כותב ב"אל-שרק אל-אוסט": בעולם הערבי יש שגעון של התמכרות לשלטון
במאמר ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" מנתח בעל הטור ע'סאן אל-אמאם את תאוות השלטון של השליטים הערבים ואת התמכרותם לשררה. להלן חלקים ממאמרו:
"ד"ר עבד אל-רזאק אל-סנהורי, אבי החוק האזרחי במצרים ובעולם הערבי, נהג לומר כי פוליטיקאי מאבד חצי משכלו כאשר הוא נכנס לתפקיד שר ואת החצי השני כאשר הוא יוצא ממנו... אל-סנהורי היה קורבן לאמירתו המפורסמת. הוא התפתה להיות שר בתקופת שלטון מפלגות המיעוט שהיו זקוקות ללגיטימיות חוקתית ומשפטית במצרים המלוכנית... אל-סנהורי היה אחד השואפים לתפקיד שר שחשף מתוך ניסיון את מצב 'איבוד ההיגיון' הנגרם על ידי המינוי לתפקיד שר, אך אנו זקוקים לבסס גילוי זה על פסיכולוגיה ערבית שתבחן בצורה מדעית את 'שיגעון השלטון' כתופעה נפשית ושכלית חולנית שהביאה אנשים פשוטים לדבוק בשלטון, לשמור אותו לעצמם בלבד ולא לוותר עליו אלא באילוץ של כוח זר כפי שקרה לסדאם חוסיין.
מה מזין את שיגעון השלטון? האם זהו ההיגיון הערבי המסוגל ליצור את מיתוס הגיבור? או זהו המשטר הפוליטי? ושמא זו החברה הערבית המייצרת בעצמה את העינויים שלה, את דיכויה ואת הגבלותיה?
אני סבור כי הקשר השלילי בין ההיגיון, המשטר והחברה [בעולם הערבי] הוא האחראי ליצירת מיתוס הגיבור הלוקח מונופול על השלטון ומתמכר לו עד כדי שיגעון... העדר 'היגיון הדורש הוכחות' מאז דיכוי הביקורת והניתוח של תנועת המועתזלה, הקמת האימפריה האסלאמית העריצה, נעילת שערי האג'תהאד הדתי [קרי: הפעלת שיקול הדעת העצמאי בפסיקה הדתית], פריחת האג'תהאד של 'הג'האד המלחמתי' בימי הביניים, ההשפעה של הפאשיזם המודרני, יישום הבירוקרטיה של הקומוניזם וההשפעות הפסיכולוגיות והמדיניות של התבוסה הראשונה לישראל בשנת 1948 [1]. כל אלה אפשרו להיגיון הערבי המודרני ליצור את תופעת המונופול הבלתי הגיוני על השלטון הפוליטי וליצור מחשבה טוטליטרית עריצה המסוגלת לכפות את הגיבור במשך חמישים שנה רצופות... מבלי לחשוב כלל על שינוי ועל חילופי שלטון בעולם הערבי.
השלטון המהפכני [הערבי] הצליח לייצר 'שליט עריץ צודק' שהתגשם באישיותו של 'הגיבור' גמאל עבד אל-נאצר. [נשיא מצרים לשעבר] עבד אל-נאצר לא שאב את הלגיטימיות שלו מן המהפכה הצבאית שביצע אלא מהפופולאריות שלו בציבור כשגייס את הרגשות באמצעות סיסמאות האחדות והצדק הסוציאליסטי. כך מחלו לו ההיגיון והחברה על 'עריצותו' ועל תבוסותיו ונסלח לו על כך שלקח מונופול 'מטורף' על השלטון...
חשוב ללמוד את השלב של שנות השבעים של המאה שעברה שבה התרחש השינוי ההיסטורי המהיר לעבר ריכוז כל מפתחות השלטון בידי איש אחד שאין לו את קסם האישיות של נאצר, אך הוא נעזר בסיסמאותיו העממיות והפאן-ערביות כדי לספק לגיטימיות למשטרו במישור המקומי וכדי להכשיל כל מאמץ אמיתי ליישם סיסמאות אלה במישור פאן-ערבי רחב יותר.
עטיפת המונופול על השלטון בעטיפה אידיאולוגית התמוטטה עם נפילת התוכנית הפאן-ערבית כשנאצר הובס ונעלם [מן הזירה הציבורית]. נכון, הסיסמא המשיכה להתקיים אך ההתמכרות המונופוליסטית לשלטון כפתה כלים חדשים [לפעולה]...
[לצורך קיום] המונופול על השלטון במישור המקומי היה הכרח להשתמש בשפת האידיאולוגיה הנוקשה... זאת, כדי 'להסביר' אמתלות וטענות בלתי הגיוניות במדיניות הפנים והחוץ של המשטר ואחר כך כדי לכפות [שפה אידיאולוגית זו] על תוכניות הלימוד על מנת למלא את מוחם של הדורות החדשים בדברי הבל שירחיקו אותם מפתיחות כלפי תרבויות אנושיות המדגישות ערכים של חופש מחשבה ופלורליזם פוליטי.
המונופול של אדם אחד על השלטון הכתיב גם את ביטול הזיכרון הפוליטי כדי לגרום לדורות [החדשים] להיות בורים לגבי עברם הקרוב. מחיקת ההיסטוריה או עיצובה [מחדש] נעשתה באמצעות... מיזוג בין האישיות של גיבור ההווה לבין הביוגרפיות של גיבורי ההיסטוריה. [כך, למשל] סדאם חוסיין הוצג כממשיכו של צלאח אל-דין אל-איובי, כממשיכו של נבוכדנצר וכממשיכו של פיצל - המלך הראשון של עיראק המודרנית. יושרו של הגיבור הודגש באמצעות תעמולה שהתרכזה ב'אחדות לאומית' מלאכותית המסתירה את הניגודים החברתיים המשוועים... השתלטו על המדינה כדי לנצלה נגד החברה האזרחית, נגד חברת החוק, הסדר, החרות והשוויון ונגד מוסדות פלורליסטים של מפלגות, איגודים ומערכת משפט.
ההתמכרות הנרקיסיסטית החולנית לשלטון אילצה [את השליטים] להיעזר באנשים ללא שאיפות ומתחת לרמת האינטליגנציה הכללית ולהטביע אותם בשחיתות או בהשתתפות במעשי דיכוי. כשסדאם עקר מן השורש שכבה אחר שכבה של פוליטיקאים הוא שיתף את עוזריו חסרי האישיות בעריכת משפט לחבריהם או ליריביהם ואף אילץ אותם לקחת חלק בחיסולם הפיזי.
שיגעון השלטון גרם להתנתקות מהמציאות, להרס כל דבר הגיוני ולכך שהעניקו לאדם תארים של 'קדושה אלילית' באופן שלא מאפשר למתוח עליו ביקורת או לתחקר אותו... המשך המונופול על השלטון מחייב להסיט את המערכת [הפוליטית], הצבא והחברה לבעיות ולסכסוכים כואבים. [כך למשל] בעידן שבו נעלמה הגבורה הצבאית, פלש סדאם לאיראן ואחר כך לכווית והתבוסות הוצגו כניצחונות שיש לפאר ולחגוג.
עם סיום המלחמה הקרה בניצחון הדמוקרטיה המערבית נתונים המשטרים הטוטליטריים לבלבול המזעזע את עקרון המשכיות המונופול על השלטון. למעלה משמונים משטרים טוטליטריים בעולם הפכו למשטרים דמוקרטיים... המשבר של סדאם הוא המשבר של כל משטר טוטליטרי שלא מבין את התנאים המשתנים שבהם לא ניתן ל'גיבור', לשבט או לעדה להתמכר לשלטון ולקחת עליו מונופול בעולם שבו מהפכת המידע מצמצמת את המרחקים וחושפת את עוולות המשטרים העריצים ובעולם שבו נסוגו עקרונות העצמאות, 'הריבונות' ו'חוסר ההתערבות' מפני הכוח האמריקני המתערב בגסות [בענייני פנים של מדינות] בשם 'זכויות האדם' או בשם סיוע 'למיעוטים הנרדפים' בעיראק ובסודאן ולצורך הכאת משטרים וארגונים פונדמנטליסטים ומשלחי מתאבדים המתנגדים לגלובליזציה הדמוקרטית..."[2]
