המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הכרזת המדינה הפלסטינית העצמאית במאי 1999 (ב)
29/11/1998


ההכרזה הצפויה על מדינה פלסטינית עצמאית במאי 1999

חלק ב - אופייה של המדינה

 

הפלסטינים מבהירים כי משמעות הכרזת המדינה במאי 1999 היא בראש ובראשונה הכרזה על פרישת הריבונות הפלסטינית הלכה למעשה במדינת פלסטין שבגבולות הארבעה ביוני 1967, כולל ירושלים המזרחית כעיר הבירה.[1] על אף שעיקר הדיון בשאלת הכרזת המדינה מתמקד בנושא החלת הריבונות ושחרור האדמות, עולות מידי פעם התייחסויות לגבי אופייה של המדינה העתידית.

 

הריבונות הפלסטינית:

על פי מנהל המרכז למחקרים פלסטיניים, ד"ר ח'ליל אל-שקאקי, פרישת הריבונות הפלסטינית תבוא לידי ביטוי במספר תחומים עקרוניים המבטאים את ההבדל המהותי בין הרשות הלאומית הפלסטינית לבין המדינה הפלסטינית העצמאית:

יחסי חוץ: הנציגויות הפלסטיניות יהפכו לשגרירויות. המדינה תהיה חופשית לחתום חוזים מסחריים, פוליטיים, ביטחוניים וצבאיים ותוכל לבקש סיוע ממדינות ידידותיות, כולל בהגנה על חיי אדם, אם יהיו עליה איומים מסוג כלשהו.

הקמת צבא: המדינה תהיה חופשייה לבנות צבא ולחמש אותו בכל סוגי הנשק שהיא תצליח להשיג. כמו כן, היא תהיה חופשייה לפרוס את כוחותיה כפי שהיא רואה לנכון ולייצר נשק לכל סוגיו, ככל שביכולתה.

אינטרסים אסטרטגיים: המדינה הפלסטינית תנקוט במדיניות עצמאית בלתי מוגבלת בתחומים אסטרטגיים חיוניים, כגון בשאלת המים.[2]

 

לגיטימציה לשחרור אדמותיה "הכבושות" של המדינה:

הפלסטינים מבהירים כי לאחר הכרזת המדינה במאי 99' הגישה הפלסטינית לאדמות תשתנה ובמקום להתייחס אליהן כאל אדמות כבושות יתייחסו אליהן כאל מדינה כבושה. [3] גישה חדשה זו תעניק לגיטימציה לפעילות כוללת לשחרור אדמותיה - הכבושות עדיין - של המדינה.

 

נציג המיניסטריון לעניינים אזרחיים, פריג' אל-ח'ירי, למשל, הסביר שלפלסטינים תהיה הזכות להחיל את הריבונות הלאומית על האדמות המשוחררות, והזכות לשחרר את שאר האדמות הפלסטיניות "בכל הדרכים האפשריות הדיפלומטיות והאחרות."[4]

 

ואילו חבר הועדה המרכזית של ה'פתח', האני אל-חסן, אמר: "אנו לא נסתפק בהכרזה על המדינה הפלסטינית בארבעה במאי 1999, אלא גם נפרוש את ריבונותנו על אדמתנו בגדה המערבית בכל האמצעים... אנו נשתמש בכל האמצעים משום שכל תנועה המגבילה את עצמה לדרך מאבק אחת אינה יכולה להתמיד בכך במזרח התיכון. אנו בתנועת ה'פתח', מאז הקמתה, מסרבים להפריד בין הפתרון הפוליטי לבין הפתרון הצבאי. אנו מאמינים שמי שזורע באמצעות המאבק המזויין, קוצר באמצעות המאבק המדיני. מי שלא זורע לא קוצר. משום כך כאשר תגיע שעת הקציר, אנו נקצור באמצעים מדיניים. ואולם, אם לא יהיה קציר, נשוב לזרוע...

 

עלינו להתאחד כדי להפוך את הארבעה במאי 1999 ליותר מאשר יום של הכרזה מדינית. עלינו להפוך את היום הזה ליום למאבק וללחימה..."

 

שר התכנון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, נביל שעת', הדגיש כי כבעלי מדינה שחלק מאדמותיה כבושות, יוכלו הפלסטינים לבקש סיוע לשחרור אדמותיהם: "מדינה שחלק מאדמותיה כבושות וכל מדינות העולם ובכללן אירופה מכירות בה, היא בעלת יכולת רבה יותר לשאת ולתת עם ישראל, היא בעלת כושר עמידה רב יותר והיא יכולה לדרוש סיוע ממועצת הביטחון וממדינות העולם..." [5]

 

מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, הסביר כי שינוי מעמד הפלסטינים בעולם והפיכת המשא ומתן לקשר המתנהל בין מדינות, ישראל ופלסטין, במקום בין ישראל לאש"ף, יעניק לגיטימציה לעימות עם הכיבוש, בהתאם לעקרונות הלגיטימיות הבינלאומית.[6] 

 

עבד אל-רחמן, התייחס גם לגורל ההתנחלויות ואמר כי לאחר הכרזת המדינה "כל נוכחות זרה על האדמה [שהוגדרה כאדמת המדינה הפלסטינית] היא בחזקת תוקפנות כלפי הריבונות הפלסטינית... אין לגיטימיות לכיבוש ואין לגיטימיות להתנחלויות באדמות הפלסטיניות הכבושות. גורלן של ההתנחלויות [בגדה המערבית וברצועת עזה] לא יהיה טוב יותר מגורלן של ההתנחלויות שהקימה ישראל בחצי האי סיני המצרי, או אלו שהיא מקימה ברמת הגולן הסורית. התנחלויות אלו אינן חוקיות, הן נוגדות את החוק הבינלאומי וצריכים להסיר אותן... החלטה 242 ברורה ואפילו הסכמי אוסלו מדברים על האחדות החוקית, החוקתית והגיאוגרפית של אדמות פלסטין."[7]

 

דעה שונה הציג חבר המועצה הלאומית הפלסטינית ויועצו של ערפאת, בסאם אבו שריף, שהביע את בטחונו כי "השלום ישרור [באזור] למרות כל המכשולים והמתנחלים יעזבו את האדמה הפלסטינית." אולם, מוסיף אבו שריף, "לאחר הקמת המדינה העצמאית, לאחר ההכרה ההדדית [של הפלסטינים והישראלים כל אחד במדינתו של האחר] ולאחר ביסוס יסודות הכבוד ההדדי יוכלו הישראלים והפלסטינים להתיישב באדמת שתי המדינות במסגרת התנאים והחוקים של כל מדינה, כלומר של ישראל ופלסטין." [8]

 

התחום הכלכלי:

הפלסטינים מקווים לבסס במדינתם כלכלה לאומית עצמאית שתתנתק מהקשרים העכשוויים עם ישראל. לשם כך, מכינה הרשות הפלסטינית תוכנית כלכלית מקיפה שעתידה לצאת אל הפועל עם ההכרזה על המדינה. לדברי שר הכלכלה והמסחר הפלסטיני, מאהר אל-מצרי, תוכנית זו מבוססת על שלושה עקרונות: השתחררות מהגבלותיו של הסכם פאריס שנחתם ב1993- בין ישראל לבין הפלסטינים, השתחררות מהכפיפות לכלכלה הישראלית ותמיכה בכלכלה הלאומית הפלסטינית ופיתוחה.

 

אל-מצרי הוסיף כי "הרשות הלאומית ממשיכה לחתום הסכמים כלכליים דו-צדדיים עם מדינות ערביות ועם מדינות זרות רבות כדי להשתחרר מההגבלות שמטילה ממשלת ישראל על תנועת סחר החליפין בין הרשות לבין ההתאחדויות הכלכליות הבינלאומיות."[9]

 

אופי המשטר העתידי דמוקרטי:

הפלסטינים שואפים להקים מדינה דמוקרטית מודרנית שתכבד את זכויות האדם ואת ריבונות החוק[10]. לשם כך נערכים כינוסים רבים הדנים בהיבטים שונים של הדמוקרטיה ושל זכויות האדם, הוכרז על הקמת ועדה, בראשות אבו מאזן, לגיבוש חוק בחירות חדש שיוחל עם הכרזת המדינה[11] ועולה התביעה לאשר חוקה, לפני הכרזת המדינה, "כדי שהעולם יכיר במדינה בעלת חוק".[12]

 

עורכת הדין צבחיה ג'ומעה הציגה את העמדה הרשמית של ההנהגה הפלסטינית לגבי זכויות האדם ואמרה כי בשנת 1993 הכריז יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף על התחייבות אש"ף לכבד את האמנות וההסכמים הבינלאומיים בדבר הגנה על זכויות האדם, כולל חופש הדעה וזכות הביטוי. לדבריה, התחייבות זו באה לידי ביטוי גם בהכרזת העצמאות באלג'יר וגם בחוק הפרסומים הפלסטיני משנת 1995, הקובע כי חופש הדעה מובטח לכל פלסטיני וכי כל אחד רשאי להביע את דעתו בחופשיות באמצעי הביטוי השונים ובאמצעי התקשורת. בנוסף לכך ציינה צבחיה ג'ומעה את סעיף 19 בחוק היסוד, שאישרה המועצה המחוקקת ב2-10-1997-, הקובע כי לכל אדם שמורה הזכות להביע את דעתו בעל פה, בכתב וכדומה תוך ציות לחוק.[13]

 

יחסי גומלין בין המדינה לבין אש"ף:

הפלסטינים רואים את מדינתם כמדינת כל הפלסטינים, הן אלו הנמצאים בשטחי הרשות הלאומית והן אלו שאינם שוהים בשטחה.[14] לפיכך, הם תובעים להחיות את מסגרת אש"ף, אשר תבטיח את אחדות העם הפלסטיני 'בפנים ובחוץ'[15] שכן, אי אפשר לראות ברשות הלאומית הפלסטינית תחליף לאש"ף ויש להפעיל את מוסדותיו השונים של הארגון, על מנת שימלאו את החלל הפוליטי שיווצר עם סיום שלב המעבר.

 

יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון, הסביר כי לאחר החתימה על הסכם אוסלו, האמנה הלאומית הפלסטינית קובעת שהועד הפועל [של אש"ף] הוא הממשלה הזמנית של העם הפלסטיני כולו "בפנים ובחוץ". הוסכם כי המוסדות והמחלקות של אש"ף ישארו המפקחים על הרשות הלאומית ומקור הסמכות שלה. ואולם, קובע אל-זענון, הדבר לא יושם והמצב השתנה לגמרי; השרים ברשות הלאומית הפכו להיות בעלי סמכות רבה יותר מאשר חברי הוועד הפועל. אל-זענון הביע את הסתייגותו מהמצב שנוצר, וטען כי "אש"ף עדיין קיים והוא אשר הסכים לדחות את הכרזת המדינה בחמש שנים. לפיכך, אם הרשות הלאומית לא תצליח, באמצעות המשא ומתן, להגיע להסכם עם ישראל בדבר פרישת הריבונות הפלסטינית על האדמה הכבושה בגדה, בעזה ובירושלים - על אש"ף לשוב ולנהל את העניינים."[16]

 

חבר הוועד הפועל וחבר הלשכה המדינית של 'מפלגת העם הקומוניסטית', סלימאן אל-נג'אב, הסביר כי חייבים להפריד בין הרשות הלאומית לבין אש"ף ולהקפיד על כך שהרשות לא תהפוך להיות תחליף לאש"ף, שכן "לכל אחד מהם יש תפקיד משלו ותוכנית משלו. תכניתו של אש"ף שואפת להגיע לעצמאות לאומית ולטפל בבעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם. אש"ף הוא נציג כל הפלסטינים במולדת ובתפוצות, הוא אחראי להם ויש לו התחייבויות כלפיהם, בזמן שהרשות הלאומית הפלסטינית היא שלטון ביניים וסמכותה מוגבלת. לפיכך, הוועד הפועל של אש"ף נשאר מקור הסמכות של הרשות ומקור הסמכות של המשא ומתן עם הצד הישראלי."[17] לדברי אל-נג'אב, התוכנית הלאומית של אש"ף עדיין לא הושלמה ולכן הוא ימשיך [לפעול] עד שישלים תוכניתו לשיחרור, לעצמאות ולשיבה. הרשות הלאומית לא יכולה להוות תחליף לאש"ף משום שהיא הוקמה בהתאם להחלטה שלו.[18]

 



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה, 24.9.1998.

[2] אל-איאם, סוף אפריל 1998.

[3] הסבר זה השמיע, למשל, השר לענייני מדינה ומתאם המשא ומתן, חסן עצפור. אל-חיאת אל-ג'דידה, 19.8.1998.

[4]  אל-חיאת אל-ג'דידה,21.9.1998.

[5] הטלוויזיה הפלסטינית,18.9.1998.

[6] אל-חיאת אל-ג'דידה4.9.1998.

[7]  אל-קדס, 3.8.1998.

[8] אל-קדס, 23.11.1998.

[9] אל-חיאת אל-ג'דידה, 26.7.1998.

[10] ההקפדה על דמוקרטיה ועל חרויות האזרח באה לידי ביטוי, למשל, בחוק המפלגות הזמני לשנת 1998, הקובע בסעיפו הראשון כי "המשטר הפוליטי בפלסטין מבוסס על העקרונות אשר נקבעו בחוק היסוד של אש"ף, ונסמך על עקרון הפלורליזם הפוליטי, החופש להרכיב מפלגות ולטול חלק במוסדות הפוליטיים, על עקרון הבחירות החופשיות הכלליות והישירות, ועל עקרון חופש הביטוי וההתארגנות, במסגרת החוק והחקיקה ברת התוקף." הסעיף השני בחוק מפלגות זה, קובע כי החוק מיועד לשלב המעבר. אל-מסאר, ראשית מרץ 1998.

[11] אל-רסאלה,13.8.1998.

[12] כדברי מזכ"ל הקבינט הפלסטיני, אחמד עבד אל-רחמן, שהסביר את התביעה ואמר: "החוק הקיים כעת לא מקיף את הנושא הפלסטיני בכללותו משום שהמועצה המחוקקת קבעה חוקים למי שנמצאים בתוך גבולות הרשות הלאומית הפלסטינית והיא אינה רשאית לחוקק חוקים לכל בני עמנו."   אל-חיאת אלג'-אל'יד  הה4.9.1998..

[13]  אל-איאם, 21.2.1998. באותו מאמר מתחה עורכת הדין צבחיה ג'מעה ביקורת על ההפרות הרבות של העמדה הפלסטינית הרשמית בנושא ודרשה להגן על זכויות האזרח וליישמם בפועל.

[14] חבר המועצה המחוקקת, זיאד אבו עמרו, למשל, התבטא בעניין זה ואמר: "עמנו בתוך פלסטין ומחוצה לה הוא שלם שאינו ניתן לחלוקה. המדינה הפלסטינית המיוחלת היא לכל הפלסטינים, מבלי להתחשב במקומות הימצאותם ובמגמותיהם הפוליטיות והרעיוניות." אל-חיאת אל-ג'דידה, 27.10.1998.

[15] תביעה זו העלה חבר הלשכה המדינית של 'החזית הדמוקרטית', צאלח זידאן. פצל אל-מקאל, 21-8-1998. תביעה דומה העלה מרצה באוניברסיטת בירזית ומנהל מכון ירושלים לתקשורת, ד"ר ע'סאן אל-ח'טיב. אל-רסאלה, 7.5.1998.

[16] אל-חיאת אל-ג'דידה, 15.10.1998.

[17] אל-צנארה, 19.6.1998.

[18] אל-חיאת אל-ג'דידה, 15.10.1998.

תגיות