המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על שנאתם של האסלאמיסטים לשאר המוסלמים
4/9/2004

על שנאתם של האסלאמיסטים לשאר המוסלמים

 

במאמר שפורסם ביומון הבחרייני "אל-איאם" התייחסה הסופרת והעיתונאית הבחרינית סוסן אל-שאער לתופעת בדלנותם של המוסלמים הקיצונים והביעה צער על כך שהחברה הערבית לא התייחסה לתופעה בעוד מועד.[1] להלן חלקים מן המאמר:

 

"לפני שאנו מקימים ועדות לטיפול בבעיית 'הקיצוניות' אצל צעירינו... עלינו להכיר בכך שאיחרנו מאוד לחוש את מידת סכנתה של הבדלנות שאפפה את צעירי תנועת ההתעוררות [האסלאמית], הרחיקה אותם מן החברה לפני למעלה משלושים שנה, חילקה את החברות האסלאמיות לאסלאמיסטים ולמוסלמים ויצרה סכנה עבורנו יותר מאשר עבור אמריקה והאינטרסים שלה.

 

הפרישה מהחברה היתה הסימן הראשון של הקיצוניות... הם ניתקו עצמם מאתנו ויצרו את עולמם הפרטי כולל מונחים משלהם, צורת מחשבה והופעה משלהם ואפילו מקומות התקהלות משלהם. האם לא שמנו לב שברגעים שבהם הם נאלצו לצאת ממסגדיהם או ממרכזי ההטפה האסלאמית שלהם הם היו נבוכים ונתקפו רגשות פחד מאתנו וממזימותינו נגדיהם? כאשר ברכו אותנו לשלום, הם לא הביטו בפנינו ואם דברו עמנו הם עשו זאת מתוך הכרח ואם שתפו עמנו פעולה היה זה מתוך אילוץ. אז היה עלינו - המוסלמים - לשאול את עצמנו את השאלה המפורסמת 'מדוע הם שונאים אותנו', עוד לפני שהאמריקנים הגו שאלה זו...

 

מאז סוף שנות השבעים אין ירח דבש בין החברות האסלאמיות לבין צעירי תנועת ההתעוררות [האסלאמית]. צעירים אלו התחנכו באופן כיתתי ובתחושה שהם נבדלים משאר המוסלמים. זרעי ספק ופחד אפילו מבני החברה שלהם נטעו בנפשותיהם והם גדלו דרוכים נגד מזימות שאחרים רוקמים כנגדם ופרשו אפילו מקרבת האנשים הקרובים אליהם ביותר. כולנו זוכרים כיצד התקלקלו היחסים בין אם לבנה ובין אב ליוצא חלציו. מדוע, אם כן, אנו מתפלאים כעת שרגשות הרדיפה, הפחד והדריכות שלהם הגיעו לרמה של שנאה למערב והם קיצוניים בתגובתם כלפיו?... אם אנו, הקרובים ביותר לנוער זה מבחינת דת, גזע, ייחוס ומוצא, נתפסים בעיניו כמי שרוקמים נגדו מזימות ומנסים להרסו, כיצד [הוא מרגיש כלפי] העולם המערבי?...

 

עלינו להכיר בכך שאיחרנו מאוד להרגיש את סכנת הבדלנות הזו שאפפה את נוער ההתעוררות [האסלאמית] לפני למעלה משלושה עשורים והפרידה אותם מאתנו. עלינו להכיר בכך שזלזלנו בעובי דפנות הגולם הזה שבו התחנכו בנינו ואשר חטף אותם הרחק מאתנו, מעולמנו וממה שקורה סביבם באופן כללי.

 

הם רצו להגן על אמונותיהם (ויש להם זכות לכך) והאמצעי הקל ביותר שלהם היה להתנתק מאמונותיהם של אחרים, להטיל ספק באחרים ולפחד מפני אחרים. המטרה היתה לגיטימית [אך] האמצעי הסיט אותם מן המטרה המיוחלת.

 

אנו תרמנו לבדלנות זו בשל פחד מהם וחרדה להם ומתוך שמחה שהם מתרחקים מ'סכנות הדרך' [של החיים]. בדלנותם היתה קלה בעיננו יותר מן [הסכנה] שיסטו [מדרך הישר]. היום כולנו משלמים את מחיר הטעות הנוראה [כשמולנו] נוער המניף בפנינו כידונים כשהוא שונא אותנו או [מרגיש] שעליו להישמר ממזימותינו נגדו. עלינו להתחיל לשאול מחדש 'מדוע הם שונאים אותנו?'..."

 


[1]  אל-איאם, בחריין, 29.8.2004.