשהו באסלאם... משום ש[כוהני הדת] קבעו שהבנתם את הטקסטים הקדושים היא ההבנה היחידה [המותרת] והיא האמת המוחלטת וכל דבר אחר הוא שקר מוחלט... כל ניסיון לחשיבה חדשה בקריאת הטקסטים נהדף [בתואנה של] נטישת הדת... והעונש על חשיבה חדשה או הבעת עמדה שונה הוא מוות."[3]

 

תביעה חדשה במצרים לכפות גירושים על איש רוח

תביעה חדשה ליישום עונש הגירושים הכפויים תועלה לדיון בבית הדין למשפחה בקאהיר ב-28 בנובמבר 2004. הפרשה החדשה המסעירה את מצרים עוסקת בדבריו של הסופר והתסריטאי המצרי, אסאמה אנור עכאשה, אשר השמיץ בתקשורת את אחד מחברי הנביא שפיקד על הכוחות שהכניסו את האסלאם למצרים, עמר בן אל-עאץ, ואמר כי הוא "האישיות הבזויה ביותר באסלאם", משום שגרם לפילוגים ולסכסוכים פנימיים באסלאם. עורך הדין, נביה אל-וחש, שהגיש בעבר את התביעה נגד הסופרת נואל אל-סעדאוי, הגיש תביעה דומה להפריד בין עכאשה לאשתו, משום שבהתקפתו את אבן אל-עאץ הוא בחזקת 'מרתד' שיצא מעדת האסלאם. מעצבי דעת הקהל במצרים חלוקים בדעותיהם לגבי הפרשה. כך, למשל, טען ד"ר עבד אל-צבור שאהין, מרצה להלכה אסלאמית באוניברסיטת קאהיר, כי לעמר בן אל-עאץ יש מקום חשוב באסלאם ולכן "לא נאפשר לשום חילוני לזלזל בו". הוא הביע את תמיכתו  בנקיטת צעדים משפטיים נגד עכאשה כדי לשים קץ לפגיעה בחברי הנביא ולהרתיע מפני סילוף דמותם של גיבורי האסלאם.

 

לעומת זאת האינטלקטואל האסלאמי, ג'מאל אל-בנא, אחיו של מייסד תנועת "האחים המוסלמים" חסן אל-בנא דחה בתוקף כל תביעה להחרים או להאשים מישהו בכפירה, וטען כי ביקורת עניינית על חברי הנביא היא לגיטימית. לדבריו, "התביעות שאנו רואים כיום להחרים ולמנוע רעיונות [אחרים] מזכירים שוב תקופות קודמות. עלינו להבין כי האסלאם העניק לאדם חרות מחשבה. תולדות האסלאם מוכיחים כי לאיש אין חסינות מפני טעות זולת לנביא. לחברי הנביא היו טעויות ולכן אין זה נכון שהם פטורים מביקורת. [עובדה] זאת אינה זה מעניקה לנו זכות לקלל מישהו מחברי הנביא או מישהו אחר או לפגוע באמונתם, אך היא מאפשרת לנו לתאר את מעשיהם מבחינה פוליטית. ידוע שלעמר בן אל-עאץ יש היסטוריה פוליטית נתונה במחלוקת ולכן אין מניעה שנתנגד לו מבחינה היסטורית."[4]

 

המתנגדים לסונה כמקור לפסיקת הלכה - כופרים

ג'מאל אל-בנא עצמו הופיע לאחרונה בכותרות כאשר המכון למחקרים אסלאמיים השייך לאוניברסיטת אל-אזהר בקאהיר החרים את ספרו "האחריות לכישלון המדינה האסלאמית".[5] שמו הופיע גם במחקר מפורט נגד "מכחישי הסונה" שהתפרסם באתר האינטרנט המוסלמי  www.mojahid.net  שתחת הסיסמה "החיים בדרכו של אללה קשים יותר מן המוות למענו" מעודד מוסלמים להתמסר לאל בהתאם לקוראן ולסונה, קרי למסורות אודות אורח חייו והתבטאויותיו של הנביא מחמד.

 

המחקר סוקר את מגמת ההתכחשות לסונה, שהופיעה כבר במאה השניה לספירה המוסלמית (המאה השמינית לספירה הנוצרית), ומתאפיינת בכך שהיא מסתפקת בקוראן כמקור היחיד לחקיקה האסלאמית ומתכחשת לסונה כמקור נוסף לגזירת הלכה. המחקר מציג קבוצות שונות שהתנגדו בצורה חלקית או מוחלטת לסונה, כגון השיעה, הח'וארג'[6], המעתזלה[7] והמזרחנים, וסוקר את התפתחות המגמה במדינות שונות. המחקר מציין את המרכזים החשובים של מכחישי הסונה בהודו, בפקיסטאן, באיראן, בעיראק, במצרים ואת האישים המרכזיים שדגלו ושעדיין דוגלים בגישה זו כגון: הרפורמיסטים הבולטים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים איש הדת המצרי מחמד עבדה (מת בשנת 1905) ותלמידו איש הדת הסורי מחמד רשיד רצ'א (מת בשנת 1935), הסופרים המצרים טה חסין (מת בשנת 1973), אחמד אמין (מת בשנת 1954), תופיק אל-חכים (מת בשנת 1987), שליט לוב מעמר אל-קד'אפי, מרצה לשעבר באוניברסיטת אל-אזהר (שפוטר בשל דעותיו נגד הסונה) אחמד צבחי מנצור, האינטלקטואל המצרי ג'מאל אל-בנא והאינטלקטואל הסורי הליבראל מחמד שחרור.

 

לאחר סקירה מקיפה של מגמה זו נקבע במחקר כי יש ללמוד את הספקות שמעלים אויבי הסונה בעבר ובהווה ולהבהיר כי הן מופרכות. יש לכפוף את כתביהם למעקב ולבחינה מדוקדקת, לגזור על מכחישי הסונה דין של חזרה מן האסלאם ["ארתדאד"] וליישם לגביהם את דיני אללה בידיעת מערכת המשפט. יש לגזור דין של הכנסת חידוש אסור על מי שמתנגד למסורות נכונות, לדרוש ממנו לחזור בתשובה או לגנותו ולפעול לכך שלמעונינים להגן על הסונה יהיה איגוד עולמי שילכד את מאמציהם.[8]

 

עמדה דומה הביע גם חבר אל-אזהר השיח' מחמוד עאשור שאמר בראיון לעיתון "אל-מצרי אל-יום": "כל מי שקורא להסתמך על הקוראן בלבד ולהתעלם מן הסונה של הנביא הוא כופר ויוצא מגדר האסלאם, משום שהכחיש [פן] ידוע בודאות של הדת. אדרבה, הוא מכחיש חצי מהדת משום שהנביא אמר: 'השארתי עבורכם דבר שאם תדבקו בו לא תטעו אחרי [מותי] לעולם – ספרו של אללה [הקוראן] והסונה שלי'. הסונה של הנביא מבארת ומפרשת מה שנאמר בקוראן. כמו כן, היא כוללת עניינים שאינם מופיעים בקוראן כמו אופן התפילה, העלייה לרגל, מתן הצדקה ושאר המצוות שבין אדם למקום ושאר ענייני החיים. מי שאומר שיש להתעלם מן הסונה אין כל ספק שהוא כופר."[9]

 

סוגיית ההתנגדות לראיית הסונה כמקור חקיקה עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות סדנא שנערכה בקאהיר בין התאריכים 5-6 באוקטובר בנושא "האסלאם והרפורמות". בהצהרת הסיכום הדגישו המשתתפים את "חשיבות יישומן של רפורמות דתיות ופוליטיות גם יחד לצורך השגת רפורמה מקיפה". הם קראו "ליצור קונטקסט אינטלקטואלי חדש להגות האסלאמית שיושתת על הנחות ברורות ואחידות שייקחו בחשבון את כל השינויים שהתרחשו בחברה המוסלמית לאורך 11 המאות האחרונות." ולשם כך יש "לעיין מחדש בצורה עמוקה במורשת האסלאמית, המכילה את  כל המדעים האסלאמיים שנוסדו במהלך שלוש המאות הראשונות לאסלאם - פרשנות הקוראן, החדית' שורשי הדת וההלכה." ו"להסתמך על טקסטים קוראניים כמקור אותנטי יחיד בו ייעשה  שימוש לצורך עיון מחדש בכל המורשת האסלאמית." 

 

בנוסף, קראה הצהרת הסיכום "להתעמת עם כל המוסדות הטוענים למונופול על הדת ועל הפרשנות הנכונה של הטקסט הקדוש. במקומה ישאף הלך רוח חדש לבסס את הזכות של כולם [ליישום] האג'תהאד, תחת דגל הרפורמה האסלאמית המתאימה למאה הנוכחית."[10] 

 

על הצהרת הסיכום היו חתומים אישים ליבראלים ורפורמיסטיים בולטים בעולם הערבי והאסלאמי: ד"ר סעד אל-דין אבראהים, יו"ר מרכז אבן ח'לדון בקהיר; האינטלקטואל המצרי גמאל אל-בנא; האינטלקטואל המצרי ד"ר סייד אל-קימני, האינטלקטואל הסורי מחמד שחרור;  ד"ר רצ'ואן מצמודי, ראש המרכז למחקרי האסלאם והדמוקרטיה בארה"ב; ד"ר נג'אח קאט'ם, ראש הבימה לדיאלוג אסלאמי באנגליה; שריפה מכרנדס, נשיאת ליגת הנשים מינאנדו בפיליפינים; האינטלקטואל התוניסאי, צלאח אל-דין אל-ג'ורשי; ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר ראש הפקולטה לשריעה ומשפט באוניברסיטת קטר; ד"ר פביולה בדוי, ראש האיחוד הערבי האירופאי לדמוקרטיה ודיאלוג בצרפת; עבד אללה עלי צברי, עורך העיתון התימני "צות אל-שורא".           

 

הסדנא והמלצותיה עוררו את חמתם של אנשי הממסד הדתי במצרים. בדברים שאמר ליומון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם" טען שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי כי בסדנא נשמעה "קריאה מפורשת להכחשת הסונה של הנביא וכי [מוסד] אל-אזהר והחברה [המצרית] דוחים זאת." לדבריו, "למרכזים האלו [שנציגיהם השתתפו בסדנא] יש השפעה הרסנית על חברה המצרית ויש להפסיק [את פעילותם] ולהעמיד [את נציגיהם] לדין... זוהי קריאה מפורשת לזנוח מקור עיקרי מבין מקורות ההלכה באסלאם שהוא הסונה של הנביא. זו סכנה בה מעוניינים חלק מהאובים החיצוניים [שלנו]."[11]  

 

מרכז אבן ח'לדון פרסם גילוי דעת בתגובה לדבריו של שיח' אל-אזהר בו טען כי אינו מבקש לבטל את הסונה של הנביא, אך הוא קורא לפסוק רק על פי הקוראן במקרה של מחלוקת. בהתייחסם לדברי שיח' אל-אזהר על המשתתפים בסדנא כי הם "קבוצת [אנשים] פורשים וכבר אחד מהם הואשם בעבר בבגידה בארץ", הסבירו מחברי גילוי הדעת כי ברור שטנטאוי רמז לתביעה כנגד ד"ר סעד אל-דין אבראהים והעובדים במרכז אבן ח'לדון. הם הבהירו כי ד"ר סעד אל-דין אבראהים לא הואשם בבגידה בארץ אלא בהאשמות שווא אחרות, ופסק הדין של בית המשפט העליון במצרים הכריז על חפותו ועל חפותם של העובדים במרכז אבן ח'לדון מכל האשמות שהופנו כנגדם.

 

"האם יש לשיח' אל-אזהר זכות להאשים חלק מהאינטלקטואלים המוסלמים כפורשים מן האסלאם?", נשאל בגילוי הדעת, "האין משמעות הדבר להאשים אותנו בכפירה ולסכן את חיינו? האין האשמות דומות אחראיות להתנקשות בפרג' פודה ולנסיון ההתנקשות בסופר בעל השם העולמי נגיב מחפוט'? אנו קוראים לאל-אזהר שלא להידרדר לדרך התכפיר, בה נוקטות הקבוצות האלימות והקיצוניות..."[12]

 

המתייחסים לקוראן באופן ביקורתי - כופרים

באופן דומה להאשמת המוסלמים "מכחישי הסונה" בכפירה, מואשמים בכפירה מוסלמים המתייחסים לקוראן באופן מדעי וביקורתי. כך, למשל, בתוכנית ראיונות שבועית בערוץ הלווין הקטרי "אל-ג'זירה" שעסקה בנושא השמטתם של פסוקי קוראן מתוכניות הלימודים הערביות, האשים אורח התוכנית הד"ר אבראהים אל-ח'ולי, מרצה באוניברסיטת אל-אזהר, את החוקר והעיתונאי הירדני הליבראלי שאכר אל-נאבלסי כי כפר באללה ויש להוציאו מכלל העדה המוסלמית.

 

ד"ר נאבולסי, שהשתתף בתוכנית בשיחת טלפון מארה"ב, טען כי "יש להבחין בין פרקי הקוראן העוסקים באמונה ואשר רובם התגלו במכה במהלך עשר השנים הראשונות [לפעולתו של הנביא מחמד] לבין הפרקים העוסקים בחקיקה או נוגעים לחיי הנביא ולקשריו עם נשותיו וחבריו וכדומה. כלומר, ישנם פרקים החוצים את ההיסטוריה והם הפסוקים שהתגלו במכה... וישנם פסוקים נסיבתיים של חקיקה שהתגלו במדינה כתוצאה מאירועים שהתרחשו לפני 1400 שנה ואשר אינם קיימים עוד. ביתר כנות, ישנם פסוקים רבים שאנו מכנים פסוקים פוליטיים וצבאיים, כלומר פסוקי החרב, והם קשורים לנסיבות שהיו קיימות בעבר ואינן קיימות עוד. הפסוקים שהתגלו במכה ביחס ליהודים, לנוצרים ולאנשי הספר למשל... היו בדרך כלל פסוקים של תמיכה בהם, אך הפסוקים הנוגעים ליהודים ולנוצרים בשלב ההתגלות במדינה היו מנוגדים לפסוקים אלה. מדוע? משום שהפסוקים שהתגלו במדינה היו תוצאה של יחסים פוליטיים משתנים [של אהל אל-כתאב] עם המוסלמים... הפוליטיקה היא בעלת תנועה ואינה סטאטית ולכן הדינים שנבנו על יסוד פוליטי גם הם נתונים לתנועה ואינם סטאטיים. אדרבה, רוב הפסוקים שהתגלו במדינה בעניין זה סותרים זה את זה...

 

מה שמתרחש כעת בעולם הערבי [כלומר, השמטת פסוקי קוראן מתוכניות הלימודים] אינו הרחקת פסוקי האמונה הקבועים החוצים את ההיסטוריה, אלא ניסיון שלא להבליט או ללמד את הפסוקים הנסיבתיים המסיתים להאשים את האחר בכפירה ולשנוא את האחר. מדוע לפני 1400 שנה [הח’ליף השני] עמר בן אל-ח'טאב היה אמיץ יותר מאתנו כאשר ביטל [אפילו] פסוקים הקשורים ללב האמונה ולא [רק] פסוקים נסיבתיים... מדוע עמר בן אל-ח'טאב היה מסוגל לעשות זאת לפני 1400 שנה ואילו [אבראהים] אל-ח'ולי כיום אומר שכל מי שמבטל פסוק כלשהו או פרק כלשהו בקוראן הוא כופר..."

 

אבראהים אל-ח'ולי ביטל את דבריו של אל-נאבלסי מכל וכל ואמר כי "הוא לא הבין את [הח'ליף] עמר והוא אומר הבלים שאינם ראויים לתגובה. לא עמר ולא איש מהצחאבה העז לבטל ולו אות אחת מן הקוראן. מה שהשתנה הן נסיבות יישום [דברי הקוראן]..."

 

לדברי אל-ח'ולי, "אל-נאבלסי ונצר [חאמד] אבו זיד וכנופייתם מדברים על הפן ההיסטורי של הטקסט הקוראני... נצר אבו זיד הגיע לידי כך שאמר כי הקוראן הוא טקסט אנושי שהתפתח והתגבש והוא מוצר תרבותי. זהו שקר [ולכן] גזרו עליו בתי הדין במצרים את דין ה'רדה' ואלמלא יצא ממצרים הוא היה מוצא להורג... אל-נאבלסי אינו ראוי שינהלו עמו דיון ושאזכיר אותו. הוא שיקר כאשר אמר שישנם פסוקי קוראן הסותרים זה את זה... כאשר אתה אומר שבקוראן יש פסוקים הסותרים זה את זה אתה כופר ויוצא מכלל העידה [המוסלמית] דרך השער הרחב ביותר שלה. אני נושא באחריות לדברים אלו."[13]

 


[1]  ראה מאמרו של האינטלקטואל הליבראלי התוניסאי, אל-עפיף אל-אח'צ'ר מ- 1.7.2003 http://www.rezgar.com/debat/show.art.asp?t=2&aid=8336

[2]  אל-אהראם אל-ערבי, מצרים, 3.7.2004.

[3]  רוז אל-יוסף, מצרים, 17.9.2004.

[4]  אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 19.10.2004.

[5]  אל-חיאת, לונדון, 9.9.2004.

[6]  ח'וארג' – האופוזיציה הדתית הראשונה באסלאם שנוצרה לאחר שקבוצה של מוסלמים פרשו ממחנה הח'ליף הרביעי, עלי בן אבו טאלב, בקרב צפין (657).

[7]  מועתזלה - זרם רעיוני רציונליסטי באסלאם של המאות התשיעית והעשירית, שביקש לקבוע את עיקרי האמונה דתית בתוך נוסחאות הגיוניות שיוכלו להתקבל גם מנקודת ראות שכלתנית ולוגית.

[9]  אל-מצרי אל-יום, מצרים, 25.10.2004 כפי שצוטט באל-קדס אל-ערבי, לונדון, 26.10.2004.

[11] אל-ראי אל-עאם (כווית), 8.10.2004.

[13]  אל-ג'זירה T.V, קטר, 5.10.2004