המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סעודיה: מחקר ביקורתי על תוכניות הלימודים הדתיות (ב)
2/10/2004

סעודיה: מחקר ביקורתי על תוכניות הלימודים הדתיות (ב)

(2.10.2004)

 

פרק שני: תוכניות הלימודים ויחסן למציאות

בהתייחסם לתפקידן של תוכניות הלימודים בהכנת התלמידים להשתלבות בחברה ולשמירה על מוסדותיה, מצביעים החוקרים מצד אחד על דוגמאות מתוך תוכניות הלימודים, שהן חיוביות ומקדמות השתלבות זו ומצד שני על בלבול ועל הגזמה בתיאור הסטייה הקיימת בחברה ובתיאור התנוונותה "דבר המפר את איזונו הנפשי של התלמיד" וגורם לניכורו החברתי של הדור הצעיר ולדחיפתו כלפי היבדלות מן החברה ועימות עמה.   

 

כך, מגזימות תוכניות הלימודים בתיאור השתלטות הפוליתיאיזם, הצפת העולם המוסלמי בחידושים אסורים והתפוררות החברה מבחינה מוסרית. נאמר למשל כי "מרבית המוסלמים מחקים את הכופרים במעשים של חידוש אסור ופוליתיאיזם"[1], "באומה [המוסלמית] התפשטו פוליתיאיזם, עקרונות הרסניים וכתות סוטות, אשר גרמו לאנשים רבים לצאת מגדר האסלאם, למרות שהם אומרים [את השהאדה] 'אין אל מלבד אללה ומחמד הוא שליחו של אללה'."[2]  "למרבה הצער מזלזלים רבים מהמוסלמים כיום בדבקות בדתם, בפיאורה ובקריאה להצטרף אליה. המוסר שלהם נתרופף, נפוצו בקרבם חטאים חמורים והם נוטים ללכת אחר תאוותיהם."[3] לדברי החוקרים, "הגזמות כאלה בתיאור הסטייה בחברה מערערות את תחושת השייכות של התלמיד לעולמו המוסלמי ועשויות לקרוע את תחושת הזיקה הרוחנית של התלמיד לעולם המוסלמי שכן צמצום [תיאורה] של החברה למספר תופעות שליליות מבטל כל משמעות של השתייכות והשתתפות [חברתית]."

 

החוקרים מוסיפים כי תוכניות הלימודים תוקפות לעיתים את מוסדות החינוך בטענה כי אינם מקדישים מספיק זמן והתייחסות לנושאי דת וכן תוקפות את התקשורת תוך הפרזה בתיאור פגמיה. בתוכניות הלימודים נאמר כי "אמצעי התקשורת הויזואליים, הנשמעים והנקראים הפכו ברוב המקרים לכלי הרס וסטייה או שהם מתמקדים בעניינים חומריים ובשעשועים ואינם מתעניינים בדברים המבססים את המוסר, נוטעים את האמונה הנכונה ונאבקים בזרמים הסוטים."[4];  "מחובתנו שלא להאזין ולא להאמין לידיעות... במיוחד אלה המתפרסמות על ידי אמצעי תקשורת זרים, עיתונים וכתבי עת סוטים או סוכנויות הידיעות מלאות השנאה [לאסלאם]."[5]

 

בנוסף לכך, מציינים החוקרים בקצרה, כי "תוכניות הלימודים מעמידות לתלמידים כללים מסוכנים באשר להאשמת משטרים וממשלות בכפירה". לממצא זה הם מביאים את הדוגמה הבאה מתוך תוכניות הלימודים: "אם [הממשלה או המשטר] פוסקים פסיקה כללית לגבי דת האסלאם וטוענים שחלק מחוקיה עושקים ומשפילים, זו כפירה המוציאה [מוסלמי] מכלל העדה [המוסלמית], גם אם הם [חוזרים בהם אחר כך] ואומרים טעינו ו[מודים] כי פסיקת השריעה צודקת יותר [מהחוק החילוני]".[6] כמו כן, הן מביאות דוגמא להטלת ספק באמונתן של מדינות שאינן דבקות באופן חד משמעי בשריעה: "חייבים לשפוט בהתאם למצוות אללה... לא רק בדיני אישות כפי שנעשה בכמה מדינות המשייכות עצמן לאסלאם."[7]

 

"מסוכן להעצים את נקודות החולשה של החברה ואת הפגמים שבמציאות", קובעים החוקרים, "משום שתמונה קודרת זו משפיעה על חיוניותו של התלמיד... וגורמת לו לחשוב כי אין תועלת לנסות ולשנות את המצב וכי האמצעי הטוב ביותר לשמור על הדת הוא לפרוש למסגרות נפרדות." כמו כן, מסבירים החוקרים כי הנביא מחמד הזהיר מפני הגברת תחושות הפחד והספקות של האדם כלפי החברה משום שהדבר מגביר את רמת הסטייה החברתית. לפיכך הם מסכמים כי "אין זה מטובתה של החברה המוסלמית להרחיב את הפערים בינה לבין צעיריה ולדחוק לתוכם תחושות של זרות ושל היעדר מכנה משותף, עד שחלקם חשים הנאה מעצם הפרת החוק..." 

 

פרק שלישי: ההפחדה מפני סטייה דתית

השלווה היא צורך בסיסי של האדם, והיא מניעה אותו למעשים טובים ולפעילות יצרנית. אדם מיואש, לעומת זאת, אינו תורם לחברה. לכן, מסבירים החוקרים, השריעה מדגישה את "האיזון הדק בין תקווה לבין פחד". שיח דתי מתון חשוב בכדי להעניק לפרט תחושת בטחון עצמי ולצידה מידה חיונית של רגיעה. שכן, חרדה מופרזת מניבה התנהגות בלתי מאוזנת ובלבול הלכתי. חרדה מוגזמת גורמת לאדם להתבודד ולחוש כי שקיעה בטרדות היומיום מסיחה את הדעת מן הדת. החרדה שמא סטייה דתית היא צל בלהות האורב לכולם בונה באדם נטייה להתנגד לשינוי ולפחד מפני דברים חדשים. כל אימת שרמת המתח הדתי עולה באדם כך נגרעת מידת מעורבותו החברתית.

 

"אחד הדברים החמורים ביותר שהטפה דתית יכולה לעשות", קובעים החוקרים, "הוא לשסע את שלוותו הנפשית של הפרט באמצעות הפחדה מפני הסיכוי להיכשל בפוליתיאיזם, הפרזה בהפחדה מפני חידושים אסורים והעצמת מלכודות הצביעות. אין זה אומר שהסכנות אינן קיימות, אך הן גם אינן מקיפות את האדם כל רגע ואינן אורבות לו בכל פינה, באופן שאינו מאפשר לו לבטוח ביכולתו להתגבר עליהן."

 

תוכניות הלימודים, מסבירים החוקרים, מנסות בהתמדה להחדיר בתלמיד תחושה כי הוא נמצא בסכנה של חידושים אסורים ["בדעה"], של כפירה באסלאם ["רדה"], של צביעות ["נפאק"] ושל פוליתיאיזם ["שרכ"]. כך, למשל, נאמר בתוכניות הלימודים כי: "בני האדם עשויים ליפול לפוליתיאיזם מבלי לדעת".[8]  "כיצד יכול התלמיד לחוש שלווה כאשר הוא חש כי הוא עשוי למעוד לפוליתיאיזם בכל רגע וכי הוא בור שאינו יודע דבר ויהיה בין אלה שסופם לדור לנצח בגיהינום. כיצד יכול התלמיד לבטוח ביכולתו להתנגד כאשר הוא חש שלא ניתן להינצל מן הפוליתיאיזם?" חשוב להראות לתלמיד את הסכנות, קובעים החוקרים, אך אסור להציג לו את הסטייה הדתית ככוח שלא ניתן להיאבק בו.

 

פרק רביעי: עמדת תוכניות הלימודים כלפי התרבות המודרנית 

בהתייחסם לעמדת תוכניות הלימודים כלפי התרבות המודרנית הגיעו החוקרים למסקנות הבאות: תוכניות הלימודים אינן מנסות לקבוע מהם המרכיבים הבסיסיים של התרבות המודרנית ומהו הקשר בינה לבין דיני השריעה. תוכניות הלימודים גם אינן מנסות להעמיק את הלגיטימציה של ערכים אזרחיים בחיי התלמיד, כגון מעורבות חברתית, זכויות אדם, ערכי המחקר המדעי, מודעות פוליטית, דו קיום, דיאלוג, כיבוד החוק, עצמאות מערכת המשפט וכיוצא באלה. במקום זאת, מציגות תוכניות הלימודים עמדה מבולבלת ומהוססת, אשר פעם מדגישה את חשיבות הערכים האזרחיים, את הצורך להפיק תועלת מניסיונם של עמים אחרים ופעם היא מתעלמת מהישגיהם החיוביים ומגזימה בנטייה להשמיץ ולבוז.

 

כך, למשל, נאמר בתוכניות הלימודים כי "חיקוי הכופרים בנושאים שאינם מיוחדים להם אלא הם דברים משותפים [לבני האדם] כמו לימוד מקצועות מועילים... אינו נחשב חיקוי [שלילי]..."[9] אך במקרים אחרים מציגות תוכניות הלימודים שיח מתלהם, מתרכזות בגינוי ומצטמצמות לתיאור תכונותיו השליליות של האחר וגורמות לתלמיד מבוכה במקום להציג בפניו השקפה שלימה ומאוזנת.

 

תוכניות הלימודים, מדווחים החוקרים, נמנעות מהגדרת מלומדים בתחומים ההומניים והטכניים בכינוי 'מלומדים' וטוענות שחובה לראותם כבורים. על פי תוכניות הלימודים רק עובד האל ראוי לכינוי 'מלומד' ["עאלם"]. לגבי המדענים המודרניים נאמר: "גם אם הם מומחים בהמצאות ובתעשיות הרי שהם בורים שאינם ראויים לתיאור 'מלומדים', שכן ידענותם אינה חורגת מן הדברים הגלויים שבחיי העולם הזה וזהו ידע חסר שבעליו אינם ראויים לכינוי המכובד 'מלומדים'. כינוי זה ניתן רק לאנשים שיודעים את אללה וחוששים מפניו."[10] לדברי החוקרים, "זלזול זה, הגורע מערכם של מומחי המדעים האזרחיים, גורם לנו להפסיד דברים רבים. אנו מאבדים את היכולת להטמיע בתודעת התלמידים את המתודה המדעית ובמקום זאת אנו נוטעים את תכונות ההתנשאות המדעית. כמו כן, אנו מאבדים את האפשרות לפתח את החברה המוסלמית באמצעות הפקת תועלת מיצירתן של האומות המתקדמות בשל הבוז והקריאה להתנזרות מהן שאנו נוטעים בלב תלמידנו."

 

החוקרים קובעים: "חובתנו להפריד [בחינוכו של] התלמיד בין הקידמה האזרחית אליה הגיעה התרבות המודרנית לבין סוגיית האמונה, ולהכיר ביכולת ובמצוינות אליהן העפילה התרבות המודרנית בבניין החברה האזרחית. עלינו לקרוא לתלמיד לכבד היבט זה ולחוש בערכו ולא להתייחס אליו כאל סוג של בורות. במקביל, עלינו להבהיר לתלמיד בצורה ברורה את ההזנחה [הדתית] והתעייה הדתית [של התרבות המודרנית]... הקוראן הכיר בכך שלמי שאינם מוסלמים יש ידע במדעי העולם הזה אך שלל [את האפשרות] שיש להם ידע במדעי העולם הבא."

 

תוכניות הלימודים נוטעות בתלמידים תפיסה מוטעית ביחס למדינות המפותחות ולתרבות המודרנית וקובעות: "מוסלמים בעלי אמונה חלשה מביטים בהערצה במדינות הכופרות ובקדמה התעשייתית והכלכלית שלהן, מבלי להתייחס לכפירתן ולגורל המר המצפה להן. ראייה שגויה זו מאדירה בעיני מוסלמים אלה את הכופרים והם מתייחסים אליהם בכבוד."[11] לעיתים מתארות תוכניות הלימודים את התרבות המודרנית כמכלאה של בהמות: "חברה שאין בה אמונה היא חברה בהמית החסרה את כל היסודות לחיי אושר, גם אם עומדים לרשותה יסודות החיים החומריים אשר לעיתים רבות מובילים להרס כפי שקרה לחברות הג'אהליות."[12] כמו כן נאמר: "הכוח החומרי הפך אמצעי להרס והידרדרות כפי שרואים כיום במדינות הכופרות החומרניות וחסרות האמונה הנכונה."[13]

 

"הגזמות אלה", קובעים החוקרים, "זורעות מבוכה בתלמיד יותר משהן מעמיקות את אמונתו, מכיוון שבמציאות הוא נוכח כי היכולות של המעצמות מעניקות להן יותר יציבות ואפשרויות השפעה ולא ההפך מכך, כפי שתוכניות הלימודים מטעות לחשוב."

 

הסתה נגד עמים אחרים

אחד השלבים המסוכנים ביותר של ההסלמה הדתית, מסבירים החוקרים, הוא שלב ההסתה והקריאה לשנאה כלפי אנשים המקיימים עמנו קשרים על בסיס אמון. הסתה זו קיימת בתוכניות הלימודים. כאשר תוכניות הלימודים עוסקות בנסיעה למדינות לא מוסלמיות לצורכי לימוד, מסחר, טיפול רפואי או הפצת האסלאם הן קובעות תנאים לשהייה בארצות אלו: "מותר לשהות [במדינה לא מוסלמית] בתנאי... שהשהיה תצפון בחובה עוינות ושנאה לכופרים."[14]

 

"איזה ערכים אסלאמיים מציגות תוכניות הלימודים לתלמיד בעניין זה?", שואלים החוקרים, "שעלינו ללכת [למדינות לא מוסלמיות], ללמוד מהן, לקבל מהן טיפול רפואי, לחתום עמן על הסכמים או להזמינן להצטרף לדתנו בתנאי שנרחש כלפי תושביהן איבה!"

 

החוקרים מוסיפים כי הנביא דווקא אימץ מנהגים ושיטות של תרבויות ומדינות אחרות ולא ראה פגם בשיתוף אינטרסים עם לא מוסלמים אם הדבר מועיל להתפתחות החברה המוסלמית. כך, למשל, אימץ הנביא באחד הקרבות את הטכניקה הצבאית הפרסית של חפירת שוחה הגנתית. הוא אימץ כמה ממנהגי ההתכתבות של מנהיגי המדינות השכנות וכיבד הסכמים ונורמות בינלאומיות, גם אם לא היה חתום עליהן. ישנן עדויות רבות המוכיחות כי בתקופת הנביא המוסלמים לא היו מבודדים מתרבויות אחרות ומשפות זרות – קובעים החוקרים. הנביא אפילו השתמש לעיתים בביטויים לא ערביים.

 

הוכחה נוספת לעמדתן השלילית של תוכניות הלימודים כלפי התרבות המודרנית מוצאים החוקרים בעובדה כי העיסוק בסוגיות אזרחיות ובערכים אזרחיים בתוכניות הלימודים קטן בהרבה בהיקפו מן העיסוק בנושאים דתיים. החוקרים בחרו לבחון את הסוגיות המועלות בתוכנית הלימודים "אל-חדית'", שאינה מיוחדת לענייני הלכה ופולחן או לענייני אמונה, ומצאו כי העדפת העניינים הדתיים רווחת גם בתוכנית כללית זו. ממצאיהם עולה כי 41% מהחומר עוסק בענייני פולחן, 35% בנושאי מוסר, 16% בענייני אמונה ו- 7% בסוגיות אזרחיות. "כך, במקום לחזק באמצעות תוכניות הלימודים את הלגיטימיות של מעורבות חברתית וסוגיות כלליות בחיים, חוזרות תוכניות הלימודים על ענייני הפולחן והאמונה שהוקדשו להם תוכניות לימודים נפרדות." החוקרים מוסיפים כי תוכניות הלימודים מביעות עמדות שליליות כלפי החיים בעולם הזה, טוענות כי התרבות החומרית גורמת לסטייה מהאמונה ויוצרות תחושה של התנגשות בין הדת לתרבות.

 

פרק חמישי: הפרזות והגזמות בתוכניות הלימודים

פעמים רבות, מסבירים החוקרים, מפרטות תוכניות הלימודים היטב את הסוגיות השונות הנלמדות בהן ומציגות הבחנות דקות לגבי תפיסות שונות, אך במקומות אחרים הן מסתבכת וכושלות בהכללות ובהתעלמות מן הכללים של החוק המוסלמי. כך, למשל, קובעות תוכניות הלימודים כי כאשר אומרים ביחס לאדם מזוקן, כי "הדת אינה מצויה בשיער" יש בכך זלזול בסונה והמשתמש באמירה זו הופך לכופר ויוצא מגדר האסלאם, למרות שברוב המקרים אין כוונה לזלזל במסורת המוסלמית אלא להבהיר כי אדיקות דתית אינה נבחנת רק בהופעה חיצונית. אולם, קובעים החוקרים, תוכניות הלימודים מטעות לחשוב כי המשמעות היחידה היא פשט הכתוב ואינן מבליטות את שאר המשמעויות.[15]

 

בדומה לכך, תוכניות הלימודים מציגות אנשים המרגישים אי נוחות ממעשיהם של הממונים על שמירת הוראות הדת ככופרים שעזבו את עדת המאמינים. נאמר, למשל, כי אם אדם אומר בלעג "הנה באים אנשי הדת" כאשר הוא רואה את אנשי משטרת המוסר, הוא יוצא מעדת המאמינים ונחשב לכופר ולמי שחזר בו מן האסלאם ["מרתד"].[16]

 

דוגמאות אחרות להאשמה בסטייה מדרך הישר הן קביעותיהן של תוכניות הלימודים באשר לפעילויות שבועיות, כגון שבוע [נטיעת] העצים ושבוע [הזהירות] בדרכים, המוצגות כפריקת עול וכחטא: "ייחודם של ימים ושבועות מסוימים לפעילויות שונות ואימוץ ימי חג לאומיים הם בגדר דבר אסור וסטייה מדרך הישר."[17] תוכניות הלימודים מבלבלות בין מנהגיהם הדתיים של הלא מוסלמים לבין פעילות חברתית ואזרחית המשמשת אותם להסדרת ענייניהם הציבוריים, ורואות בכל מנהגיהם כפירה. ואולם, מסבירים החוקרים, מנהגיהם הדתיים של הלא מוסלמים אכן אסורים על המוסלמים, אך אימוץ מנהגיהם האזרחיים מותר בשלושה תנאים: לצורך אינטרס של המוסלמים, אם אין מניעה לאימוצם בשריעה ואם אין אימוצם נעשה מתוך כוונה להידמות ללא מוסלמים.

 

רבות מהקביעות שתוכניות הלימודים מסתבכות בהן נובעות מחרדה לאמונה אך הן מוגזמות, קובעים החוקרים. כך רואות תוכניות הלימודים במשפט כגון '"תוכניות הצמיחה יחסלו את העוני והבערות" ביטוי לפוליתיאיזם ולחטא גדול, משום שהן מייחסות את החסד לגורמים אחרים מלבד האל. "האם מוסלמי האומר כך מתכוון לפוליתיאיזם?" תוהים החוקרים. מאותה סיבה גם האמירה "קידמה רפואית תחסל את המחלות" היא מעשה של פוליתיאיזם, נקבע בתוכניות הלימודים, וזאת מבלי לבדוק האם הדוברים התכוונו להטיל ספק ביכולתו של אללה. אם אדם אומר כי הגיע ליעדו בשלום בשל כישוריו של הנהג או משום שמזג האוויר היה טוב, אם אדם מייחס לעצמו רכוש שירש מאבותיו ואינו מבין שהכל ניתן על ידי האל ואם אדם אומר "אילולא פלוני, היה כדבר הזה" מבלי להבין שהכל תלוי באללה, כל אלה הן דוגמאות שתוכניות הלימודים רואה כביטוי של פוליתיאיזם שיש לחזור ממנו בתשובה. לעומת זאת, מציינים החוקרים, כי תוכניות הלימודים מתעלמות מכך שאללה עצמו ייחס חסד גם לברואים ולא רק לעצמו.[18] 

 

בדומה לכך, מצאו החוקרים כי תוכניות הלימודים מפריזות בחשיבותם של ביטויים אקראיים הנאמרים בהיסח הדעת, כמו למשל כאשר מישהו מכנה את האל בכינוי 'המהנדס האדיר' או 'הכוח המוחלט', ורואה בהם פוליתיאיזם וכפירה בשמות האל.[19]

 

סיכום והמלצות:

בעת סיכום ממצאיהם מצביעים החוקרים על כך שתוכניות הלימודים הנוכחיות נכתבו בתנאים של ויכוחים אינטלקטואלים ומאבקים דתיים ופוליטיים והדבר מסבך את התלמיד במאבקים רעיוניים שאינם מעניינו. לעומת זאת, תוכניות הלימודים אינן עוסקות בשאלות הנובעות מן המציאות המודרנית, כמו זכויות האדם הבסיסיות או החירויות שנקבעו בשריעה. תוכניות הלימודים אינן מכינות את התלמיד להשתלבות פעילה בחברה ולכן נוצר מצב שבו התלמיד מחפש ערוצים אחרים בלתי לגיטימיים להביע את עצמו או שהוא מרים ידיים ומרגיש חסר אונים ומיואש. במקום לעודד פעילות אזרחית ומוסדות אזרחיים שיתרמו לבניית החברה, מגבילות תוכניות הלימודים את מעורבותו הציבורית של הפרט רק לחברות בארגוני צדקה דתיים ובארגונים השומרים על המוסר הציבורי.

 

המלצות החוקרים: יש לנקות את תוכניות הלימודים מהשפעות המאבקים הפוליטיים והרעיוניים ומן המגמות הנוטות להאשים בכפירה ולהכריז על מוסלמים כמי שאינם שייכים עוד לעדת המאמינים. במקום זאת, יש להדגיש כי דמם, רכושם וכבודם של המוסלמים ראויים להגנה; יש להעמיק את הבנת זכויות האדם הניתנות בשריעה; יש לקבוע כללי התנהגות עם מוסלמי בעל דעה שונה כמו כללי צדק, רחמים ושכנוע באמצעות הצגת ראיות; יש להשיב את האיזון לתוכניות הלימודים, כך שיעלו בקנה אחד עם צרכי התלמיד; יש לאמץ השקפה הלכתית שקולה כלפי התרבויות האחרות ותחומי הידע השונים שתאפשר לתלמיד להפיק מהם תועלת; יש לאמץ השקפה הלכתית שקולה ביחס להתנהגות כלפי האחר במצבים שונים כמו שלום, תוקפנות או כריתת הסכם וזאת תוך ניסוח כללי מבלי להיכנס לפרטים; יש לעורר את המודעות של התלמיד לחובותיו החברתיות ולחובתו להשתתף בפעילות פוליטית עממית ולהעיר את תשומת לבו לדרכים בהן ניתן לממש חובות אלו.

 



[1]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 121.

[2]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 18. 

[3]  תוכנית הלימודים "אל-תפסיר", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 139.

[4]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 13. 

[5]  תוכנית הלימודים "אל-תפסיר", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 96.    

[6]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 72.

[7]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 70.

[8]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בחטיבת הביניים, עמ' 65.

[9]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 97.

[10]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 77.

[11]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 77.

[12]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 10.

[13]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 10.

[14]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 93.

[15]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 67.

[16]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 67.

[17]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה ראשונה בתיכון, עמ' 96.

[18]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בתיכון, עמ' 50.

[19]  תוכנית הלימודים "אל-תוחיד", כיתה שלישית בחטיבת הביניים, 83.