המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ג'האד כיום - מאת פרופ' מנחם מילסון
25/12/2007

ג'האד כיום

מאת פרופ' מנחם מילסון[1]

המילה הערבית גִ'הָאד נהייתה רווחת מאוד בלשון העיתונות בכל העולם. מאז ראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, אירעו בארצות שונות פיגועי טרור, שהמפורסם והרצחני שבהם היה הריסת מגדלי התאומים בניו יורק, ב-11.9.2001;  כל התקפות הטרור הללו בוצעו בידי מוסלמים שקראו לעצמם לוחמי גִ'הָאד.[2]

 

מהו ג'האד?

ואולם מהו גִ'הָאד? מהי תופעה זו המשפיעה על החיים בעולם כולו?

 

נפתח במשמעותה של המילה גִ'הָאד כפי שהיא מובנת בימינו לאדם הרגיל הדובר ערבית (ואף למוסלמי שאינו ערבי), כוונתי למשמעות המילה במה שקרוי בלשון המשפט האנגלי common parlance ומה שחז"ל כינו "לשון בני אדם". ובכן, בלשון בני אדם ג'האד פירושו מלחמה נגד אויבי האסלאם. מכיוון שפירוש זה מעורר לעתים מחלוקת או התנגדות בקרב מומחים מן האקדמיה, אציג בפניכם, מלה במלה, את מה שנאמר על משמעות המושג בספר הלימוד לתלמידי כתה י"א בבתי הספר התיכוניים של ממלכת ירדן ושל הרשות הפלסטינית:

 

"ג'האד הוא המונח האיסלאמי המקביל למלה 'מלחמה' אצל עמים אחרים. ההבדל הוא שג'האד הוא [מלחמה] למען מטרות נאצלות ונעלות ולמען אללה... ואילו המלחמות של העמים האחרים [שאינם מוסלמים] הן מלחמות של רשע לשם כיבוש שטחים והשתלטות על אוצרות טבע ושאר מטרות חומריות ושאיפות שפלות".[3]

 

ראוי לציין כי המילה "מלחמה" איננה תרגום מילולי של המילה ג'האד; המילה ג'האד היא שם פעולה של הפועל גָ'אהַדַ שפירושו "פעל באופן נמרץ", "עשה מאמץ". ספר הלימוד, שממנו הובאה הגדרת המושג  ג'האד, מציג גם את המידע הלשוני הזה, אך מה שמודגש בספר הלימוד, ומה שחשוב לענייננו הוא המובן המקובל בתרבות ובהיסטוריה המוסלמית, וכמובן – גם בשימוש הרגיל כיום.[4]

 

מקומו של הג'האד בתפיסת העולם המוסלמית

מה מקומו של הג'האד בדת האסלאם? כדי להבין נכונה את מקומו של הג'האד בתפיסת העולם המוסלמית, יש לזכור שהאסלאם הוא מראשיתו לא רק דת אלא גם קהילה פוליטית – אֻמַּת אל-אסלאם. הנביא מחמד אינו רק נביא הנושא את דבר אלוהים אלא מנהיג ומצביא המקים מדינה. כאשר צבא של מדינה מוסלמית זוכה לניצחון על לא מוסלמים – זהו ניצחון לאסלאם.

לפי ההשקפה המוסלמית המסורתית, אללה הועיד למוסלמים ניצחון ומעמד של עליונות לעומת הדתות האחרות בעולם הזה. אללה אימת את בשורת האסלאם בניצחון הצבאי שהעניק למוסלמים בהנהגת מחמד בקרב בדר. זה היה בחודש רמדאן בשנת 624. קרב בדר – בו גברו 300 לוחמים מוסלמים בהנהגת מחמד, על הצבא של שבט קרייש שמנה 950 איש – יש לו בתודעה המוסלמית מעמד של אירוע מכונן.[5]

 

ניצחון זה לא היה ניצחון בודד; באו אחריו ניצחונות רבים, ובעקבותיהם הוקמה האימפריה המוסלמית ששלטה מהודו ועד לאוקיינוס האטלנטי. מכיוון שכך, הפכה תודעת העליונות והניצחון למרכיב של הזהות הקולקטיבית של המוסלמים. "האסלאם הוא עליון [על האחרים] ואין מי שעולה עליו" – מימרה זו המיוחסת לנביא מחמד, משקפת את תודעת העליונות המוסלמית. דימוי עצמי זה של המוסלמים – גם כאשר חדל מלהיות מבוסס על מציאות מדינית וצבאית– לא נתערער במשך מאות רבות.

 

לפי ההשקפה המוסלמית המסורתית, בני האדם כולם נחלקים לשניים – מאמיני דת האסלאם הקרויים "מאמינים" ולעומתם כל הלא-מוסלמים הקרויים "כופרים". דת האמת הינה אחת ויחידה – האסלאם; המוסלמים מצווים להפיץ את האסלאם בכל העולם, והג'האד הוא מכשיר לכך. בתוך קהל הכופרים מבחין האסלאם בין שתי קבוצות עיקריות – עובדי האלילים, הפוליתיאיסטים (הנקראים בערבית מֻשְִׁרכּוּן, מילה שתרגומה בעברית: מְשַׁתְּפִים), ולעומתם "אנשי הספר" –  אהל אל-כתאב, היהודים והנוצרים. האסלאם מכיר בכך שהיהודים והנוצרים זכו בעבר להתגלות אלוהית ולחוקים שניתנו משמים (כנרמז בכינוי "אנשי הספר") , ואולם הם סילפו את דברי האל ואת הספר שניתן להם משמים, ועל כן הם כופרים.

 

אשר לעובדי האלילים יש להם ברירה אחת: קבלת דת האסלאם או מוות, לפי הנאמר בקוראן: "כתום החודשים הקדושים, הרגו את ה מֻשְרִכּוּן (דהיינו הפוליתיאיסטים) באשר תמצאום, תפסו אותם וצוּרו עליהם, וארבו להם בכל מקום...". הפסוק המורה על כך (קוראן, סורה 9, פס' 5) נקרא "פסוק החרב". 

 

"אנשי הספר", אהל אל-כתאב, זכאים למעמד מיוחד, וגורלם נבדל מגורלם של הכופרים עובדי האלילים. המוסלמים מצווים להלחם בהם עד אשר יקבלו את האסלאם או לחילופין יקבלו על עצמם לשלם מס גולגולת הקרוי "גִ'זְיָה". חוק זה מבוסס על דברי הקוראן: "הילחמו באנשים שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון ואינם אוסרים את אשר אסרו אללה ושליחו ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה מהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם בהיותם מושפלים". הפסוק הזה (קוראן, סורה 9, פס' 29), המגדיר באופן עקרוני את היחס ל"אנשי הספר", מכונה בספרות המוסלמית אאית אל-ג'זיה ("הפסוק של מס הגולגולת"). תשלום מס הגולגולת מבטא בין השאר את הכניעה לשלטון המוסלמי וקבלת מעמד של בני חסות, הקרויים בערבית אהל אל-ד'מה.[6]  

 

כשם שבני האדם נחלקים לשנים – מוסלמים וכופרים, כך גם העולם נחלק לשניים – דאר אל-אסלאם, כלומר "תחום האסלאם" – הארצות הנשלטות ע"י מוסלמים, ולעומת זאת דאר אל-חרב, "תחום המלחמה", כלומר כל הארצות שאינן תחת שלטון מוסלמי ויש לכבוש אותן בכוח הנשק כלומר בג'האד.

 

ואולם, מצוות הג'האד, חשובה ככל שהינה, איננה חובה אישית (בערבית: פַ'רְד עַיְן), ובכך נבדלת היא מחמש מצוות היסוד של האסלאם – הצהרת האמונה המוסלמית (שהאדה), תפילה, צום, עלייה לרגל ותשלום מס הזכאת – שהן חובה אישית על כל מוסלמי. על פי ההלכה המוסלמית, הג'האד הוא חובה קולקטיבית (פַ'רְד כִּפָ'איָה) המוטלת על האֻמה, העדה המוסלמית, בכללותה. השליט המוסלמי הוא המחליט מתי ונגד מי יש לצאת לג'האד. כאשר הוא מכריז על ג'האד – אלה הנקראים על ידו להלחם – לגביהם זו חובה אישית. יש מצב נוסף בו הופכת מצוות הג'האד לחובה אישית, וזאת אף בלא כל הוראה מטעם השלטון המוסלמי: כאשר הכופרים תוקפים מוסלמים או פולשים לארץ מוסלמית, הופך הג'האד להיות חובה אישית.  בן לאדן ותומכי האסלאם הקיצוני טוענים שזהו אכן המצב בימינו: האסלאם מותקף, פיזית ורעיונית; הכופרים – נוצרים ויהודים – פולשים לארצות האסלאם, בערב הסעודית, בפלסטין, בצ'צ'ניה, בעיראק ובאפגניסטן, ולכן הג'האד הוא חובה אישית לכל המוסלמים באשר הם.   

 

גם בעת החדשה, לאחר שמאזן הכוחות נטה בבירור לטובת מדינות אירופה, לא נעלם הג'האד מן התודעה ומן ההוויה המוסלמית. התפישה שמלחמתם של מוסלמים נגד כופרים היא ג'האד הייתה כה מובנת מאליה למוסלמים, עד כי שליטי צפון אפריקה המוסלמים בראשית המאה ה-19 הכתירו בתואר ג'האד את מעשי השוד של שודדי הים המוסלמים, שפשטו מנמליהם בצפון אפריקה על אניות של "כופרים".

 

אמנה כאן כמה עימותים צבאיים בין כוחות מוסלמים לכוחות  אירופים במהלך המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, עימותים שמטבע הדברים הוגדרו כג'האד על ידי הצד המוסלמי: בשנת 1830 הכריז המנהיג האלג'ירי עבד אל-קאדר בן מחיי אל-דין ג'האד נגד הפולשים הצרפתים; המנהיג הדגסטאני שאמל הנהיג במחצית המאה ה-19 מלחמת ג'האד (במידה מסוימת של הצלחה) נגד צבאות רוסיה הצארית; המהדי הסודאני הכריז בשנת 1881 ג'האד נגד האנגלים; השיח' סייד אחמד אל-סנוסי הכריז ג'האד נגד האיטלקים בלוב ב-1912. בשנת 1914, כאשר הממלכה העותומאנית הצטרפה למלחמה לצד גרמניה ואוסטריה, הכריז הסולטאן העותומאני מחמד החמישי  ג'האד על מעצמות ההסכמה, אך הכרזת הג'האד לא הביאה להתגייסות של כל המוסלמים למען הממלכה העותומאנית ונגד בריטניה, צרפת ורוסיה.   

 

חירוף הנפש למען אללה

מושג חירוף הנפש למען אללה (שהאדה) קשור כמובן קשר הדוק לעניין הג'האד. שהאדה היא מרטיריות, כל מי שנפל במלחמה נגד הלא-מוסלמים הריהו שהיד – מרטיר, בין שנהרג תוך לחימה ובין שלא נמנה על הלוחמים.[7] כל מוסלם, איש, אישה וילד, – אף אם לא נשא נשק – אם מת כתוצאה מפגיעתם של אויבי האסלאם, הוא שהיד. אלה הנחלצים לג'יהאד ומחרפים את נפשם בפעולה של חירוף נפש (אסתשהאד) הם בעלי מעלה וייחוס מיוחדים.

 

הנכונות לחירוף נפש בקרב איננו דבר של מה בכך: בני אדם מטבעם חוששים מפני סכנת המוות. פסוקי הקוראן הנוגעים לעניין המלחמה למען האסלאם (אל-ג'האד פי סביל אללה) מגלים כי קרה שלוחמיו של מחמד היססו מלצאת ולהסתער: "אתם המאמינים, מה היה לכם כי נצמדתם לאדמה, כאשר אתם נקראים להלחם למען אללה? כלום מעדיפים אתם את חיי העולם הזה על פני העולם הבא? הלא כל חפצי העולם הזה הם כאין לעומת העולם הבא" (קוראן 9:38). מחמד כמצביא היה צריך להתגבר על נטייתו הטבעית של האדם שלא לחרף את נפשו. הגמול המובטח לאלה המחרפים את נפשם למען אללה הוא אחד האמצעים להתגבר על הפחד הטבעי מאימת המוות: "אללה קנה מן המאמינים את נפשותיהם וממונם ובתמורה הועיד להם את גן העדן..." (קוראן 9: 111). זאת אף זאת, הקוראן מדגיש כי מי שהקריבו את חייהם למען אללה אינם ממש מתים גם במותם: "אל תחשוב את אלה שנהרגו למען אללה למתים, לא כי חיים המה, ליד ריבונם, נהנים מחסדו" (קוראן 3: 169).

 

הקוראן אינו מסתפק בהבטחה כללית של גמול בעולם הבא: מספר פרשות בקוראן כוללות תיאורים של מנעמי  גן העדן – מאכל ומשקה ובנות זוג יפיפיות. בעלי המסורת המוסלמית ומפרשי הקוראן הוסיפו ופרטו את תיאור הגן וכל אשר בו, ובכלל זה תיאור מפורט של התכונות הגופניות והרוחניות של בתולות גן העדן, היפיפיות שחורות העין.[8] כל אחד מיורשי גן העדן נועד לזכות בשבעים ושתיים כלות כאלה.

 

ייחודם של השהידים לעומת סתם מוסלמים הזכאים לגן עדן הוא בראש ובראשונה בכך שגן העדן מובטח להם: נפילתם בקרב למען אללה מוחקת כל עבירה או חטא שחטאו בעבר. זאת ועוד, השהיד נכנס לגן עדן מייד ברגע שנפטר מן העולם, בלי חיבוט הקבר, ובלי ייסורים, בעוד שמוסלמי סתם, שלא זכה למות כשהיד, צריך להמתין עד ליום הדין ורק אז – אם הוא זכאי לכך – יפתחו בפניו שערי גן העדן.

 

המובאות שלהלן מראות עד כמה נפוצה האמונה בתענוגות המובטחים לשהיד בגן עדן. אל-רסאלה, ביטאון ה'חמאס', פרסם את הצוואה שהשאיר אחריו, סעיד אל-חותארי, שביצע את פיגוע ההתאבדות במועדון הדולפינריום בתל אביב: "אני אהפוך את גופי לפצצות שירדפו את בני ציון, יפוצצו אותם, וישרפו את שרידיהם ... קראי קריאות שמחה, הו אמי, חלקו ממתקים הו אבי ואחי, חתונה עם שחורות העין ממתינה לבנכם בגן העדן".[9] אכן, לאחר ש"שהיד" נהרג – אין מקימים סוכת אבלים, אלא עורכים התכנסות כמו בטקס חתונה: מחלקים ממתקים לאורחים המברכים, והאם פוצחת בקולות שמחה. 

 

דיווח החדשות בעיתונות הפלסטינית אף הוא משקף את קבלת האמונה הזאת כמציאות מוכרת ומקובלת. כך למשל, דיווח העיתונאי, נפוד' אל-בכרי, על נפילתו של ה'שהיד' ואיל עואד: "אמו של ואיל עואד מדיר אל-בלח, לא תכננה לערוך לבנה הבכור חתונה בפעם השנייה, לאחר שזה כבר נישא בעשרה באוגוסט 2001, לארוסתו, מיאדה, בטקס פשוט בו השתתפו רק בני המשפחה. אולם אתמול היה יום החתונה האמיתי של בנה ואיל, שמלאכי אללה השיאו אותו, יחד עם חבורת השהידים [האחרים], לשחורות העין, כאשר מסביב עלו קריאות שמחה, עליהן חלמה אימו ביום נישואיו [לארוסתו]".[10]  איש ה'חמאס', אשרף צואפטה, סיפר על טקס לכבודו של עז אל-דין אל-מצרי, שביצע את פיגוע ההתאבדות במסעדת 'סבארו' בירושלים: "בני משפחתו חילקו ממתקים וקיבלו את בנם כחתן הנישא לשחורות העין, ולא כהרוג הנקבר באדמה".[11]

 

דודו של נָסִים אבו עאצי, שנהרג במהלך ניסיון פיגוע, סיפר כי כאשר נשאל השהיד הצעיר בעבר מדוע אינו מתחתן, הוא נהג להשיב "האם עלי לוותר על שחורות העין, כדי להתחתן עם נשים עשויות טיט [כלומר, נשים בשר ודם]?"[12]  אסמאעיל אבו שנב, מראשי ה'חאמס', הסביר פעם לכתב זר: "זהו חלק מן האמונה האסלאמית; מי שמת מות קדושים, זוכה לגמול. אם השהיד הנופל למען אללה חולם על שחורת-העין, הוא יזכה בה".[13]

 

הילדים בגני הילדים ובבתי הספר של תנועת ה'חמאס' מתחנכים להאמין כי כל שהיד זוכה בשבעים ושתיים בתולות בגן עדן. ג'ק קלי, כתב העיתון USA Today, ביקר במוסדות החינוך של ה'חמאס' בעזה וסיפר כי ראה ילד בן 11 נואם בפני הכיתה ואומר: "אני אהפוך את גופי לפצצה שתקרע את גופם של הציונים, צאצאי הקופים והחזירים... אני ארסק את גופם לחתיכות קטנות ואגרום להם ליותר כאב משאי פעם יכלו לשער". המורה הגיב על כך במלים: "הלוואי ויפיפיות גן העדן יענגו אותך". צעיר בן 16 אמר לקלי כי "מרבית הנערים אינם מסוגלים להפסיק לחשוב על יפיפיות גן העדן". [14]

 

גם המחבלים המתאבדים, שביצעו את פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב, האמינו כי שחורות העין הן אחד התגמולים הממתינים להם בגן העדן. מכתב ההנחיות שנמצא במכוניתו של נואף אל-חָאזִמי שהושארה בנמל התעופה של בוסטון, כלל שני אזכורים של 'שחורות העין': "... אל תפגין סימני מבוכה ומתח; היה שמח ומאושר, תנוח דעתך, היה סמוך ובטוח כי אתה מבצע פעולה שאללה אוהב אותה ורוצה בה. ולכן, בבוא העת, ברצות אללה, תבלה עם שחורות העין בגן העדן... דעו כי גן העדן קושט לכבודכם במיטב הקישוטים וכי שחורות העין קוראות לכם..."[15]

 

המופתי של המשטרה הפלסטינית, שיח' עבד אל-סלאם אבו שח'ידם, הזכיר את "שחורות העין", כאחד התגמולים להם זוכה השהיד: "מן הרגע בו נשפכת טיפת דמו הראשונה, הוא אינו חש את כאבי הפציעה והוא זוכה במחילה על כל מעשיו [הרעים]; הוא רואה את מושבו בגן העדן; הוא ניצל מחיבוט הקבר; הוא ניצל מן האימה הגדולה של יום הדין; הוא נישא לשחורות העין; הוא מליץ יושר על שבעים מקרובי משפחתו; הוא זוכה לכתר הכבוד שאבן היקר שבו טובה יותר מכל העולם הזה וכל מה שבו."

[16]

 

בדברי המופתי נזכר גמול נוסף בעל משמעות רבה, אף שמסיבות מובנות זכה להתפרסם פחות מפרסומן של "היפיפיות שחורות העין". גמול זה הוא הזכות שניתנת לכל שהיד להכניס לגן עדן עוד שבעים מקרובי משפחתו, לפי בחירתו והמלצתו. זכות מיוחדת זאת מרוממת את מעלתו של השהיד ומעצימה את יוקרת בני משפחתו. 

 

הצוואה של הנאדי ג'רדאת, המחבלת המתאבדת ממסעדת "מקסים", יש בה כדי להאיר את ההשקפה השהידית בכלל, אך היא מבליטה במיוחד את "הגמול המשפחתי":

 

בשם אללה הרחמן הרחום. תפילה ושלום על אדון כל בני האדם, אדוננו מחמד עליו התפילה והשלום. [אללה] יתעלה אמר (בקוראן בסורת אאל עמראן, 169) : "אל תחשבו את הנופלים למען אללה למתים, לא כי חיים המה, ליד ריבונם, נהנים מחסדו", אמת דבר אללה. בני משפחתי היקרים, אשר אללה יגמול להם, כפי שהבטיח לכולנו בספרו הנעלה, ... הבטיח לאלה העומדים בכל אשר הביא עליהם – הבטיח להם את גן העדן, ומה טוב הוא למשכן. על כן עשו עם אללה את חשבון הגמול המגיע לכם בזכותי. אין אני קורבן יקר מדי למען דת אללה, ישתבח ויתעלה. אני מאמינה בכל הנאמר בקוראן ומשתוקקת אל נהרות גן העדן ומשתוקקת לראות את אור פני אללה הנעלה. אני משתוקקת אל כל אלה מאז הנחני אללה בחסדו [בדרך האמת]..."[17]

 

הביטוי  "עשו עם אללה את חשבון הגמול המגיע לכם בזכותי" חוזר עוד שלוש פעמים במכתב; פעם אחת נוספת מכוונת אל כל יקיריה, פעם שנייה בפנותה אל אביה, ופעם שלישית אל אמה, ובסך הכול ארבע פעמים! הביטוי "עשו עם אללה את חשבון הגמול המגיע לכם בזכותי" מובן היטב לכול מוסלמי.

 

תרבות המוות

בתאריך 16 בפברואר 2003, הופיעה באתר אינטרנט אסלאמי דרשה של אוסמה בן לאדן מושמעת בקולו. מטבע הדברים הדרשה הפכה לסנסציה בתקשורת. בעיקר עורר עניין ואף חרדה משפט אחד בסיום הדרשה.  בן לאדן מצטט שורות של שיר האומרות כדברים האלה:

 

"בבוא המוות, מבקש אני מהאל, שלא ישאו אותי אלי קבר עטוף תכריכים ירוקים, אלא יהא נא קברי בבטנו של נשר המרחף במרומים".

 

בעיתונות התפרסמו דברי פרשנות של מומחים שונים – מומחים  לענייני המזרח התיכון, למודיעין, לטרור וכיוצא באלה – שהעלו סברות שונות לפרוש העניין. היו שמצאו בדברים רמז לפיגוע אווירי נוסף נוסח מגדלי התאומים העומד לבוא, והנשר מסמל את המטוס, שבו יהיו המחבלים המתאבדים; היו שסברו שהנשר איננו מסמל מטוס, אלא מרמז על פיגוע בתוך ארה"ב, שסמלה, כידוע, הוא הנשר.  את הדרשה כינו "צוואתו של בן לאדן" מפני שהזכיר את רצונו למצוא את קברו בבטנו של נשר.

 

ואולם לא מניה ולא מקצתיה. כאשר תרגמנו – במכון לחקר התקשורת במזרח התיכון (MEMRI) – את הדרשה במלואה, התברר שאין מדובר כאן לא בנשר האמריקאי וגם לא במטוס חטוף, אלא במשהו אחר לגמרי. המשורר שאותו מצטט בן לאדן בדרשה מדבר על כך שהוא מייחל למות מות גיבורים כשהיד בשדה הקרב ונשר יאכל את בשרו, ישא אותו למרום וכך יגיע אל כסא כבודו של אללה. המשורר הזה שאותו מצטט בן לאדן הוא משורר ערבי בן המאה השמינית, שהיה שייך לפלג קיצוני באסלאם הקדום.[18] 

 

אני מזכיר את הדרשה של בן לאדן כדי להבליט שני קווים מרכזיים בעמדה של האסלאם הג'האדי בימינו, האחד הוא ההזדהות עם תקופת ראשית האסלאם, מאה השנים הראשונות. אין כל אפשרות להבין את האסלאם הקיצוני בימינו בלי להכיר בכך שזוהי תנועה דתית שאנשיה מבקשים ללכת בדרכיו של הנביא מחמד וחבריו בראשית האסלאם. הם מאמינים שאם יפעלו מתוך אמונה ונכונות להקרבה כשם שנהגו לוחמי האסלאם בימי מחמד, יגברו על צבאות העולים עליהם במספר ובציוד. ראשית האסלאם – תקופת הכבושים הנרחבים – היא המופת ומקור ההשראה למוסלמים הקיצונים.

 

המוטיב המרכזי האחר העולה בקטע הזה של הדרשה הוא המוות למען אללה. אף זה קו אופייני בולט של האסלאם הג'האדי, למשל בסיסמת תנועת החמאס: "אללה הוא תכליתנו, הנביא – מופת לנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג'האד – דרכנו, והמוות למען אללה הוא משאת נפשנו." בטקס סיום שנת הלימודים בגן ילדים של החמאס בעזה, הופיעו הילדים במדי קרב מנומרים וקראו בהתלהבות את הסיסמה הזאת.[19]  

 

קנאי האסלאם מתפארים בכך שהם "אוהבים את המוות" ואילו אויביהם (ובעיקר היהודים) אוהבים לחיות. לעניין זה הם מזכירים לא פעם דברים שאמר המצביא המוסלמי ח'אלד בן אל-וליד למצביא הפרסי ערב הקרב בין שני הצבאות, המוסלמי והפרסי:  "אני מביא נגדך לוחמים האוהבים את המוות כשם שאתם אוהבים את החיים".[20]

 

התגובה לשקיעת העוצמה המוסלמית   

האמונה בעליונות האסלאם, כדבר מובן מאליו, נתערערה במהלך המאה הי"ט, כאשר האימפריה העותומאנית נחלה מפלות מן הרוסים, רוב ארצות הבלקן זכו לעצמאות מן השלטון העות'מאני, ומדינות מוסלמיות נפלו תחת שלטון מעצמות אירופיות נוצריות: אלג'יריה ותוניסיה – תחת שלטון צרפת, ומצריים וסודן – תחת שלטון בריטניה. במלחמת העולם הראשונה הובסה האימפריה העותומאנית ע"י מעצמות נוצריות, ובשנת 1924 בטל אתא תורכ את הח'ליפות.  מנקודת ראות מוסלמית, דומה היה שההיסטוריה סטתה ממסילתה.[21]

 

ההכרה המכאיבה בנחיתות הכוח לעומת אירופה, או המערב, או העולם הנוצרי – כלומר לעומת המחנה האחר – היא החוויה המעצבת את עמדות ההוגים המוסלמים המודרניים, קיצוניים כמתונים. לאור ההכרה הזאת, השאלה שעמדה (ועדיין עומדת) בפני הוגי הדעות והמנהיגים המדיניים הערבים היא כיצד יוכלו העמים הערבים, המצויים מבחינה תודעתית והיסטורית בלב האסלאם, לכבוש להם מחדש את מקומם הראוי על במת ההיסטוריה. 

 

התשובות הרעיוניות והמדיניות לבעיה הזאת נחלקות לשתי מגמות: המגמה האחת הייתה המגמה האסלאמית. דובריו של זרם זה טענו כי שקיעת כוחן של המדינות המוסלמיות איננה נובעת מפגם כלשהו באסלאם, אלא דווקא מכך שהמוסלמים זנחו את האסלאם. סיסמתם הייתה:  "אין דופי באסלאם, הפגם הוא במוסלמים". המוסלמים צריכים לחזור אל האסלאם הראשוני הטהור וכל תחלואי החברה המוסלמית יחלפו; או אז תוכל האומה המוסלמית – בהנהגת הערבים, תחת דגל האסלאם – למלא את שליחותה ההיסטורית. הם קוראים לשוב אל האסלאם של הדורות הראשונים, הקרויים בערבית אל-סלף. לפיכך נקרא הזרם הרעיוני הזה "אסלאם סלפי". המגמה האסלאמית הסלפית מיוצגת בעולם הערבי על ידי שתי תנועות: מחד הווהאביות, שנוסדה על ידי מחמד אבן עבד אל-והאב במחצית המאה השמונה עשרה, והיא האסכולה השלטת בערב הסעודית; ומאידך תנועת "האחים המוסלמים" שהוקמה באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1928 וקמו לה שלוחות בארצות ערב האחרות. 

 

המגמה האחרת הייתה המגמה הלאומית.[22]  הרעיון הלאומי התקבל בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט בשתי צורות שונות, המתחרות זו בזו: האחת לאומיות טריטוריאלית, המוגבלת לתחומי מדינה אחת; והאחרת לאומיות המושתתת על אחדות לשונית ותרבותית, כלומר, לאומיות פאן-ערבית. בתחרות בין הלאומיות הפרטיקולארית, החד-מדינתית, ללאומיות הפאן-ערבית, היה יתרון לזו האחרונה, אולי בשל הזיקה ההדוקה בין האסלאם לזהות הערבית. חסידי הלאומיות הפאן-ערבית האמינו שאיחוד כל ערבי יאפשר לעמים הערביים לזכות במעמד הראוי להם. מגמה זאת התעצמה בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה והגיעה לשיא כוחה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" של גמאל עבד אל-נאצר ותנועת הבעת' ייצגו את הרעיון של לאומיות פאן-ערבית המשמשת יסוד הזהות הקולקטיבית של העמים הערבים. תהום רעיונית ומדינית הייתה פעורה בין תורות אלה לבין תורתם של אנשי התנועות  הסלפיות – הן האחים המוסלמים והן הווהאבים.

 

הסלפים בעת החדשה – הווהאבים ו"האחים המוסלמים" כאחד – שואבים את השראתם מכתביו של אבן תיימיה, חכם הלכה מוסלמי בן המאה הארבע-עשרה, שקרא לטהר את האסלאם מסיגיו והדגיש את מרכזיות הג'האד כחובה אישית, כאשר האסלאם נמצא בסכנה. לפי אבן תיימיה, שליטים מוסלמים העוברים עברות קשות או מחילים חוקים זרים (כלומר חוקים שאינם ההלכה המוסלמית) דינם כמי שעזבו את האסלאם (מֻרְתַדּ) ויש להרגם. המלחמה נגדם אף היא מלחמת מצווה – ג'האד. [23]      

 

מלחמת ששת הימים ועמה התמוטטות החזון הנאצרי הייתה אירוע קטקליזמי, תבוסה קשה לאומה הערבית, ומטבע הדברים – תבוסה עם משמעות דתית. לגבי האחים המוסלמים ושכמותם הייתה מפלת הצבא המצרי אסון מצער, אך מובן ואף מוצדק: עונש מאללה למוסלמים שעזבו את דרך האסלאם והזדמנות לחשבון נפש. לדידם של האחים המוסלמים ושאר התנועות האסלאמיות, הוכח מעל לכל ספק שהלאומיות הערבית החילונית – הן בגרסתה הנאצרית והן בגרסה הבעת'ית – כשלה באופן מביש, מביש עוד יותר מכישלונן של מדינות ערב בשנת 1948. הסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" הושמעה עתה ביתר תוקף.  אך הדרך להגשמת הסיסמה הזאת הלכה למעשה עוד לא נפרצה. עקרון הג'האד, המלחמה למען הפצת דת האמת נותר בגדר הלכה שאין מקיימים אותה למעשה. נסיבות היסטוריות מיוחדות הן שהביאו לשיבת הג'האד.

 

שיבת הג'האד

כיבוש שגרירות ארה"ב בטהראן ולקיחת בני ערובה אמריקאים ע"י סטודנטים איראנים ב- 4 בנובמבר 1979 – נתקבלו ברחבי העולם המוסלמי כניצחון האסלאם על הכופרים. סטודנטים איראנים הצליחו להשפיל את המעצמה הגדולה ארה"ב. הייתה זו הוכחה ניצחת המחזקת את הטיעון האסלאמיסטי כי מוסלמים הפועלים ללא חת מצליחים להביס את הכופרים. העובדה שניצחון זה הושג ע"י מוסלמים שיעים, קבוצת מיעוט בתוך עולם האסלאם, לא גרעה מן הרושם של ההישג בעיני כלל המוסלמים. בחלוקה עולמית של המחנות: מאמינים מול כופרים, כאשר עמדה איראן השיעית מול ארה"ב – הייתה ההזדהות הכלל-מוסלמית, כמובן מאליו, עם איראן של חומייני.

 

למדינה הסעודית גרם עניין זה בעיה: הרי הם, בית סעוד, הם מגני המקומות הקדושים לאסלאם, הם שומרי החומות של האסלאם האמיתי, כלומר האסלאם הסוני לפי האסכולה הווהאבית; הם ולא אחר ראוי שיובילו את תנועת ההתעוררות של האסלאם, הם ולא ח'ומייני השיעי שהוא בעיניהם בחזקת כופר. המעמד הדתי הוא לגבי הסעודים נכס מדיני בזירה הבין-ערבית והבינלאומית ובראש ובראשונה – בתוך ממלכתם. היה עליהם לנצח במאבק על מעמד הבכורה כמגני האסלאם בעולם. לכן, בתגובה לאתגר האיראני, פעלו הסעודים בשני מישורים: האחד – נחלצו לג'האד נגד הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן (שהתחילה בדצמבר 1979) והחלו בפעולה רחבה להפצת האסלאם. לשם כך הם השקיעו מיליארדי דולרים באמצעות קרנות צדקה מוסלמיות להקמת מסגדים, ומדרסות בכל רחבי העולם. כמובן שבמדרסות ובמסגדים הללו שמשו בהוראה ובהטפה כלי קודש והאבים שהפיצו את התורה הקנאית של אבן תיימיה. הפצת האסלאם הווהאבי הייתה גם צורך פנימי של המשטר הסעודי, כמענה לביקורת שהופנתה נגד המשטר הסעודי עצמו. ניתן לומר שבדור האחרון, מאז 1979, התחוללה "ווהאביזציה" שקשה מאוד למדוד אותה, אך ניתן להרגיש את תוצאותיה בקהילות מוסלמיות בלונדון ובמנצ'סטר, בניו-ג'רסי, במדריד, במרסיי, בריסל, פרנקפורט, מקיפטאון עד אוסלו, משנחאי עד סן דייגו.

 

המפלה הסובייטית באפגניסטן ב-1989 הייתה ניצחון לאיסלאמיזם. וכך, עשר שנים אחרי המהפכה האסלאמית של חומיני, זכה האסלאם הסוני בהישגו הגדול – הם הביסו את מעצמת הכפירה הקומוניסטית. לגבי ארה"ב נראה הדבר בשעתו כמניפולציה מוצלחת של האסלאם מול המעצמה הסובייטית; לגבי האסלאמיסטים, הייתה זו רק מערכה אחת, מוצלחת בלי ספק, אך לא אחרונה, בדרמה עולמית העתידה להמשך עד לניצחונו הסופי של האסלאם, מערכה שאחד מיעדיה הוא להכניע את ארה"ב.

 

שורה של פעולות טרור במהלך שנות התשעים הצביעו על כיוון הפעולה האיסלמיסטי.[24]  ביום 23 בפברואר 1998 פרסם בן לאדן ביחד עם ארבעה מעוזריו, ובראשם איימן אל-זואהירי, "הכרזת ג'האד נגד הצלבנים והיהודים". זוהי הכרזת מלחמה כוללת נגד האמריקאים ובעלי בריתם,  מלחמה שהיא ג'האד – מלחמת קודש. החידוש שבהכרזה הוא שבן לאדן וחבריו קובעים, תוך הסתמכות על חכמי הלכה מוסלמים מימי הביניים ובראשם אבן תימייה, שהג'האד הזה לאור הנסיבות שהוא מונה אותן, הוא חובה אישית על כל מוסלם באשר הוא. אני מצטט את לשונו "המצווה [על פי ההלכה] היא להרוג את האמריקאים ובעלי בריתם, אנשי צבא ואזרחים; זוהי חובה אישית על כל מוסלם היכול לעשות זאת, בכל מקום שהוא יכול לעשות זאת".

 

יעדי הג'האד הם משני סוגים והם חובקי עולם: מחד, מלחמה נגד מעצמת הכפירה הראשית, ארה"ב, ונגד כל בעלי בריתה באשר הם. ישראל והיהודים זוכים לאזכור מיוחד בהכרזת הג'האד: (א) מלחמת המפרץ של 1991 מוצגת כפעולה שנעשתה ע"י "הברית הצלבנית-ציונית". (ב) אחת ממטרותיה של ארה"ב במלחמותיה במזרח התיכון "לסייע למדינונת היהודית ולהסיח את הדעת מכך שהיא כובשת את ירושלים ורוצחת מוסלמים". מאידך, הפלת משטרי הרשע במדינות המוסלמיות, כי בראשם עומדים אנשים שהם מוסלמים כלפי חוץ, אך לאמתו של דבר אינם כאלה; ולכן מצווה להלחם בהם, להדיחם ולהקים משטר אסלאמי באמת. המטרה הסופית של הג'האד היא שהאסלאם, דת האמת האחת והיחידה, תשלוט בעולם. עמדה אסלאמית בסיסית זו משתקפת בין השאר בקריאתו של בן לאדן לעם האמריקאי להתאסלם, ובכך להביא לסיום המלחמה בעיראק.[25]  בדבריו מזכיר בן לאדן לאמריקאים כי "הטעות הקשה ביותר שאדם יכול לעשות בחייו היא שימות בלא שקיבל את האסלאם." 

 

הכרזת הג'האד של בן לאדן איננה מסמך בודד. דברים ברוח זו ואף הרבה יותר חריפים מופצים דרך קבע בדרשות יום ששי, המועברות בשידורים חיים בטלוויזיה. בדרשות יש הטפה להרג היהודים והאמריקאים בהמוניהם, כי "אללה ציווה להרוג את הכופרים".[26]  מנקודת הראות של האסלאם הג'האדי, מתחוללת בעולם מערכת ג'האד – מערכה כוללת, ללא סייגים.  

 

תופעת הג'האד בכללותה ותופעת האסתשהאד הנלווית אליה אינן מובנות בנקל. יש בקרב חוגי השמאל במערב – וגם אצלנו – שמנסים להסביר את תופעת הטרור האסלאמי באירופה כתולדה של גורמים כלכליים וחברתיים. לשיטתם, התסכול, חוסר העבודה והמצוקה הכלכלית, שבה נתונים המהגרים ובני המהגרים מארצות האסלאם לאירופה, הם המניע האמיתי לפיגועים. זהו הסבר מושך, כי הוא משתמש במושגים המובנים לאדם חילוני מערבי. ראוי לזכור כי חוקרים ופרשנים ליברליים רבים – הרואים את "המערב" כנושא אשמה היסטורית ביחס לעולם השלישי – אינם מוכנים לקבל הסבר, המצביע על קשר בין פיגועי הטרור לג'האד ולקנאות דתית, מכיוון שיש בו לכאורה הטלת דופי באסלאם. לפיכך עדיף בעיניהם הסבר המעלים או לפחות מטשטש את הזיקה שבין פיגועי ההתאבדות לבין הזהות המוסלמית של המבצעים. דא עקא שכאשר בודקים באופן ממשי מיהם מבצעי הטרור באירופה, בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם, רואים שהסבר המושתת על מניעים כגון חוסר עבודה ומצוקה כלכלית איננו תקף לגביהם. מבצעי הפיגועים במדריד ובלונדון (כמו 19 אנשי אלקאעדה שביצעו את פיגועי ה-11.9) לא היו צעירים חסרי השכלה ועבודה. אי אפשר להבין כראוי את תופעת הג'האד – כלומר את מעשי הטרור הנקראים ג'האד על ידי מבצעיהם – אם מתעלמים מן האמונה הדתית-אסלאמית של המבצעים ומעריציהם.

 

ההתנגדות מוסלמית לאסלאם הג'האדי

בעמודים הקודמים הצגתי את תופעת הג'האד בימינו ואת שורשיה באסלאם הקדום. ראוי להציג גם את מגבלות כוחו והשפעתו. תעמולת הג'האד זכתה באהדה רחבה אך לא השיגה התגייסות כללית. ארגוני האסלאם הקיצוני הם ארגוני מחתרת;  ורוב המשטרים הערביים והמוסלמים – מתוך הגנה על עצמם – נאבקים בהם, וזה כולל ניסיון לדה-לגיטימציה של הארגונים האלה מנקודת מוצא מוסלמית. בכלי התקשורת במצרים ובערב הסעודית מתפרסם מידע רב על המאבק של אנשי דת בעלי מעמד רשמי נגד הקבוצות האסלאמיות הקיצוניות. לא זו בלבד שהכרזת הג'האד של בן לאדן לא עוררה את כל העולם המוסלמי, אלא שאף כמה מן התנועות האסלאמיות הקיצוניות, כגון "האחים המוסלמים" במצרים, אינן שותפות לתורת הג'האד הגלובאלי, כאן ועכשיו, נגד כל הכופרים, מחוץ ומבית.[27]

 

המופתי של סעודיה, עבד אל-עזיז אאל אל-שיח', פרסם ב-1 באוקטובר 2007 פסק הלכה האוסר יציאה של צעירים סעודים לג'האד בעיראק. לדבריו, יציאה לשם ג'האד ללא אישור השליט היא עבירה חמורה על דיני האסלאם; הצעירים הסעודים היוצאים לג'האד מולכים שולל על ידי גורמים מפוקפקים המנצלים אותם למען מטרותיהם וכך הם גורמים נזק רב לסעודיה, לאסלאם ולמוסלמים.[28]  פסק הלכה זה הינו דוגמה מובהקת למאבק הרעיוני שהשלטונות הסעודים וכמה מחכמי ההלכה הווהאבים מנהלים כיום נגד תעמולת האסלאם הג'האדי.

 

נוסף על המאבק מטעם השלטונות נגד תעמולת הג'האד, מתנהל מאבק רעיוני של אנשי רוח נגד האסלאם הקיצוני בכלל ונגד הג'האד ותרבות המוות בפרט. הוגי דעות וסופרים מוסלמים, המבקשים להביא לרפורמה חברתית ותרבותית בארצותיהם, קוראים לזנוח את תורת הג'האד ולחדול מטיפוח שנאה לבני דתות ותרבויות אחרות.  כמה מן הסופרים הרפורמיסטים הללו הם בעלי השקפת עולם חילונית מובהקת, כגון הוגה הדעות הסורי צאדק אל-עזם והסופרת ד"ר וופא סולטאן, רופאה סורית שהגרה לארה"ב. אולם רוב ההוגים והפעילים הרפורמיסטים אינם נוקטים עמדה חילונית מוצהרת, אלא קוראים לתיקון האסלאם כך שיתאים לחיים המודרניים. ד"ר שאכר נאבולסי (ירדני החי בארה"ב), ד"ר סעד אל-דין אבראהים (סוציולוג מצרי), סייד אל-קמני (רפורמיסט מצרי), גמאל אל-בנא (איש דת בעל גישה רפומיסטית רדיקלית, אחיו של מייסד תנועת "האחים המוסלמים"), ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי (לשעבר, ראש הפקולטה לשריעה באוניברסיטה של קטר), עלי סאלם (מחזאי מצרי) – אלה כמה מן השמות הבולטים במערכה הרעיונית נגד תרבות הג'האד.[29] 

 

המאבק הרעיוני הזה – בין שהוא מתנהל על ידי אנשי דת מטעם השלטונות ובין שהוא מתנהל על ידי סופרים והוגים בלתי תלויים – איננו דבר קל או פשוט. הג'האד מוכר כמצווה דתית, והערצת השהידים, לוחמי הג'האד, בימי מחמד ובדור שאחריו, מקובלת על כל המוסלמים. בכל העולם המוסלמי נקראים ילדים על שמם של גיבורי הג'האד. קשה אפוא לנהל מאבק רעיוני-דתי במי שמטיף ללכת בדרכם של הנביא וחבריו. המדיניות הממשלתית ברוב המדינות הערביות סובלת מסתירה פנימית: בעוד שכוחות הביטחון נלחמים בארגונים הג'האדיים, ובעוד חכמי דת מטעם מטיפים נגדם – יש עדיין בתי הספר ומסגדים (הממומנים ע"י המדינה) הממשיכים להפיץ את תורת הג'האד.  המאבק הפנים-אסלאמי על עניין הג'האד הוא לאמתו של דבר מאבק על דרכן של החברות המוסלמיות באשר הן – להסתגרות, עוינות כלפי כל מי שאינו מוסלמי ומלחמה או להשתלבות בעולם המודרני.  



[1] מנחם מילסון הוא פרופסור אמריטוס לספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים ויו"ר מכון ממרי. המאמר מבוסס על הרצאה בכנס השנתי ה-30 להיסטוריה של החברה ההיסטורית הישראלית ומרכז זלמן שזר בנושא: מלחמה ושלום. התקיים בימים 28-26 ביוני 2006 במרכז זלמן שזר בירושלים

[2] ברשימת הפיגועים הזאת כלולים בין השאר: הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק ב-26 בפברואר 1993; רצח דיפלומטים אמריקאים בפקיסטאן במרץ 1995; פיגוע בבסיס הצבא הסעודי בריאד בנובמבר 1995;

פיגוע במגדלי ח'ובר – מבנה מגורים של צבא ארה"ב  בדהראן (יוני 1996); פיגוע כפול, בשגרירות ארה"ב בניירובי ובשגרירות ארה"ב בדאר אל-סלאם – אוגוסט 1998; פיגוע במשחתת "קול" ליד עדן – אוקטובר 2000; הריסת מגדלי התאומים בניו יורק ב-11.9.2001; פיגועי הטרור בתחנות הרכבת במדריד במרץ 2004; הפיגועים הקטלניים באוטובוסים וברכבת התחתית בלונדון ביולי 2005; הפיגועים באתרי נופש ובילוי באי באלי (2002, 2005).

[3] אל-ת'קאפה אל-אסלאמיה ("חינוך אסלאמי"), משרד החינוך, הרשות הפלסטינית, 2003, עמ' 208.

[4] יש גם מושג של ג'האד שאיננו מאבק מלחמתי אלא מאבק בתוך נפש האדם בין יצר הטוב ליצר הרע. תפיסה מטאפורית זאת של הג'האד פותחה על ידי הצופים, המיסטיקנים המוסלמים, בראשית המאה השלישית להג'רה (התשיעית לספירה), והוצגה כמבוססת על מסורת מפי הנביא מחמד. בהסתמך על אותה מסורת מפי הנביא, נקרא הג'האד הרוחני בשם "הג'האד הגדול" (אל-ג'האד אל-אכבר). משמעות זו של המונח ג'האד לא תפשה את מקומו של הג'האד במשמעותו ההיסטורית – מלחמה בכופרים – כמצווה המוטלת על כלל האומה המוסלמית.

[5] רמדאן הוא בעיני המוסלמים לא רק חודש של צום אלא גם חודש של ניצחון. שם הקוד של ההתקפה המצרית במלחמת יום הכיפורים היה "מבצע בדר"; לפי הלוח המוסלמי נפתח "מבצע בדר" בעשרה ברמדאן, בשנת 1393 להג'רה, והם קוראים למלחמה "חרב רמדאן" (מלחמת רמדאן).

[6] ראוי להדגיש שיש פער ניכר בין כללי ההלכה המוסלמית לבין התנהגותם של רוב השליטים המוסלמים בפועל. הכיבושים הנרחבים הביאו אוכלוסיות גדולות של בני דתות שונות, לאו דווקא יהודים או נוצרים, תחת שלטון מוסלמי והם הוכרו בפועל כבני חסות; חכמי ההלכה המוסלמים מצאו תירוצים שסיפקו בסיס חוקי לסידורים שהיו בעצם השלמה עם המציאות.

[7] למען הדיוק נציין כי למלה שהאדה יש בערבית שלוש משמעויות: (א) עדות, מתן עדות; (ב) הצהרת האמונה המוסלמית; (ג) הקרבת הנפש למען האסלאם, זוהי הצהרת האמונה בדרגה העליונה והיא נקראת אל-שהאדה אל-כברא, כלומר "השהאדה הגדולה ". 

[8] הן נקראות בקוראן "חור עין". מפרשי הקוראן ובעלי המסורת דנו רבות במשמעות הכינוי הזה; מקובל לתאר אותן כבעלום עיניים גדולות שחורות.

[9] אל-רסאלה (הרשות הפלסטינית), 7 ביולי, 2001

[10] אל-חיאת אל-ג'דידה (הרשות הפלסטינית), 4 באוקטובר, 2001

[11] אל-רסאלה (הרשות הפלסטינית), 16 באוגוסט, 2001

[12] אל-חיאת אל-ג'דידה (הרשות הפלסטינית), 11 בספטמבר, 2001

[13] אל-חיאת אל-ג'דידה (הרשות הפלסטינית), 17 באוגוסט, 2001

[14] USA Today, 26 ביוני 2001

[15] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 30 בספטמבר, 2001

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה (הרשות הפלסטינית), 17 בספטמבר, 1999

 [17] http://www.qudsway.com/Links/Jehad/7/Html_Jehad7/hinadi/hinadi2/hinadi_qudsnet_003.htm

 [18] המשורר הוא אל-טרמאח בן אל-חכים אלטא'אי (660 – 743 לספ'). ראה אתר "ממרי" –

"Bin Laden's Sermon for the Feast of the Sacrifice," Special Dispatch Series, no. 476.

 [19] MEMRITV, May 31, 2007, clip no. 1468, http://www.memritv.org/clip/en/1468.htm

[20] האנקדוטה ההיסטורית הזאת מופיעה בהרבה מקורות מוסלמים מימי הביניים. הגרסה הנמסרת כאן היא מן הכרוניקה של מחמד בן ג'ריר אל-טברי (מת 923) מן הפרק העוסק באירועי שנת 12 להג'רה.

[21] ראוי לציין כי שקיעת האימפריה העותומאנית היתה תהליך ממושך שהתחיל הרבה לפני שהאליטה העותומאנית נהייתה מודעת לו. כבר בראשית המאה הי"ח, בעקבות הסכם קרלוביץ, נאלצו העותומנים להכיר בכך שמאזן הכוחות בינם לבין המעצמות הנוצריות השתנה לרעתם וכי הדבר מחייב רפורמות בצבא ובמנהל. אולם הכרה זו הפכה להיות הלך רוח כללי בקרב האליטות רק בראשית המאה הי"ט.   

[22] ראוי להזכיר כי עצם אימוץ רעיון הלאומיות כיסוד הזהות הקולקטיבית משקף את השפעת התרבות המערבית על עמי האסלאם.

[23] אף שהסלפים כולם רואים את אבן תימייה כסמכות דתית וכמקור השראה, לא כולם מפרשים את מצוות הג'האד באותו אופן. ההבדלים מצויים בעיקר ביחס לג'האד הפנימי, זה המופנה נגד השליטים המוסלמים. 

[24] ראה לעיל הערה 1

[25] ראה: “Osama Bin Laden's Video Message to the American People,”

MEMRI,  Special Dispatch Series - No. 1709

http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=archives&Area=sd&ID=SP170907

 [26] דוגמאות רבות להסתה לרצח המוני בשם הג'האד מתועדות במסמך שפורסם על ידי מכון ממרי,  ראה "Contemporary Islamist Ideology Authorizing Genocidal Murder" , MEMRI, Special Report no. 25, January 27,2004

http://memri.org/bin/articles.cgi?Page=archives&Area=sr&ID=SR2504#_edn1

  [27] רוב אנשי תנועת "אל-גמאעה אל-אסלאמיה", שהיו כלואים במצרים, חזרו בהם מעמדתם שגרסה שחובה לנהל מאבק נגד שלטון שהוא מוסלמי לכאורה אך אינו מקיים בפועל את דיני ההלכה המוסלמית –  השריעה.  

[28] דבריו של המופתי התפרסמו באל-שרק אל-אוסט (לונדון), 2.10.2007. וכן אל-וטן (סעודיה), 2.10.2007 ואל-ריאד, (סעודיה), 2.10.2007.

[29] חומר רב על הקולות הרפורמיסטיים המתנגדים לג'האד ניתן למצוא באתר: www.memri.org, ובאתר: www.memritv.org .