המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סופרת תוניסאית: אסור ליישם את השריעה כיום
14/9/2004

סופרת תוניסאית: אסור ליישם את השריעה כיום

 

תחת הכותרת "אסור ליישם את השריעה כיום" טוענת ד"ר אקבאל אל-ע'רבי, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אל-זיתונה בתוניס הכותבת באתר האינטרנט הליבראלי www.metransparent.com כי בתקופה המעצבת של האסלאם העדיפו הנביא וארבעת החליפים הראשונים את האינטרס של האומה המוסלמית על פני דבקות בטקסט של הקוראן וחיקוי דרכו ואורח חייו של הנביא [הסונה] וכי עיקרון זה צריך להנחות את העולם המוסלמי גם כיום.[1] להלן חלקים מן המאמר:

 

"'אסור ליישם את השריעה בעולם הערבי כיום, משום שיישומה מאיים על האיזון התרבותי שהיה קיים באזור מזה מאות שנים[2]. [הוא גרם] להגירתם של הערבים הנוצרים למערב, למשל, שהיא אות קלון על מצחה של האומה [המוסלמית]. הנתונים מראים כי מספרם של הערבים הנוצרים, העומד כיום על 12 מליון איש, הדלדל וכי התגמדה נוכחותם באזור הערבי. בסוריה יש כיום מחצית ממספר הנוצרים שהיו בה בשנות החמישים ובירושלים יש מספר אלפים קטן לאחר שבשנת 1948 היו בה חמישים אלף נוצרים...

 

בנוסף לכך, פוגע יישום השריעה בדורנו בשריעה עצמה ובאומה האסלאמית שתהפוך עצמה לבדיחה של העולם בשל קטיעת ידו של מי שגנב 'רבע דינאר', רגימת נאהבים באבנים, הלקאת מי ששותה כוס יין במאה מלקות בראש חוצות ושבירת מפרקתם של [מוסלמים] שאימצו דת אחרת או של מי שאינם נוהגים על פי דת כלשהי. יתר על כן, יום יבוא וארה"ב תשתמש בהפרותנו את 'אמנת זכויות האדם' כתירוץ לכבוש אותנו וכדי להפוך אותנו לאינדיאנים נוספים [שגורלנו יהיה כגורלם], שהרי ברור כיום, בתקופת הגלובליזציה, שכל בעיה פנימית אשר אינה מטופלת על ידי רפורמות שורשיות הופכת להיות בעיה בינלאומית...

 

הדרישה ליישום השריעה כיום היא אמירה מופרכת שכוונתה רעה. היא מצביעה על בורותם של תומכיה בנושא תולדות האסלאם מחד גיסא ובעניין מטרות השריעה מאידך גיסא. הנביא [מחמד] לא יישם את השריעה במלואה, משום שהיא לא התגלתה לו בפעם אחת אלא בהדרגה לאורך למעלה מעשרים שנה בתגובה לבעיות שהתעוררו עם ארגון האומה החדשה ובתגובה לאתגרים [שהציבו לו]  בני ישראל [בעיר] מדינה...

 

[כמו כן,] חלק חשוב מהקוראן בוטל (יש אומרים שלמעלה מאלפיים פסוקים), משום שבכל פעם שהשתנו הנסיבות החברתיות, הכלכליות והביטחוניות של האומה האסלאמית המתפתחת, בוטלו הפסוקים הקודמים שלא התאימו עוד לשינויים החדשים... [בנוסף] האסלאם מדרבן להשתמש בשכל ובחכמה[3]. תפקידו של הנביא אינו רק להכריז על ההתגלות ולפרש את הטקסט הקוראני אלא גם להרגיל [את הציבור] להשתמש בשכל... מסיבה זו לא חדל ביטול הפסוקים בקוראן לאחר מות הנביא, שהרי התנאים החברתיים לא קפאו על מקומם אלא המשיכו את תנועתם המתמדת מן הפשוט אל המורכב.

 

ארבעת החליפים ישרי הדרך המשיכו [בדרכו של הנביא] וביטלו ותיקנו פסוקים הקשורים למצוות שבין אדם לחברו בהתאם לעקרונות השריעה המבוססים על 'עידוד מעשים טובים והימנעות ממעשים נפסדים'.

 

כך למשל ביטל [החליף הראשון] אבו בכר את הפסוק: "אכן [מס] הצדקה הוא לעניים, לאביונים, למופקדים עליהם ולאלה שנקשר ליבם לאסלאם"[4] כלומר [אבו בכר ביטל את המענק] למצטרפים החדשים לאסלאם שהנביא, בזמנו, המשיך לתת להם כל חייו את מלוא חלקם במס הזכאת[5]. מעניין שאיש מחברי הנביא לא התווכח עמו על כך ולא האשים אותו כי חרג מן האסלאם, כפי שעושים כיום אנשים נמהרים המאשימים בבגידה ובכפירה.

 

טיעונו של אבו בכר כאשר ביטל פסוק זה התבסס על השכל ולא על המסורת: 'האסלאם התחזק ואין לנו צורך בהם'. מדוע? משום שמאזן הכוחות בין המוסלמים לבין הפוליתאיסטים השתנה ביחס למצב שהיה קיים כאשר התגלה הפסוק. קודם היתה האומה חלשה והיתה צריכה לפתות את האנשים בפיתויים חומריים כדי שיצטרפו אליה, אך כאשר היא התחזקה מבחינה מספרית ומבחינת כוננותה [הצבאית] היא לא נזקקה לכך עוד...

 

על פי הגיון זה, שהוא פתוח לחידושי החיים ומעדיף את האינטרס הציבורי על הטקסט של הקוראן או הסונה, ביטל [החליף השני] עמר בן אל-ח'טאב את העונש הקוראני על גניבה בשנת 'אל-רמאדה' [שנת 18 לספירה המוסלמית] שבה פגעה בצורת בחצי האי ערב, למרות שהפסוק המורה על קטיעת יד ברור ומוחלט: 'יש לקטוע את ידם של גנב וגנבת כגמול על פעלם'[6]. הסיבה [לביטול העונש] היא שינוי מצבה האסטרטגי של האומה המוסלמית בתקופתו של עמר לעומת המצב בתקופת הנביא. האומה הפכה להיות כובשת ובעלת תוכנית צבאית אדירה – למוטט את האימפריה הפרסית והביזנטית. לא ניתן להשיג מטרות אלה באמצעות צבא של אנשים בעלי יד אחת [אם תקטע ידם על פי העונש הקוראני בשל גניבה] ובשנת 'אל-רמאדה' היו במכה ובאל-מדינה לבדן חמישה עשר אלף גנבים ואין ספק כי מספרם בשאר חצי האי ערב היה כפול ומכופל...

 

[החליף השלישי] עת'מאן בן עפאן הרחיק לכת יותר משני קודמיו בביטול טקסטים בסונה ובקוראן אפילו בתחום הפולחן שבין אדם לאלוהים. הוא התפלל במנא בעוד הנביא ו[החליפים הקודמים] אבו בכר ועמר הזניחו תפילה זו[7]. גם במעשים שבין אדם לחברו הוא הכניס חידושים רבים בלתי מוכרים למוסלמים שעוררו את ההתפרצות נגדו והביאו לרציחתו האכזרית. למשל, הוא הכניס מסים פרסיים חדשים, בשעה שבקוראן ובסונה לא הכירו אלא במס הזכאת ובמס הח'ראג' [מס קרקע] וכן העדיף לתת למשפחתו משרות של המדינה וכספים מאוצר המוסלמים...

 

גם החליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב לא נהג בצורה שונה מדרכם של שלושת קודמיו והעדיף את מה שסבר שהוא אינטרס של האומה על פני הטקסט של הקוראן והסונה... [כך למשל] הוא המציא את העונש על [שתיית] יין... שנאסר בקוראן: 'היין, ההימורים, הגדת העתידות והפלת הפור הנם תועבה ומעשה השטן ולכן התרחקו מהם'[8]. ואולם, הקוראן לא קבע עונש למפר איסורים אלה... הנביא לא הטיל עונש על מי ששתה יין, גם אבו בכר לא וככל הנראה גם לא עמר... אך האמאם עלי [עשה זאת כי] נחרד מהחמרת צריכת האלכוהול ומן החטאים החמורים הנובעים מכך בתקופה שלאחר התפשטות הכיבוש, בעת שהשלל זרם בשפע למכה ולמדינה והשחיתות והשכרות התרבו בהן. בניסיון לסלק שחיתות זו הוא לא היסס לעבור על הנאמר בקוראן ובסונה ולהמציא עונש לשותי היין...

 

הפגם [בהבנת השריעה] טמון בכך שמסתמכים על קריאה מילולית של הקוראן והסונה במקום על קריאה אלגורית ורציונאלית המעדיפה את האינטרס של האומה על פני טקסטים מן המורשת שלה, בדומה לדרכם של הטובים שבאבות הקדומים וישרי הדרך שהפכו אותנו לאומה בקרב האומות המתקדמות המעדיפות את השכל על פני המסורת ואת האינטרס של אדם בשר ודם על פני פולחן האבות הקדמונים. אם לא נפנה [לכיוון זה] במהירות ובנחרצות המקסימלית נשאר אומה של העידן האגררי שאין לה מקום בתקופת המהפכות התעשייתיות הרודפות זו את זו..."

 



 [2] שריעה – החוק האסלאמי

[3]  הביטול הוא שיטה הידועה באסלאם בשמות הטכניים 'נאסח'' ו-'מנסוח'' והיא מציעה פתרון לסתירות הקיימות בין פסוקים בקוראן. על פי שיטה זו הקוראן מכיל פסוקים שבוטלו על ידי פסוקים אחרים שהתגלו בשלב מאוחר יותר ובנסיבות אחרות. רק הפסוקים המאוחרים יותר הם אלו המחייבים את המוסלמים.

[4]  קוראן 9: 60.

 [5]  מס הזכאת – מס צדקה שהמוסלמי חייב לתת פעם בשנה

[6]  קוראן 5: 38.

[7]  עמק בקרבת מכה שהוא התחנה הסופית בדרך של עולי הרגל המוסלמים ובו נערך טקס זביחת הקורבן.

[8]  קוראן 5: 90.