המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
בעל טור ערבי: בעולם הערבי אין עיתונאים
10/7/2004

בעל טור ערבי: בעולם הערבי אין עיתונאים

 

בעל הטור מאמון פנדי פרסם ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט" מאמר ביקורת על העיתונות הערבית אשר לדבריו אינה מקצועית ואינה נותנת במה למגוון הדעות בעולם הערבי. להלן עיקרי מאמרו: 

 

" 'אין עיתונאים'. כך אמר עורך ראשי של אחד העיתונים, כאשר שאלתי אותו מדוע [עיתונו] אינו מסקר סיפור עיתונאי מסוים? התפלאתי על [תשובתו], כיצד אין בעולם הערבי הגדול הזה עיתונאים? את אותה תלונה על העדר עיתונאים שמעתי במפורש ממוציא לאור אחד שאמר 'יש לנו סופרים אבל אין לנו עיתונאים'. ולמעשה - אם הדבר חל על הכיסוי התקשורתי של אירועים כגון משפטו של סדאם והמצב בעיראק בכלל – נראה כי היעדר העיתונאים [הערבים] הוא עניין גלוי באופן מביך. איננו יודעים הרבה על סדאם הזה ששלט בעיראק יותר משלושים שנה, חוץ מסיפור בודד ונדוש על שומר הסף או הירקן במצרים, שם היה סדאם בצעירותו. הלוואי שהסיפור הזה היה אמיתי, שהרי הירקן הזה שינה את גרסתו יותר מפעם אחת.

 

מעניין לדעת מדוע העיתונאים הערביים אינם מצליחים לערוך מאות ראיונות עם אלו שהכירו מקרוב את סדאם ועם משפחות שלמות שהיו קורבן לתקופת סדאם? האם לא נקברו כשלוש מאות אלף עיראקים בקברי אחים? או שגם זה שקר אמריקאי? האם [לקורבנות] לא היו משפחות וקרובים שניתן לראיין אותם, או שהכאב והחיים שלהם אינם חשובים? מעניין, למשל, איך חיה אישה שסדאם רצח את בעלה ואת ילדיה? כיצד העיראקים בגולה עברו ממקום למקום וממדינה למדינה והאם ילדיהם מדברים ערבית? [מעניין גם כן] כיצד יסתגלו הילדים והילדות דוברי הצרפתית או הגרמנית לשפה הערבית בעיראק החדשה? מה יחסם ללוחמי ההתנגדות הערבית ולחבורות של אל-זרקאוי? האם הם מעדיפים לנהל יחסים עם [מדינות] שכנות ערביות או עם אירופה? [כל] אלה הם אנשים בעלי שמות ובעלי דעה בעניינים האלה.

 

צריכים להיכתב אלפי סיפורים על חייהם של העיראקים אבל היכן העיתונאים?! האם העדר עיתונאים מקצועיים הוא [הסיבה לכך] שסיפורים עיתונאיים אלה יוותרו עלומים?

 

לדעתי יש דרכים רבות לחקור את העניין הזה. בעל עיתון או ערוץ טלוויזיה יכול, לדוגמא, להציג בפנינו עדויות של אזרחים מן השורה המדברים או כותבים על ניסיונם האישי עם העשק, ההגירה ואובדן משפחה... [אך] יש לי הרגשה שיש [כמה] בעיות העומדות בפני הממונה על עיתון או בפני [עורך] ברדיו ובטלוויזיה בבואו לעשות כן. [הבעיה] הראשונה היא שתרבותנו איננה דומה לתרבות הקתולית המדגישה את פעולת ההודאה במיוחד כאשר האדם חטא. כמו כן, ההודאות של האדם שהוא פשע נגד עצמו או נגד אחרים [נחשבות] לתרבות בלתי מקובלת אצלנו. אנו מחנכים את בנינו שאין זה גברי להודות, לבכות, או להכיר בכך שדיכוי ועשק שברו את נחישותו של אדם ואולי פגעו בגבריותו...

 

העיתונים שלנו מסכימים לעסוק רק במעשי גבורה והתגברות על קשיים, זה דבר ראוי לשבח. אולם יש הרבה תבוסות, נסיגות וייסורים אישיים שאנו חייבים לאפשר למי שחווה אותם לדבר עליהן. הדבר מצריך שינוי בתרבות העיתון, או במה שניתן לכנותו 'תרבות אולפן החדשות'. הדבר מחייב שהעיתונים [יבינו] שלא קבוצת אנשים מסוימת מייצגת באופן בלעדי את עמדתם של כל העיראקים, הסורים, הסעודיים והמרוקאים. הדבר גם מחייב שהעיתונים יבינו שלכל אדם דעה משלו ושאם תינתן לו הזדמנות, יתכן ויביע את דעתו טוב יותר מבעלי הטורים הקבועים מאחר שהוא חווה ניסיון אישי...

 

מדוע, למשל, אחד החיילים שהתעמתו [עם הטרוריסטים] לא יכתוב על הטרור? מדוע איננו שומעים את דעתו של מפקד הפטרול העירוני בבירה ערבית כלשהי בה התנהלו עימותים עם הטרוריסטים, ו[מדוע איננו שומעים] את הערותיו על תפקידנו, כמי שכותבים בעיתונים על הטרור, האם אנחנו מסייעים להם או מסבכים את חייהם? מה דעתם על העניין כולו? עד לרגע זה לא שמענו מהם שום הסבר מפורט על השקפתם, אלא רק הצהרה [מסוימת] פה ושם אותה מסר עיתונאי מתחיל כמאמר מוסגר.

 

אין זו בושה שבכיר יכתוב מאמר ארוך בעמוד דעה בעיתון ויציג את מדיניותו באופן כללי ואת המדיניות של המיניסטריון שלו. מדוע קולין פאוול, שר החוץ האמריקאי, כותב מאמר כל שלושה חודשים בממוצע בעמודי הדעות של 'הוושינגטון פוסט' ו'הניו יורק טיימס' ומדוע הוא כותב מאמר ארוך כמחקר בכתב העת של מועצת יחסי החוץ בניו יורק ה'פוריין איפרס'? לדעתי, כאשר פאוול או אפילו ראמספלד כותבים [מאמרים בעיתונות], הם עושים זאת כדי לשכנע את הציבור במדיניות שלהם וכשהם חשים שהציבור רוטן לאחר מאמר אחד, אנו מוצאים שהם כותבים מאמר נוסף...

 

במקרה שלנו הבכיר [הערבי] אינו רואה כל צורך להסביר את מדיניותו מפני שהוא חושב שהאנשים תומכים בו, ללא עוררין, ושאין כל צורך להסביר [את המדיניות] ואין כל צורך להשיג את תמיכתם [של האנשים].

 

עניין נוסף הוא שאצלנו הבכיר אינו מכבד את העיתונות ככלי המעביר מידע. האחריות על כך מוטלת בחלקה על העיתונאי ובחלקה האחר על הבכיר איש השלטון. החלק הקשור לעיתונאי – וזה מה שמעניין אותי בהקשר זה – הוא שאין עיתונאי [ערבי] שיכול לגרום לבכיר לכבדו. הכבוד [שרוחש] הבכיר לעיתונאי יכול לנבוע רק ממידת הכבוד שהעיתונאי עצמו [רוחש] למקצוע שלו... העיתונאי יכול לגרום לבכיר לרחוש לו כבוד אם הוא בקי בנושא עליו הוא מדבר ולא רק שם את המיקרופון מול הבכיר ונותן לו לדבר כרצונו...

 

אבל גם הבכיר אצלנו מתנהג באופן שונה [מהבכירים במערב]. במקום שהוא ישיב לכותב מאמר [מסוים] ב[אמצעות כתיבת] מאמר, כפי שנוהג לעשות קולין פאול, הוא מרים את האפרכסת ומדבר עם בעל העיתון כדי [שהאחרון] ישתיק את הכותב.

 

[הבעיה] העיקרית היא שאין לנו עדיין עיתונאים מקצועיים. ההוכחות לכך הן [ראשית], שהכיסוי [התקשורתי של אירועי] עיראק עד היום לא נתן לנו דבר זולת סיסמאות רבות, [ושנית] שהבכירים [הערבים] אינם מכבדים את העיתונות."[1] 

 

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 5.7.2004.