רפורמיסטים מול אסלאמיסטים בעולם הערבי כיום
מאת מנחם מילסון*
ארועי ה-11 בספטמבר 2001 עוררו התעניינות עולמית באסלאם: מהי הדת הזאת אשר בשמה פעלו הטרוריסטים? תמונות המוני המוסלמים החוגגים בחוצות ברחבי העולם המוסלמי בעקבות הרס מגדלי התאומים העצימו את השאלה.
למה אנו מתכוונים כשאנו מדברים על אסלאם קיצוני?
המונחים אסלאם קיצוני, מיליטנטי, רדיקלי, קנאי או "אסלאמיסטי" – כל אלה מושגים נרדפים.[1] אלה אינם השמות שבהם מכנים המוסלמים מן הסוג הזה את עצמם. בדרך כלל הם קוראים לעצמם פשוט "מוסלמים" או בהקשרים אחרים "לוחמי ג'האד" (מג'אהידון). לתנועתם הם קוראים: "ההתעוררות האסלאמית", "תנועת הג'האד" או בפשטות "אל-דעוה" (מושג שאפשר לתרגמו "הקריאה", ומשמעותו היא "הקריאה לאסלאם", או "הפצת האסלאם").
הקיצוניות האסלאמית שעליה אנו מדברים היא זו המופנית כלפי חוץ, נגד לא-מוסלמים. כאשר מוסלמים מקפידים בחומרה יתרה על צום רמדאן ועל הינזרות משתיית יין ומשקאות חריפים, או כופים על נשותיהם ובנותיהם ללבוש רעלה – זהו אסלאם קיצוני, אך אין זה דבר שמחריד את העולם. הענישה האכזרית הנהוגה בערב הסעודית לפי הדין המוסלמי: סקילת מי שהורשעו באשמת ניאוף, מלקות למי שנתפסים שותים משקאות חריפים, כריתת ידו של הגנב וכיוצא באלה – הגם שעוררו סלידה וזוועה, ואף מחאות מצד ארגוני זכויות האדם – לא נתפשו במאיימים על שלום העולם. אירועי ה-11 בספטמבר – זה משהו אחר.
אין צריך לומר שהאסלאם הקיצוני איננו מופנה אך ורק כפי חוץ, כלפי הלא-מוסלמים. האסלאם, לפי תורתם של קנאי האסלאם, חובק הכל – את כל העולם ואת כל תחומי החיים. עניינם הוא בראש ובראשונה בחברה המוסלמית מבית – שתהיה מוסלמית "באמת". ואולם, לפי תורתם, אין החברה המוסלמית יכולה להיות מוסלמית באמת אם איננה מעמידה את הג'האד – המלחמה באויבי האסלאם – בראש מעייניה. אכן האסלאמיזם הוא אסלאם של ג'האד.
פן זה של האסלאם הקיצוני, דהיינו, היחס העוין והלוחמני כלפי הלא-מוסלמים, הוא שעושה אותו לבעיה עולמית. לא תמיד ולא בכל מקום היה יחסם של המוסלמים ללא-מוסלמים יחס של איבה קיצונית. האסלאם הריהו בן אלף וארבע-מאות שנה בקרוב, ובמהלכה של ההיסטוריה הארוכה הזאת נמצא דוגמאות למכביר הן ליחס סובלני כלפי לא-מוסלמים והן ליחס של איבה ודיכוי כלפיהם.[2] ראוי להבהיר שאנו עוסקים כאן באסלאם בימינו.
כשם שתחמנו את היקף הדיון מבחינת הזמן, ראוי לתחום אותו גם מבחינה גיאוגרפית. כמליארד ושלוש מאות מיליון מוסלמים חיים בקהילות הפזורות בכל רחבי תבל. לפני דור היינו מדברים על עולם האסלאם מאינדונזיה במזרח ועד מרוקו במערב. כיום, כידוע, נשתנו הדברים, ומיליוני מוסלמים מצויים באירופה ובאמריקה, הן בצפונה והן בדרומה. זה מחייב צמצום תחום הדיון. אתמקד בעולם הערבי. דבר זה מוצדק לא רק משום שהעולם הערבי קרוב אלינו אלא משום שארצות ערב הן המרכז ההיסטורי של האסלאם. מחמד היה ערבי והוא הביא את דבר אלוהים – הקוראן – בערבית. ערבית היא כמובן לשון התפילה של כל המוסלמים. כל אלה יצרו קשר עמוק ורב פנים בין הזהות הערבית לזהות המוסלמית. ואף על פי שהערבים מונים פחות מרבע מכלל המוסלמים בעולם, משקלם הסגולי באסלאם הוא מכריע. דוקטרינה אסלאמית המופצת בערבית משפיעה על כל המוסלמים באשר הם.
בן לאדן ושירת המוות: איך נבין את לשונם של קנאי האסלאם?
בתאריך 16 בפברואר בשנה שעברה, הופיעה באתר אינטרנט איסלאמי דרשה של אוסמה בן לאדן מושמעת בקולו. מטבע הדברים הדרשה הפכה לסנסציה בתקשורת. בעיקר עורר עניין ואף חרדה משפט אחד בסיום הדרשה. בן לאדן מצטט שורות של שיר האומרות כדברים האלה:
"בבוא המוות, מבקש אני מהאל, שלא ישאו אותי אלי קבר עטוף תכריכים ירוקים, אלא יהא נא קברי בבטנו של נשר המרחף במרומים".
בעיתונות התפרסמו דברי פרשנות של מומחים שונים, מומחים לענייני המזרח התיכון, למודיעין, לטרור וכיוצא באלה שהעלו סברות שונות לפירוש העניין. היו שמצאו בדברים רמז לפיגוע אווירי נוסף נוסח מגדלי התאומים העומד לבוא, והנשר מסמל את המטוס, החטוף כמובן, שבו יהיו המחבלים המתאבדים; היו שסברו שהנשר איננו מסמל מטוס אלא מרמז על פיגוע בתוך ארה"ב, שסמלה, כידוע, הוא הנשר. את הדרשה כינו "צוואתו של בן לאדן" מפני שהזכיר את רצונו למצוא את קברו בבטנו של נשר.
ואולם לא מניה ולא מקצתיה. כאשר תרגמנו – במכון ממר"י את הדרשה במלואה התברר שאין מדובר כאן לא בנשר האמריקאי וגם לא במטוס חטוף, אלא במשהו אחר לגמרי. המשורר שאותו מצטט בן לאדן בדרשה מדבר על כך שהוא מייחל למות מות גיבורים כשהיד בשדה הקרב ונשר יאכל את בשרו, ישא אותו למרום וכך יגיע אל כסא כבודו של אללה. המשורר הזה שאותו מצטט בן לאדן הוא משורר ערבי בן המאה השמינית, שהיה שייך לפלג קיצוני באסלאם הקדום.[3]
הקדמתי לפתוח בציטוט זה מתוך הדרשה של בן לאדן כדי להבליט קו מרכזי בעמדה של האסלאם הקיצוני, והוא ההזדהות עם תקופת ראשית האסלאם, מאה השנים הראשונות. אין כל אפשרות להבין את האסלאם הקיצוני בימינו בלי להכיר בכך שזוהי תנועה דתית שאנשיה מבקשים ללכת בדרכיו של הנביא מחמד וחבריו בראשית האסלאם. הם מאמינים שאם יפעלו מתוך אמונה ונכונות להקרבה כשם שנהגו לוחמי האסלאם בימי מחמד, יגברו על צבאות העולים עליהם במספר ובציוד. ראשית האסלאם – תקופת הכיבושים הנרחבים – היא המופת ומקור ההשראה למוסלמים הקיצונים.
האסלאם הקיצוני אינו מתחיל עם בן לאדן . ואני מבקש להאיר את תחילתה של התופעה. הן האסלאם הקיצוני והן האסלאם המתון התפתחו בתגובה לאתגר שהתרבות המערבית והעוצמה המערבית הציבו בפני הערבים ושאר העמים המוסלמים. אתגר זה היה פרי העליונות הצבאית והמדינית של המעצמות האירופיות ביחס למדינות המוסלמיות ובעיקר ביחס לאמפריה העות'מנית. פלישת נפוליאון למצרים הייתה אות לאותה עליונות ופתיחה של תהליך הכיבוש המערבי וההשפעה המערבית.
כדי להעריך נכונה את משמעות הכיבוש וההשפעה של המערב, כפי שנתפסו בעיני המוסלמים, עלינו להכיר את ההשקפה המוסלמית על מעמד האסלאם והמוסלמים. האסלאם הוא מראשיתו לא רק דת אלא גם קהילה פוליטית – אמת אל-אסלאם. הנביא מחמד אינו רק נביא הנושא את דבר אלוהים אלא מנהיג המקים מדינה. כאשר צבא של מדינה מוסלמית זוכה לניצחון על לא מוסלמים – זהו ניצחון לאסלאם.
לפי השקפת האסלאם, אללה הועיד למוסלמים ניצחון ומעמד של עליונות לעומת הדתות האחרות בעולם הזה. אללה אימת את בשורת האסלאם בניצחון הצבאי שהעניק למוסלמים בהנהגת מחמד בקרב בדר. זה היה בחודש רמצ'אן בשנת 624. קרב בדר, בו גברו 300 לוחמים מוסלמים בהנהגת מחמד, על הצבא של שבט קרייש שמנה 950 איש, יש לו בתודעה המוסלמית מעמד של אירוע מכונן.
מכיוון שניצחון זה לא היה ניצחון בודד אלא שבאו אחריו נצחונות רבים, ובעקבותיהם הוקמה האימפריה המוסלמית ששלטה מהודו ועד לאוקיינוס האטלנטי – מכיוון שכך, הפכה תודעת העליונות והניצחון למרכיב של הזהות הקולקטיבית. אפשר כמובן לטעון שהיתה זו אשליה, מכל מקום דימוי עצמי זה של המוסלמים לא נתערער במשך מאות רבות.
האמונה בעליונות האסלאם, כדבר מובן מאליו, נתערערה במהלך המאה הי"ט, כאשר האימפריה העות'מנית נחלה מפלות מן הרוסים, רוב ארצות הבלקן זכו לעצמאות מן השלטון העות'מני, ומדינות מוסלמיות נפלו תחת שלטון מעצמות אירופיות נוצריות: אלג'יריה ותוניסיה – תחת שלטון צרפת, ומצריים וסודן תחת שלטון בריטניה. במלחמת העולם הראשונה הובסה האימפריה העותומנית ע"י מעצמות נוצריות, ובשנת 1924 ביטל אתא תורכ את הח'ליפות. מנקודת ראות מוסלמית, דומה היה שהשתבשו סדרי עולם.[4]
ההכרה בנחיתות הכוח לעומת אירופה, או המערב, או העולם הנוצרי – כלומר לעומת המחנה האחר – היא החוויה המעצבת את עמדות ההוגים המוסלמים המודרניים, קיצוניים כמתונים. לאור ההכרה הזאת, השאלה שעמדה (ועדיין עומדת) בפני הוגי הדעות והמנהיגים המדיניים הערבים היא כיצד יוכלו העמים הערבים – שהם כאמור, לב האסלאם – לכבוש להם מחדש את מקומם הראוי על במת ההיסטוריה.
הבולטים שברפורמיסטים בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים היו שני אישים שפעלו יחד: ג'מאל אלדין אלאפע'אני (1839 – 1897) ומחמד עבדה (1849 – 1905). מחד קראו לאחדות כל-אסלאמית כדי שעמי האסלאם יעמדו מאוחדים מול מדינות המערב, ומאידך קראו לרפומה פנימית שתטהר את האסלאם מן הסיגים שדבקו בו. הם אימצו נוסחה שנהייתה לקלישאה חביבה על כל האפולוגיסטים המוסלמים: "אין דופי באסלאם, הפגם הוא במוסלמים". המוסלמים צריכים לחזור אל האסלאם הראשוני הטהור וכל תחלואי החברה המוסלמית יחלפו. אפע'אני ועבדה היפנו את חיצי ביקורתם נגד הצופיות – המיסטיקה המוסלמית אותה הם ראו כסטייה מן האסלאם האורתודוקסי וכמקור לניוון ובערות.[5]
ראוי להסביר את ההגיון הפנימי שבהתנגדות הרפורמיסטים המוסלמים לצופיות. הצופיות על כל גווניה דוגלת בהשענות מוחלטת על אללה – תווכל ("הסתמכות"), והרי הרפורמיסטים הטיפו לתנועה של תיקונים, קרי, ליוזמה ומעשים. באיבה והתנגדות לצופיות נשענו הרפורמיסטים המודרניים על אילן גדול – הוא אבן תימיה בן המאה ה-14 (1263 – 1328), אשר הוקיע את הצופים כסוטים מן האסלאם. יצוין כי אבן תימיה הוא המורה הגדול של האסלאם הקיצוני בימינו (הם קוראים לו "שיח' אלאסלאם אל אכבר"). אפע'אני ועבדה הם שהנחילו למחשבה הרפורמיסטית באסלאם את מאפייניה הבולטים:
· יחס דו-ערכי למערב: הערצה ואיבה גם יחד.
· נקיטת עמדה אפולוגטית: אין דופי באסלאם, האשמה היא במוסלמים. זאת ועוד – כל הרעיונות המתקדמים של המערב כבר נמצאים בקוראן ובמסורת של מחמד.
· האמונה כי התיקון יבוא אם המוסלמים ישובו לדרכי "הדורות הראשונים" – אלסלף אלצאלח[6]
· התנגדות עזה לצופיות, המיסטיקה האסלמית.
· הדגשת הערביות כגורם חיובי וחיוני (שהרי הנביא וחבריו – אלסלף אלצאלח היו ערבים)
אלה הם המאפיינים של הזרם הידוע בשם "סלפי" (הקורא לתיקון האסלאם על פי המופת של ה-סלף, לאמור ראשוני האסלאם).
אפגאני ועבדה, אף ששיתפו פעולה שנים רבות, יצגו מגמות שונות של רפורמה: אפגאני היה טיפוס של מהפכן ותועמלן מדיני, והדגיש במיוחד את הצורך באחדות מדינית של כל המוסלמים, כדי להילחם בקולוניאליזם האירופי. עבדה, בעיקר לאחר שנתמנה לתפקיד המופתי של מצרים, הטיף לריפורמה פנימית הדרגתית.
מחמד עבדה הוא דוגמה של ריפורמיסט מתון. בפירושו לקראן ובספרו התיאולוגי ניסה עבדה לפרש את האסלאם בדרך התואמת את רוח הזמן החדש. בין השאר הוא ניסה להטיף לביטול ריבוי נשים באסלאם תוך הסתמכות על הקראן בדרך של פרשנות. למרבה הצער, לניסיון פרשני זה של עבדה היתה הצלחה מוגבלת בלבד. עד היום יש איסור ביגמיה רק בתוניס.
אחד מתלמידיהם של אפגאני ועבדה היה איש דת סורי, בשם רשיד רצ'א והוא המשיך בהטפה "סלפית" תוך הדגשת היסודות הפוליטיים: אנטי קולוניאליזם, אחדות אסלאמית או, לפחות, כל-ערבית, וכן, כדבר מובן מאליו, התנגדות לפלישה היהודית לארץ ישראל.
כדאי להזכיר כאן שניים מתלמידיו של רשיד רצ'א: האחד הוא חאג' אמין אלחסייני, והשני עז אל-דין אל-קסאם, שבא מסוריה לארץ בשנת 1920. הוא ארגן חבורה שביצעה מעשי רצח של כופרים יהודים ואנגלים ונהרג בהתקלות עם יחידה בריטית ליד יעבד בשנת 1935. את שמו נושאים גם טילי הקסאם וגם היחידות החמושות של החמאס. אכן, נפתלים הם קווי ההתפתחות של הרפורמה באסלאם.
תלמיד אחר של עבדה, השיח' עלי עבד אל-ראזק (מורה באל-אזהר, בשנות העשרים של המאה שעברה) גיבש עמדה של אסלאם מתון ביותר, והעז לגעת בשאלה המכרעת של היחס בין הדת לבין השלטון המדיני באסלאם. בספרו "האסלאם ויסודות השלטון" טען כי הזיקה בין הדת למדינה באסלאם אינה מהותית, היא היתה מקרה חד פעמי בימיו של הנביא מחמד. לאמיתו של דבר, קרא עלי עבד אל-ראזק לכונן לרפורמה עקרונית ומרחיקת לכת. אך פורסם הספר (בשנת 1925) פרצה סערה בחוגי אנשי הדת במצרים. עבד אל-ראזק הודח ממשרתו באל-אזהר ונאסר עליו לכהן במשרת הוראה כלשהי, וספרו הוסר מן המדפים.
למרבה הצער, הכיוון הרפורמיסטי המתון של עלי עבד אל-ראזק נבלם והושתק. לעומת זאת, לכיוון הסלפי, זה שרשיד רצ'א היה מייצגו נמצאו ממשיכים.
התנועה אשר נשאה את דגל חידוש פני האסלאם ברוח הסלפיה היא תנועת "האחים המוסלמים" שהוקמה באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1928. "האחים המוסלמים" תבעו לאמץ את ההלכה המוסלמית כחוק המדינה, להפוך את מצרים למדינה אסלאמית. סיסמתם היתה "האסלאם הוא הפתרון" (الاسلام هو الحلّ). הם היו נגד הבריטים, נגד הממשלה וגם נגד היהודים.
[כדי שלא לעסוק רק בהסטוריה וכדי להראות שלא שכחתי שהנושא הוא האסלאם הקיצוני בימינו, אנוע קדימה במהירות לרגע כדי לציין בהערה: תנועת החמאס שנוסדה בעזה היא שלוחה של "האחים המוסלמים"; איימן אל-זואהרי, סגנו של בן לאדן, היה בנעוריו מאנשי "האחים המוסלמים" ואח"כ הצטרף לתנועת אלג'האד אלאסלאמי]
מודרניזציה, התמערבות ועליית הערביות
הטכנולוגיה המערבית, הכלכלה המערבית וכח ההשפעה של המעצמות הקולוניאליות חוללו שינויים רבים ומהירים בדפוסי החיים של מדינות ערב, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה היו נתונות להשפעה בריטית או צרפתית. אחת ההשפעות המערביות היתה חדירת רעיון הלאומיות כעקרון של זהות קולקטיבית.
הרעיון הלאומי התקבל בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט בשתי צורות שונות, המתחרות זו בזו: האחת לאומיות טריטוריאלית, המוגבלת לתחומי מדינה אחת; והאחרת לאומיות המושתתת על אחדות לשונית ותרבותית , כלומר, לאומיות פאן-ערבית. בתחרות בין הלאומיות הפרטיקולארית, החד-מדינתית ללאומיות הפאן-ערבית, היה יתרון לזו האחרונה. יתרון הלאומיות הפאן-ערבית על פני הלאומיות הפרטיקולארית בעולם הערבי מקורו בזיקה ההדוקה בין אסלאם לערביות.
יסודות התפיסה הפאן-ערבית מצויים כבר בדבריהם של ראשי התנועה הסלפית. לגבי משכילים ערבים לא-דתיים היה קל לאמץ זהות קולקטיבית שנתפסה כמודרנית, אך גם לשכבות העממיות, הדבקות במסורת, לא היה קשה להזדהות עם הערביות: הקראן ערבי והנביא ערבי. המונח המסורתי 'אמה' שימש גם את דוברי הלאומיות (הם דיברו כמובן על אלאמה אלערביה ולא על אמת אלאסלאם). כאשר דיברו על ג'יהאד נגד אויבי האומה הערבית זה לא היה שונה מג'יהאד נגד הכופרים, שהרי מכל מקום האויבים האלה – בין שהם יהודים, אנגלים, צרפתים או אמריקנים – הם כופרים. כך לגבי פשוטי העם. ואולם לגבי אנשי הדת, תומכי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים ובסוריה, הייתה הלאומיות הערבית כוח מתחרה ויריב; וכאשר הנאצריזם והבעת' הגיעו לשלטון – הם נהיו אויבים של ממש.
התפיסה הלאומית הערבית הגיעה לשיא השפעתה והצלחתה בשנות החמישים והשישים. נאצר בשנות זוהרו, החזיר לערבים את התחושה שהנה שבו לתפוס את מקומם הראוי להם בהיסטוריה העולמית. למרות שנאצר במצרים ואסד בסוריה דיכאו את תנועת "האחים המוסלמים", הם הקפידו לשמור על מראית עין של כבוד לאסלאם ולטקסיו הפומביים. זכורה תמונתו של נאצר, עוטה גלימה לבנה, מקיים את מצוות העליה לרגל למכה כמוסלם נאמן.
מלחמת ששת הימים ועמה התמוטטות החזון הנאצרי היתה ארוע קטקליזמי, תבוסה קשה לאומה הערבית, ומטבע הדברים – תבוסה עם משמעות דתית. לגבי האחים המוסלמים ושכמותם הייתה מפלת הצבא המצרי אסון מצער, אך מובן אף מוצדק: עונש מאללה למוסלמים שעזבו את דרך האסלאם והזדמנות לחשבון נפש. לדידם של האחים המוסלמים ושאר התנועות האסלאמיות הוכח מעל לכל ספק שהלאומיות הערבית החילונית – הן בגרסתה הנאצרית והן בגרסה הבעת'ית – כשלה באופן מביש; מביש עוד יותר מכשלונן של מדינות ערב בשנת 1948. הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" (الاسلام هو الحلّ) הושמעה עתה ביתר תוקף. רעיונותיו וכתביו של סייד קוטב, הוגה הדעות המובהק של האחים שהוצא להורג בתליה בימי נאצר (29 באוגוסט, 1966) זכו לתפוצה ולהתעניינות גוברת.
סייד קוטב היה אינטלקטואל חריף שנודע במצרים בשנות הארבעים של המאה שעברה כמבקר ספרותי. נטיותיו הפוליטיות היו של לאומיות מצרית, לא פאן ערבית. במאמריו מאותם ימים לא ניתן גם לגלות סימנים של נטייה לאמוץ זהות אסלאמית. בעקבות השתלמות בת שנתיים וחצי (1948-1950) בארצות הברית עבר מהפך שהביא אותו לאחים המוסלמים. הוא בילה שנים בכלא (1955-1964), שוחרר, נאסר שוב והוצא להורג. הוא כתב ללא לאות גם בכלא, בין השאר פירוש ארוך לקוראן בשם פי ט'לאל אלקוראן ("בצל הקוראן"). שנאתו ליהודים היא קיצונית. בפירושו לקוראן, הוא משתמש בכל הזדמנות כדי להוקיע את רשעותם ושחיתותם של היהודים באשר הם, ובכל דור ודור; ומאשים אותם במזימה להשתלט על העולם – הטענה הידועה של הפרוטוקולים של זקני ציון.
תורתו אינה מסתפקת בהטפה להשלטת חוקי האסלאם, אלא קוראת לג'האד, לא רק נגד אויבי האסלאם מחוץ אלא גם נגד אויביו מבית, השליטים המוסלמים, שהינם לאמיתו של דבר אנטי אסלאמיים. כרשיד רצ'א לפניו הוא נסמך על תורתו של אבן תימייה (חכם ההלכה המוסלמי, בן המאה הארבע-עשרה, שאותו כבר הזכרתי ועוד אזכיר). לפי אבן תימייה שליטים מוסלמים העוברים עברות קשות או מחילים חוקים זרים [=שאינם ההלכה המוסלמית], דינם כמי שעזבו את האסלאם (מרתד) ויש להורגם. המלחמה נגדם היא מלחמת מצווה – ג'האד.
סייד קוטב מסביר כי נאמני האסלאם – כמוהם כמחמד ותומכיו הראשונים לפני 1400 שנה – מצויים בתוך סביבה בלתי מוסלמית אף שלכאורה הם חיים במדינה מוסלמית. ההשפעה הממאירה של תרבות המערב על כל גילוייה השליליים: חומרנות, מתירנות מינית, ניצול עובדים – הביאה לכך שהם חיים ב"ג'אהלייה מחודשת". ג'אהלייה [פראות ובערות] הוא המונח המציין את המצב ששרר לפני הופעת האסלאם. לפי תפיסתו של קוטב, המוסלמים בימינו מצויים שוב בג'אהלייה; שוב אין זו חברה מוסלמית.
הוהאבים
עד כה הצגתי את גישת האסלאם הקיצוני, הסלפי, כפי שהתפתחה בתגובה לאיום של תרבות המערב. ההתפחות הרעיונית והתנועתית של האסלאם הקיצוני היתה בעיקר במצרים, אף שנפוצה גם למדינות ערביות אחרות ואחד מהוגיה ודבריה החשובים – רשיד רצ'א – היה סורי.
כדי להשלים את תאור התהוות האסלאם הקיצוני, עלינו לשוב לאחור כמאתיים וששים שנה ולהפנות את מבטנו מזרחה, לחצי האי ערב. שם קם באותם ימים איש דת שראה עצמו כמתקן דת. היה זה מחמד אבן עבד אלוהאב (1703 – 1792). לאחר מסע לימודים בעיראק ואיראן, הגיע להכרה שהאסלאם התנוון והושחת בשל כל מיני חידושים אסורים (בדע) וסיגים זרים. הוא הושפע מתורתו של אבן תימייה, שקדם לו בארבע-מאות שנה. כאבן תימייה סבר שכדי לרפא את האסלאם מחוליו יש לחזור ולהסתמך על המקורות הראשונים, הקוראן ומסורת הנביא מחמד, ועל מנהגם של ראשוני האסלאם – אלסלף אלצאלח. הוא כרת ברית עם שליט עצמאי קטן, מחמד אבן סעוד, אבי השושלת הסעודית. כך נוצר הזיווג בין הממלכה המדברית לבין תנועה דתית שבקשה להשיב את האסלאם למקורותיו הראשונים.
שלא במקרה נשענות שתי התנועות הקוראות להתעוררות האסלאם, הוהאבית בת המאה ה-18 והמצרית בת המאה ה-20, על תורת אבן תימייה – תורת אלסלף אלצאלח. שלא במקרה נפגשים לבסוף צאצאי שתי התנועות בהנהגת ארגון אלקאעדה: בן לאדן, בוגר החינוך הוהאבי, וסגנו המצרי, איימן אלזואהרי, אשר ספג את תורת ה"אחים המוסלמים" בטרם הצטרף לארגון הג'האד האסלאמי.
ארועים שקידמו את האסלאם הקיצוני
המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, כיבוש שגרירות ארה"ב ולקיחת בני ערובה אמריקאים ע"י סטודנטים איראנים ב-4 בנובמבר 1979 – נתקבלו ברחבי העולם המוסלמי כניצחון האסלאם על הכופרים. סטודנטים איראנים הצליחו להשפיל את המעצמה הגדולה ארה"ב. היתה זו הוכחה ניצחת המחזקת את הטיעון האיסלאמיסטי כי מוסלמים הפועלים ללא חת מצליחים להביס את הכופרים. העובדה שנצחון זה הושג ע"י מוסלמים שיעים, קבוצת מיעוט בתוך עולם האסלאם, לא גרעה מן הרושם של ההישג בעיני כלל המוסלמים. בחלוקה עולמית של המחנות: מאמינים מול כופרים, כאשר עומדת איראן השיעית מול ארה"ב – ברור שההזדהות הכלל-מוסלמית היא עם איראן של חומייני.
למדינה הסעודית גרם עניין זה בעיה: הרי הם, בית סעוד, הם מגיני המקומות הקדושים לאסלאם, הם שומרי החומות של האסלאם האמיתי,כלומר הסוני לפי האסכולה הוהאבית, הם ולא אחר ראוי שיובילו את תנועת ההתעוררות של האסלאם, הם ולא ח'ומייני השיעי שהוא בעיניהם בחזקת כופר. המעמד הדתי הוא לגבי הסעודים נכס מדיני בזירה הבין-ערבית והבינלאומית ובראש ובראשונה – בתוך ממלכתם. היה עליהם לנצח במאבק על מעמד הבכורה כמגיני האסלאם בעולם. היה זה מאבק על נפשם של המוסלמים.
לכן, בתגובה לאתגר האיראני פעלו הסעודים בשני מישורים: האחד –נחלצו לג'האד נגד הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן (שהתחילה בדצמבר 1979) והחלו בפעולה רחבה להפצת האסלאם. לשם כך הם השקיעו מליארדי דולרים באמצעות קרנות צדקה מוסלמיות להקמת מסגדים, ומדרסות בכל רחבי העולם. כמובן שבמדרסות ובמסגדים הללו שימשו בהוראה כלי קודש והאבים שהפיצו את התורה הקנאית של אבן תימייה. הפצת האסלאם הווהאבי הייתה גם צורך פנימי של המשטר הסעודי, כמענה לבקורת שהופנתה נגד המשטר הסעודי עצמו.
לא אגזים אם אומר שבעשרים וחמש השנים האחרונות התחוללה "והאביזציה" שקשה מאוד למדוד אותה, אך ניתן להרגיש את תוצאותיה בקהילות מוסלמיות בלונדון ובמנצ'סטר, בני-ג'רסי, במדריד, במרסיי, בריסל, פרנקפורט, מקיפטאון עד אוסלו, משנחאי עד סן דייגו.
המפלה הסובייטית באפגניסטן ב-1989 היתה ניצחון לאיסלאמיזם. וכך, עשר שנים אחרי המהפכה האיסלאמית של חומיני, זוכה האסלאם הסוני בהישגו הגדול – הם הביסו את מעצמת הכפירה הקומוניסטית. לגבי ארה"ב נראה הדבר בשעתו כמניפולציה מוצלחת של האסלאם מול המעצמה הסובייטית; לגבי האסלאמיסטים, היתה זו רק מערכה אחת, מוצלחת בלי ספק, אך לא אחרונה, בדרמה עולמית העתידה להמשך עד לנצחונו הסופי של האסלאם, מערכה שאחד מיעדיה הוא להכניע את ארה"ב.
שורה של פעולות טרור במהלך שנות התשעים הצביעו על כיוון הפעולה האיסלמיסטי. אזכיר מקצתן:
· 26 בפברואר 1993 – פגוע במגדלי התאומים בניו יורק (6 הרוגים).
· מרץ 1995 – רצח דפלומטים אמריקאים בפאקיסטאן.
· נובמבר 1995 – פיגוע בבסיס הצבא הסעודי בריאד, עשרות הרוגים.
· יוני 1996 – פיגוע במגדלי ח'ובר בדהראן, מבנה מגורים של צבא ארה"ב (עשרות הרוגים ומאות פצועים).
· אוגוסט 1998 – פיגוע כפול, בשגרירות ארה"ב בניירובי (12 הרוגים אמריקאים ו-280 הרוגים קניאטים) ובשגרירות ארה"ב בדאר אל-סלאם (הרוג אמריקאי ו-10 טאנזאניים).
· אוקטובר 2000 – פיגוע במשחתת "קול" ליד עדן (17 מלחים הרוגים, עשרות פצועים)
ב-23 בפברואר 1998 פרסם בן לאדן ביחד עם ארבעה מעוזריו ובראשם איימן אלזואהירי "הכרזת ג'האד נגד הצלבנים והיהודים". זוהי הכרזת מלחמה כוללת נגד האמריקאים ובעלי בריתם מלחמה שהיא ג'האד – מלחמת קודש. החידוש שבהכרזה הוא שבן לאדן וחבריו קובעים, תוך הסתמכות על חכמי הלכה מוסלמים מימי הביניים ובראשם אבן תימייה, שהג'האד הזה, לאור הנסיבות שהוא מונה אותן, הינו חובה אישית על כל מוסלם באשר הוא. אני מצטט את לשונו "המצווה [על פי ההלכה] היא להרוג את האמריקאים ובעלי בריתם, אנשי צבא ואזרחים; זוהי חובה אישית על כל מוסלם היכול לעשות זאת, בכל מקום שהוא יכול לעשות זאת".
יעדי הג'האד הם משני סוגים והם חובקי עולם: (א) הפלת משטרי הרשע במדינות המוסלמיות, כי בראשם עומדים אנשים שהם מוסלמים כלפי חוץ אך לאמיתו של דבר אינם כאלה, ולכן מצווה להלחם בהם, להדיחם ולהקים משטר אסלאמי באמת. (ב) מלחמה נגד מעצמת הכפירה הראשית, ארה"ב, ונגד כל בעלי בריתה באשר הם. ישראל והיהודים זוכים לאזכור מיוחד בהכרזת הג'האד: (א) מלחמת המפרץ של 1991 מוצגת כפעולה שנעשתה ע"י "הברית הצלבנית-ציונית". (ב) אחת ממטרותיה של ארה"ב במלחמותיה במזרח התיכון "לסייע למדינונת היהודית ולהסיח את הדעת מכך שהיא כובשת את ירושלים ורוצחת מוסלמים".
הכרזת הג'האד של בן לאדן איננה מסמך בודד. דברים ברוח זו ואף הרבה יותר חריפים מופצים דרך קבע בדרשות יום ששי המועברות בשידורים חיים בטלוויזיה. בדרשות יש הטפה להרג היהודים והאמריקאים בהמוניהם, כי "אללה ציווה להרוג את הכופרים". גם מטעמים של זמן וגם כדי לחוס על העצבים שלכם, לא אביא כאן דוגמאות להסתה לרצח עם המתנהלת ע"י דוברי האסלאם הקיצוני בשם הג'האד.[7]
ובכן אסכם: מנקודת הראות של האסלאמיזם אנו מצויים בתוך מערכת ג'האד—מערכה כוללת ללא סייגים.
ראינו איך המפגש הטראומטי של האסלאם עם התרבות המערבית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הביא להתהוות התנועה הסלפית ובהמשך – תנועת "האחים המוסלמים" ותנועות דומות שצמחו במקביל לה או התפצלו ממנה. ראינו גם איך שתי תנועות איסלאמיות, "האחים המוסלמים" וצאצאיה מחד והווהאביות מאידך, אשר נולדו בהפרש של כמאתיים שנה זו מזו, יש להן אב רוחני אחד – אבן תיימיה – והן חברו יחד למלחמת קודש לשינוי פני העולם.
כאן המקום לבחון כמה מושגי יסוד באסלאם. מהי תפישת העולם המוסלמית בעניין הג'האד.
לפי האסלאם, בני האדם כולם נחלקים לשניים – מאמיני דת האסלאם הקרויים המאמינים ולעומתם כל הלא- מוסלמים הקרויים כופרים. בתוך קהל הכופרים מבחין האסלאם בין שתי קבוצות עיקריות – עובדי האלילים, הפוליתיאיסטים, להם ניתנת על פי האסלאם ברירה בין קבלת דת האסלאם לבין מוות ולעומתם "אנשי הספר" – אהל אלכתאב, היהודים והנוצרים. האסלאם מכיר בכך שהם זכו בעבר להתגלות אלוהית ולחוקים שניתנו משמים, ואולם הם סילפו את דברי האל ואת כתבי הקודש ועל כן הם כופרים. אך בזכות שקבלו בעבר התגלות, הם זכאים למעמד מיוחד. המוסלמים מצווים להלחם בהם עד אשר יבחרו בין קבלת דת האסלאם או תשלום מס הגולגולת "ג'זיה" המסמל בין השאר את השפלתם ואת מעמדם כבני חסות, דבר הקרוי בערבית אהל אלד'מה. הדברים מפורטים בפסוק קוראני (9:29) הקרוי "אאית אלג'זיה" פסוק הג'זיה.
אשר לעובדי האלילים – בהם יש להלחם ולהרוג אלא אם יקבלו את האסלאם. הפסוק המורה על כך (9:5) נקרא "פסוק החרב".
כשם שבני האדם נחלקים לשניים – מוסלמים וכופרים, כך גם העולם נחלק לשניים – דאר אלאסלאם, כלומר "ארץ האסלאם" – ארץ שנשלטת ע"י מוסלמים, ולעומת זאת דאר אלחרב, "ארץ המלחמה", כלומר כל הארצות שאינן תחת שלטון מוסלמי ויש לכבוש אותן בג'האד.
מכיוון שפירוש המושג ג'האד מעורר לעתים מחלוקת בקרב פרשנים מערביים, אציג בפניכם, מלה במלה, את מה שנאמר על משמעות המושג בספר הלימוד לתלמידי כתה י"א בבתי הספר התיכוניים של ירדן ושל הרשות הפלסטינית:
"ג'האד הוא המונח האסלאמי המקביל למלה 'מלחמה' אצל עמים אחרים. ההבדל הוא שג'האד הוא [מלחמה] למען מטרות נאצלות ונעלות ולמען אללה ואילו המלחמות של העמים האחרים [שאינם מוסלמים] הן מלחמות של רשע לשם כבוש שטחים והשתלטות על אוצרות טבע ושאר מטרות חומריות ושאיפות שפלות".
ואולם, מצוות הג'האד חשובה ככל שהינה איננה תמיד חובה אישית, ובכך נבדלת היא מחמש מצוות היסוד (שהאדה, תפילה, צום, עלייה לרגל, תשלום מס הזכאת) שהן חובה אישית בכל עת. הג'האד הוא חובה קולקטיבית המוטלת על האמה, העדה המוסלמית. המנהיג המוסלמי הוא המחליט מתי ונגד מי יש לצאת לג'האד. אלה הנקראים על ידו להלחם – לגביהם זו חובה אישית.
כאשר הכופרים תוקפים מוסלמים או פולשים לארץ מוסלמית הג'האד הופך להיות חובה אישית.
בן לאדן ותומכי האסלאם הקיצוני טוענים שזהו אכן המצב בימינו: האסלאם מותקף, פיזית ורעיונית; הכופרים – נוצרים ויהודים – פולשים לארצות האסלאם, בערב הסעודית, בפלסטין, בצ'צ'ניה, ולכן הג'האד הוא חובה אישית לכל המוסלמים באשר הם.
מושג חירוף הנפש למען אללה , ה "שהאדה", קשור כמובן קשר הדוק לעניין הג'האד. שהאדה היא מרטיריות, שהיד הוא מרטיר.[8] כל מי שנפל במלחמה נגד הלא-מוסלמים הריהו שהיד, בין שנהרג תוך לחימה ובין שלא נמנה על הלוחמים. כל מוסלם, איש, אישה וילד, – אף אם לא נשא נשק – אם מת כתוצאה מפגיעתם של אוייבי האסלאם, הוא שהיד. אלה הם הנחלצים לג'יהאד ומחרפים את נפשם חירוף נפש (אסתשהאד) זוכים לכבוד ולגמול מיוחדים. הקוראן מבטיח לאלה שיפלו למען אללה – השהידים – שכר בעולם הבא, ומחמד מדרבן את אנשיו לצאת לקרב תוך הדגשת הגמול המצפה להם בעולם הבא. השכר המובטח למי שנופל כשהיד איננו רק שהוא, או היא, יכנסו מיד לגן עדן בלי חיבוט הקבר ובלא יסורים, אלא שינתן לו, בזכות ה- שהאדה שלו, להכניס לגן עדן עוד שבעים מקרובי משפחתו,לפי בחירתו והמלצתו.
הצוואה של הנאדי ג'רדאת, השהידית ממסעדת "מקסים", יש בה כדי להאיר את ההשקפה השהידית:
בשם אללה הרחמן הרחום
תפילה ושלום על אדון כל בני האדם, אדוננו מחמד עליו התפילה והשלום. [אללה] יתעלה אמר (בקוראן בסורת אאל עמראן, 169) : "אל תחשבו את הנופלים למען אללה למתים; לא כי חיים המה, ליד ריבונם, נהנים מחסדו", אמת דבר אללה. בני משפחתי היקרים, אשר אללה יגמול להם, כפי שהבטיח לכולנו בסיפרו הנעלה, ... הבטיח לאלה העומדים בכל אשר הביא עליהם – הבטיח להם את גן העדן, ומה טוב הוא למשכן. על כן עשו עם אללה את חשבון הגמול המגיע לכם בזכותי. אין אני קורבן יקר מדי למען דת אללה ישתבח ויתעלה. אני מאמינה בכל הנאמר בקראן ומשתוקקת אל נהרות גן העדן ומשתוקקת לראות את אור פני אללה הנעלה. אני משתוקקת אל כל אלה מאז הנחני אללה בחסדו [בדרך האמת]..."
הביטוי "עשו עם אללה את חשבון הגמול המגיע לכם בזכותי" חוזר עוד שלוש פעמים במכתב; פעם אחת נוספת מכוונת אל כל יקיריה, פעם שלישית בפנותה אל אביה, ופעם רביעית אל אמה. לאחר ש"שהיד" נהרג – אין מקימים סוכת אבלים אלא עורכים התכנסות של שמחה: האם פוצחת בקולות שמחה כמו בחתונה . לדברים האלה יש השפעה רגשית וחברתית רבה.
אין ספק שתופעת הג'האד בכללותה וה"אסתשהאד" בפרט היא מחרידה ובלתי נתפסת. אי אפשר להבינה אלא על יסוד הבנת האמונה הדתית-אסלאמית של מבצעיה. יש בקרב חוגי השמאל במערב – וגם אצלנו – שמנסים להסביר את תופעת הטרור האסלאמי באירופה כתולדה של גורמים כלכליים וחברתיים, כלומר, התיסכול, חוסר העבודה והמצוקה כלכלית בה נתונים בני הדור השני והשלישי של המהגרים מארצות האסלאם לאירופה. זה הסבר מושך כי הוא משתמש במושגים מובנים לאדם חילוני מערבי. דא עקא שכאשר בודקים באופן ממשי מיהם מבצעי הטרור באירופה, בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, רואים שהם לא באו מן הקבוצה שאליה מתייחס ההסבר.
ניקח למשל את מבצעי הפיגוע במדריד:
המנהיג (שהתאבד) היה מהגר מתוניס שלמד בספרד על מילגה נדיבה מממשלת ספרד והיה איש מבוסס בעל עסקי נדל"ן, אחר – מהגר ממרוקו, היה בעל עסק לטלפונים סלולריים; שלישי היה בעל תואר בהנדסה כימית ממרוקו; הרביעי היה סטודנט לארכיטקטורה מבוסניה שלמד על מלגה מממשלת ספרד. כך שתיאוריית "הדור השני המתוסכל" או תיאוריית "הפועלים המרוקאים העניים" בספרד אינה מועילה להסביר את המקרה הזה ואף לא שום מקרה קונקרטי אחר.
ואיך נוכל להסביר בעזרתה את הפיגוע בג'רבה או במסעדה בקזאבלנקה? ומה עם הפיגועים בריאד? ובמגדלי התאומים? 19 הטרורסטים מה-11 בספטמבר – לאיש מהם לא היו האיפיונים של מהגר או בן מהגרים מתוסכל; הם היו סעודים ומצרים, סטודנטים או בעלי הכשרה מקצועית. כלומר התיאוריות האלו פשוט "אינן מחזיקות מים". אם מתעלמים מן הרקע הדתי-אסלאמי, מגיעים להסברים מופרכים.
מה לא השיג האסלאם הקיצוני?
לאחר שהצגתי את האסלאם הקיצוני – שורשיו הרעיוניים והסכנה הממשית שבו – אבקש לציין גם את מה שהאסלאם הזה לא השיג.
הוא השיג אהדה רחבה אך לא התגייסות כללית. ארגוני האסלאם הקיצוני הם ארגוני מחתרת; והמשטרים הערביים – מתוך הגנה על עצמם – נאבקים בהם, וזה כולל נסיון לדה-לגיטימציה של הארגונים האלה. כמובן שזה איננו דבר פשוט. הערצת אלסלף אלצאלח (הדורות הראשונים) היא עניין המקובל על כל המוסלמים וזה מקשה על המאבק הרעיוני באלה המדברים בשם אותו אלסלף אלצאלח. יש גם סתירה פנימית בכך שבעוד שכוחות הבטחון נלחמים בארגונים הג'האדיים, בתי הספר והמסגדים (הממומנים ע"י המדינה) מפיצים את הרעיונות התומכים בדרך הג'האד.
האסלאם המתון איננו התשליל, או ההשתקפות המנוגדת של האסלאם הקיצוני. אין לו תורה מסודרת לפיה מתחנכים חסידיו, אין ארגונים הפועלים בשמו. "אסלאם מתון" הוא נושא הרבה יותר חמקמק מן האסלאם הקיצוני. יש קולות מתונים רבים, אך לפי שעה קשה לשרטט מבנה עיוני של דוקטרינה שאפשר לכנותה "תורת האסלאם המתון". זאת ועוד, הרבה דוברים בעולם הערבי, מהם רשמיים ורשמיים למחצה ומהם דוברים עצמאיים מותחים ביקורת על האסלאם הקיצוני. ביקורתם מכוונת בדרך כלל למעשיהם הנפשעים של קנאי האסלאם "מכיוון שהם ממיטים קלון על האסלאם", אך לרוב אין הביקורת הזאת מתמודדת עם הנחות היסוד של האסלאם הקיצוני, ובודאי לא עם ההנחה שיש לקחת כמופת את ה"סלף אלצאלח" – הקדמונים הצדיקים. ואולם יש גם קולות של רפורמיסטים ממש – כאלה המבקשים לחולל תמורה מן היסוד בחברה הערבית והמוסלמית. רק מתי מעט מן הדוברים המתונים הם אנשי דת. הרוב הם פובליציסטים או אקדמאים. לכן יהיה זה נכון יותר לדבר על מוסלמים מתונים ולא על אסלאם מתון.
מהן העמדות שהם מבטאים: הם קוראים לאמוץ המשטר הדמוקרטי, שוויון לנשים, חופש ביטוי. כמה מהם מבקרים את הנטייה לתיאוריות מזימתיות הרווחת בתקשורת הערבית ובמחשבה המדינית הערבית. וכן את הנטיה להאשים בכל הכשלונות גורמים זרים. המתונים הללו, באשר הם שוחרי דמוקרטיה, גם אינם זוכים לתמיכת המשטרים בארצות ערב ויש אף שהם נרדפים.
באתר ממרי יש מדור שלם, ובו מאות מסמכים המתעדים התבטאויות של דוברים מתונים. אציג כאן רק שלושה טיפוסים שונים, מן האמיצים והבולטים שבין הדוברים המתונים.
איש דת המתייצב נגד האסלאם הקיצוני – וזהו כאמור מקרה חריג – הוא השיח' ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה להלכה מוסלמית באוניברסיטת קטר. הוא אינו מסתפק בהוקעת פשעי הטאליבן, אלקאעדה ודומיהם, אלא תוקף את עמיתיו חכמי ההלכה והדרשנים על כך שתמכו, רובם ככולם, בכוחות העריצות והרשע בתוך האסלאם, ואף קראו לצעירים להתנדב לג'האד לטובת הטאליבן, וסדאם חוסיין.
גמאל אל-בנא, אחיו הצעיר של חסן אל-בנא מייסד תנועת האחים המוסלמים. גמאל (יליד 1920) היה בעברו הרחוק איש האחים המוסלמים, אח"כ מנהיג עובדים שאימץ השקפות סוציאליסטיות. הוא מביע דעות נועזות ודומה שהוא מרשה זאת לעצמו בזכות הייחוס המשפחתי המגן עליו.
לטענתו רשאים המוסלמים בימינו ואף חייבים לקבוע את ההלכה בהסתמך על הקוראן ולפרשו לפי השכל הישר מחד ודרישות החיים המודרניים. אין כל צורך להשען על מסורת ההלכה המוסלמית בת 1400 שנה. אפילו אם היתה מתאימה בעבר – וגם בכך הוא מפקפק – שוב אינה טובה לזמננו.
רפורמיסט אחר שאני מבקש להציג הוא סעודי, בשם מנצור אבראהים מוסא אל-נקידאן, יליד 1970. הוא התחנך בבית מדרש דתי בסעודיה והכשיר עצמו להיות איש דת ואף שימש פרק זמן כאמאם במסגד בריאד. הוא הצטרף לקבוצה אסלאמית קנאית והועמד לדין על מעורבות בהצתת חנות וידאו והיה אסור כמה שנים. במהלך מאסרו שינה את דעותיו, וכיום הוא אחד המבקרים האמיצים של האסלאם הקיצוני. הוא מאשים את מערכת החינוך הסעודית שהיא מזינה למעשה את אותן קבוצות הטרור שהמשטרה הסעודית נלחמת נגדן. שורש הרעה הוא בחינוך הדתי ובהטפה המעלים על נס את הג'האד ולוחמי הג'האד. בראיון ל"פינאנשל טיימס" אמר בין השאר,"אנו זקוקים לאתא תורכ". כלומר, ניתוק הקשר בין האסלאם למדינה.[9]
ד"ר שאכר אל-נאבולסי, מלומד וסופר ירדני החי בארה"ב, הוא אולי השיטתי והמרחיק לכת שבין הרפומיסטים הערביים כיום. במאמר שפירסם לא מכבר, סיכם את עקרי תפישתו.[10] לדבריו, 11 בספטמבר 2001 הוא קו פרשת המים בתולדות המחשבה הערבית והמוסלמית. צמיחת המחשבה הערבית הליברלית החדשה החלה כמענה לאתגר של ארועי 11 בספטמבר. ואולם, מציין נאבולסי, הליברלים הערבים החדשים (כך הוא מכנה אותם) הם ממשיכי דרכם של הרפורמיסטים המוסלמים והערבים מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, ובראשם אל-אפע'אני ועבדה.
נאבולסי מציג במאמרו את "המניפסט של הליברלים הערבים החדשים" ומפרט את עקרונותיהם. הם קוראים לתקן את החינוך הדתי "לנוכח השליטה של הטרור הדתי" ולהלחם "בכל הסוגים של טרור דתי או פוליטי פאן-ערבי"; וכן "לבחון באורח ביקורתי את כל המוסכמות המקודשות, המסורות, וחוקי הדת". נאבולסי שולל לחלוטין את יחס האיבה ללא-מוסלמים, הנובע "מנסיבות פוליטיות וחברתיות מסויימות ששררו לפני 1500 שנה". המחסום למחשבה חופשית ולחשיבה מדעית כיום הוא, לדברי נאבולסי, במחשבה הדתית המוסלמית כפי שזו נוסחה על ידי חכמי הדת המוסלמים ולא בדת כפי שניתנה על ידי הנביא מחמד עצמו.
הוא מתנגד לנטייה הרווחת להעריץ את העבר וקורא לערבים להשתחרר מן "התמונה האידאלית של העבר שהיא פרי דמיון שווא" ולבחון את ההיסטוריה המוסלמית באופן בקורתי "כדי להבין את ההווה". על הרפורמיסטים החדשים – "הליברלים הערבים החדשים" – להעלות שאלות שקודמיהם, בסוף המאה הי"ט ובמאה העשרים, נמנעו מלהעלותן.
אשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אומר נאבולסי, יש להגיע לפתרון של שלום בדרך של מו"מ. הוא קורא לנורמליזציה מלאה בין הערבים לישראל לטובת שני הצדדים. הוא דוגל בשוויון מלא ומציע שכל מדינות ערב יאמצו את חוק המעמד האישי התוניסאי משנת 1957, שנאבולסי רואה בו את "הדגם הטוב ביותר לשחרור האשה הערבית".
נאבולסי נדרש גם לשאלה האם ראוי להיעזר בסיוע זר לצורך רפורמה בעולם הערבי, והוא משיב ללא היסוס: "אין כל רע בבקשת עזרה מגורמי חוץ כדי להתגבר על שלטון עריץ וכדי להשמיד את חיידקי הדיקטטורה ולהקים דמוקרטיה ערבית. זה מוצדק לאור העובדה שהאליטה הערבית והמפלגות הפוליטיות [בעולם הערבי] אינן מסוגלות להביס את הדיקטטורה הזאת ולהקים דמוקרטיה". הוא מבסס את טענתו זו בהסתמכו על תקדימים היסטוריים: ארה"ב עזרה לאירופה להביס את הנאציזם, וליפן עזרה להביס את המשטר הצבאי הפשיסטי.
אסכם:
האסלאם הקיצוני הוא כוח מאורגן, בעל תורה מגובשת ומקורות מימון, חסידיו חדורים שנאה ללא מצרים לתרבות המערבית, אמונה קנאית בשליחותם ובטחון בנצחונם הסופי. זהו כוח שיש להלחם בו.
הרפורמיזם הערבי אינו כוח מאורגן. אלה אנשים רבים אך בודדים, בעלי מגוון רחב של השקפות ליברליות, שהינם לרוב נרדפים בארצותיהם. הם נעדרי גיבוי פוליטי וחסרי מימון. הם ראויים להקשבה, תמיכה ועידוד.
הראשון הוא סכנה, השני – סיכוי.
* מנחם מילסון הוא פרופסור אמריטוס לספרות ולשון ערבית באוניברסיטה העברית. המאמר מבוסס על הרצאה ביום א', 30 במאי 2004
[1] המונח Islamism נהיה מקובל באנגלית כמציין את האסלאם הקיצוני. בצרפתית משמש באותה משמעות המונח Islam integriste
[2] היה זה שליט מוסלמי, הח'ליפה העבאסי אל-מתווכל, במחצית המאה התשיעית, שחייב את "בני החסות" (הד'ימים), הנוצרים והיהודים, ללבוש פריטי לבוש מיוחדים כדי להפלותם ולהשפילם; הוא גם הטיל עליהם הגבלות נוספות. המוראבטון (במאה הי"א) והמווחדון (במאה הי"ב) בצפון אפריקה וספרד דיכאו ורדפו את הנוצרים והיהודים. לעומת זאת, השלטון העותומני, במשך מאות שנים, נהג בדרך כלל בסובלנות עם הנוצרים והיהודים שחיו במעמד של ד'ימים ברחבי האימפריה.
[3] המשורר הוא אל-טרמאח בן אל-חכים אל-טא'אי (660 – 743 לספ'). ראה אתר "ממרי"
no. 476 Special Dispatch Series,
[4] ראוי לציין כי שקיעת האימפריה העותומנית היתה תהליך ממושך שהתחיל הרבה לפני שהאליטה העותומנית נהייתה מודעת לו. כבר בראשית המאה הי"ח, בעקבות הסכם קרלוביץ, נאלצו העותומנים להכיר בכך שמאזן הכוחות בינם לבין המעצמות הנוצריות השתנה לרעתם וכי הדבר מחייב רפורמות בצבא ובמנהל. אולם הכרה זו הפכה להיות הלך רוח כללי בקרב האליטות רק בראשית המאה הי"ט.
[5] יש לציין שדווקא הצופיות – המיסטיקה המוסלמית – עוררה עניין רב ואף הערצה במערב, הן בקרב רבים מחוקרי האסלאם והן בקרב מי שחשו צורך ברוחניות מיסטית.
[6] פירוש המלים הוא "הדורות הקודמים הטובים".
[7] דוגמאות רבות נמצאות באתר ממר"י, במסמך מ- 27 בינואר, 2004.
[8] למען הדיוק נציין כי למלה שהאדה יש בערבית שלוש משמעויות: (א) עדות, מתן עדות; (ב) הצהרת האמונה המוסלמית; (ג) הקרבת הנפש למן האסלאם, זוהי הצהרת האמונה בדרגה העליונה והיא נקראת אל-שהאדה אל-כברא, כלומר "השהאדה הגדולה ביותר".
[9] פינאנשל טיימס, מוסף סוף השבוע Financial Times Weeken Magazin 19.7.2003 p-22
[10] המאמר פורסם באתר האינטרנט הערבי הליברלי אילאףב-22 ביוני, 2004, וכן פורסם בעתונים אל-סיאסה (כווית), אל-מדא (עיראק), אל-אחדאת' אל-מע'רבייה (מרוקו).
