המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תגובות ליוזמה האמריקנית לרפורמה ב"מזה"ת הגדול"
5/5/2004

 

תגובות ליוזמה האמריקנית לרפורמה ב"מזרח התיכון הגדול"

 

היוזמה האמריקנית לרפורמה כלכלית, חברתית, תרבותית ופוליטית ב"מזרח התיכון הגדול" – ממאוריטניה ועד אפגניסטן, הציבה את נושא הרפורמות בראש סדר היום של העולם המוסלמי. היוזמה אמורה להתפרסם רשמית בפגישת שמונה המדינות המתועשות בפלורידה ביוני 2004, אך הדלפות לעיתונות בעניינה עוררו ביקורת אצל מנהיגים ומעצבי דעת קהל ערבים רבים. טענתם העיקרית של מותחי הביקורת התמקדה בכך שלא ניתן לכפות על מדינות ריבוניות רפורמות מבחוץ ושלא ניתן להתעלם מן התנאים המיוחדים וההתפתחות השונה של כל מדינה ומדינה. טענה מרכזית נוספת היא שהיוזמה אינה עוסקת בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. העמדה האמריקנית כי הרפורמות לא צריכות לחכות לשלום בין ישראל לפלסטינים נדחתה על ידי מעצבי דעת קהל ומדיניות ערבים, ובראשם נשיא מצרים מבארכ, שטענו כי אחד המכשולים העיקריים לתהליך הרפורמה הוא המשך התוקפנות הישראלית נגד העם הפלסטיני והעמים הערבים.

 

בניסיון לתת מענה ליוזמות הרפורמה החיצוניות, ובראשן יוזמת "המזרח התיכון הגדול" האמריקנית, הציעו מספר מדינות ערביות תוכניות רפורמה משלהן. במרץ 2004 הגישו מצרים, ירדן, קטר, תימן ותוניסיה את יוזמותיהן לליגה הערבית, והפסגה הערבית שעמדה להתכנס בתוניסיה בסוף אותו החודש היתה אמורה למזגן לתוכנית אחת שתייצג עמדה ערבית מאוחדת בנושא ותעמוד כנגד היוזמה האמריקנית. ואולם בצעד דרמטי ובלתי צפוי, יומיים לפני מועד ההתכנסות ולאחר ששרי החוץ הערביים כבר ערכו במקום פגישות הכנה, החליטה תוניסיה לדחות את הפסגה הערבית למועד מאוחר יותר. חילוקי הדעות הקשים בקרב שרי החוץ הערבים בעניין הרפורמות, זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם הערבי היו מבין הגורמים המרכזיים להחלטה שקיבלה תוניסיה לדחות את הכינוס. לאחר מגעים בינערביים אינטנסיביים הוחלט לקיים את הפסגה בסוף חודש מאי 2004 וזאת בניסיון לתת מענה ליוזמה האמריקנית עוד לפני הצהרתה הרשמית על ידי ארה"ב.

 

לצד הדחייה האוטומטית כמעט של היוזמה האמריקנית על ידי מרבית האינטלקטואלים והמנהיגים הערבים הופיעו בתקשורת הערבית גם תגובות אחרות שהציעו להתייחס לסוגיה בצורה שונה. להלן מספר דוגמאות:   

 

צאלח אל-קלאב, שר התקשורת לשעבר בממשלת ירדן וכיום בעל טור ביומון "אל-שרק אל-אוסט" כתב: "יפה להתעקש כי רפורמה פוליטית, תרבותית, חברתית וכלכלית שהיא התוכן של יוזמת 'המזרח התיכון הגדול'... צריכה להיות עצמית ופנימית, על יסוד הערכים והתרבות שלנו ובהתאם [להנחה] שכל מה שנכפה יש לדחותו ושהגוף נאבק ככל יכולתו בכל דבר הבא מבחוץ אפילו אם הוא טיפול במחלה חסרת מרפא... [ואולם] יתכן כי השקר הגדול ביותר שמתנגדי הרפורמה במסגרת יוזמת 'המזרח התיכון הגדול' מנסים להפיץ הוא כי כל העמים הערביים דוחים את היוזמה, דבר שאינו נכון ואינו מדויק. האמת היא שרוב אנשי האזור רוצים שינוי ורוצים לשפר את מצבם הנוכחי; הם תומכים בשינוי ולחלקם אין התנגדות שהוא יהיה כפוי אם בלתי אפשרי [להשיגו] מבפנים, בדרכי שלום ובשכנוע הדדי.

 

ישנם גורמים במולדת הערבית... הנמנעים מן השינוי המיוחל בטענה שהעמים הם אשר יחליטו על הרפורמה שבה הם חפצים וכי ההחלטה נתונה בידיהם. בחלק מהמקרים אמירה זו מעוררת לעג וזלזול שכן בבחירות 'החופשיות והדמוקרטיות' האחרונות בעיראק, שהעם העיראקי השתתף בהן בחופשיות מוחלטת... מאה אחוז מקולות העיראקים ניתנו לסדאם חוסיין, כולל [קולותיהם של] דיירי בתי הכלא והקברים ההמוניים... מאז מלחמת העולם הראשונה, וכמובן שגם קודם לכן, לא נהנו הערבים מחופש להביע את עצמם ואת נטיותיהם הפוליטיות אלא בצורה מוגבלת מאוד. ההפיכות הצבאיות שמבצעיהן כינו אותן מהפיכות עממיות הגבירו את הדיכוי האסיאתי באזור זה, סתמו פיות באמצעות הסיסמה 'אין קול חשוב יותר מקולה של המערכה', פתחו את שערי בתי הכלא והקברים ההמוניים בשם החופש, האחדות הערבית והלחימה ביהירות העולמית ובאימפריאליזם.

 

אל לנו להיבהל כאשר מדברים על רפורמה ודמוקרטיה במסגרת יוזמת 'המזרח התיכון הגדול' או בכל מסגרת אחרת... נכון שהרפורמה המיוחלת שהעם הערבי בכל הארצות חפץ בה לא מקובלת אם תבוא מבחוץ על גבי טנקים ו[במקרה כזה] יאבקו בה. אך נכון גם שלא ניתן להמשיך את המצב הקיים והוא לא יכול להחזיק עוד מעמד בפני רוחות השינוי הסוערות שהחלו לנשוב בעולם כולו במזרח ובמערב. הדיבור על רפורמה ושינוי במסגרת יוזמת 'המזרח התיכון הגדול' לא שם לו למטרה את הערבים או המוסלמים. עלינו לזכור כי לפני שגל זה הגיע אלינו הוא עבר במדינות רבות, שם קץ למבנה ולמהות של בריה"מ והפך את מדינות מזרח אירופה ממדינות המניפות את סיסמת 'הדיקטטורה של מעמד הפועלים'... למדינות דמוקרטיות הנהנות מחופש ומפלורליזם מפלגתי ופוליטי...

 

הציביליזציה אינה הישג של אומה אחת אלא תוצאה של פעילות אנושית של אומות רבות. כל אומה תרמה את חלקה בשלב כלשהו בהיסטוריה. כך גם לגבי הדתות המונותיאיסטיות – כל דת השלימה את הדת שקדמה לה עד אשר חתם הנביא מחמד את [שרשרת] ההשראה האלוהית. לאחר שאללה העניק לערבים את האסלאם והם הפכו לאימפריה חשובה הם למדו מהיוונים, מההודים ומהסינים ופיתחו את כל תחומי התרבות. אחר כך קיבל המערב לידו את המסר האנושי הנצחי ושיפר ותיקן את כל התחומים. אחר כך חזרו אלינו ההישגים האנושים המצטברים שתרמנו לפתחם לצורה שבה הם מצויים בידנו כיום. כל מה שמקל על החיים החל מחשמל, מכוניות, מטוסים... ועד רפואה, הנדסה וידיעת חלק מסודות החלל למדנו מהמערב, אך אין בכך פגם ואין זה חיסרון שהרי המערב בתורו למד מאיתנו ואנחנו בתורנו למדנו מהמזרח. לפיכך, הניסיון האנושי כולל [ערכי] הדמוקרטיה והפלורליזם המפלגתי, הוא הישג היסטורי לאנושות כולה ולא לעם מסוים ולאומה אחת כלשהי. אין פסול בכך שנלמד מהמערב, כולל ארה"ב, את הישגיו ואת ניסיונו בתחומי הרפורמה, הכלכלה, הפילוסופיה, פיתוח החברות, זכויות האדם, מעמד האישה והמאבק בשחיתות ובקיצוניות. עניינים אלו אינם מונופול של אומה כלשהי אלא הם הישגים אנושיים שכל עמי הארץ תרמו להם..."[1]

 

גם העורך לשעבר של היומון "אל-חיאת", ג'יהאד אל-ח'אזן, התנגד לדחיית היוזמה רק משום שמקורה בארה"ב, אך הציע תחלופה טובה יותר: "ההצעות האמריקניות לרפורמה אינן רעות אם לא מתחשבים בכוונות של ממשל בוש. אסור לדחותן רק משום שהן יוצאות מטעם ארה"ב. ואולם, הצהרת אלכסנדריה[2] טובה יותר, ואם הפסגה הערבית הבאה תאשר אותה או חלק ממנה נציב את עצמנו על דרך הרפורמה."[3]

 

ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה להלכה אסלאמית באוניברסיטת קטר, התייחס להבדל בין יוזמות הרפורמה הערביות ליוזמות הרפורמה החיצוניות: "המתבונן בתוכניות הרפורמה הערביות מוצא שהן עוסקות ברפורמה ופיתוח של הליגה הערבית, כמו [ההצעות] לבטל את  הצורך בהסכמה כללית בהחלטות גורליות, להקים בית משפט ערבי לצדק, להקים פרלמנט ערבי ולעשות הכנות להקמת שוק ערבי משותף. תוכניות הרפורמה החיצוניות, לעומת זאת, עוסקות ברפורמה במערכת הערבית עצמה, רפורמה בגוף הפוליטי הערבי... באמצעות הכנסת רפורמות מהותיות למנגנונים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים. אני סבור [שרפורמות אלה] מציאותיות יותר שכן תיקון המקור קודם לתיקון ההסתעפות... הליגה הערבית אינה אלא ביתם של הערבים שהוא הסתעפות מהמקור... אין לדרוש מהליגה יותר ממה שהמקור שלה מאפשר. לפני תיקון הבית צריך שדיירו יחלים וישוב לאיתנו..."

 

יחד עם זאת, אל-אנצארי סבור כי תוכניות הרפורמה, הן הפנימיות והן החיצוניות, אינן מרחיקות לכת דיין כדי לטפל ב"אבן היסוד עליה מבוסס המבנה הפוליטי הערבי" שהיא "רעיון העימות עם האחר". לדבריו, "רעיון העימות וצרכי העימות בא לידי ביטוי במתן קדימות [לרעיונות כגון] שחרור, איחוד לאומי, הדגשת הזהות וההתעוררות הערבית... על חשבון מתן קדימות [לרעיונות] אחרים כמו דמוקרטיה, פיתוח, הדגשת עיקרון האזרחות והשמירה על זכויות האדם הערבי וכבודו... איננו מגנים את הליגה הערבית על כישלונותיה משום שהיא תוצר של תרבות העימות... ליקויי הליגה הם ליקויי תרבותנו המטילה על האחר את האחריות למצבנו..."[4]

 

ד"ר עבד אל-מנעם סעיד, ראש המכון למחקרים אסטרטגיים של מוסד אל-אהראם, התייחס לטענה שאין לקבל תוכניות רפורמה שאינן עוסקות בפיתרון הבעיה הפלסטינית. במאמר בשבועון המצרי "אל-אהראם אל-ערבי" הוא כתב: "לא הופתעתי ביותר מדבריו של בכיר ערבי באחד מהמפגשים המפלגתיים הערביים שאמר כי לא הגיוני שארה"ב תדרוש מאיתנו לשמור על זכויות האדם, בשעה שזכויות אלה מופרות מידי יום על ידי ישראל ביחס לעם הפלסטיני... הגיון מעין זה רווח באזור הערבי בצורה מעוררת דאגה... אם נבחן זאת, נמצא את עצמנו בפני טרגדיה רעיונית, פוליטית ומוסרית ברורה. קודם כל פירוש הדבר הוא שהפכנו את זכויות האזרחים הערבים ואת תהליך הרפורמה הערבית לבני ערובה של הבעיה הפלסטינית. משנת 1948 כלומר מזה כחמישים ושש שנה, למעלה מחצי מאה, בעיה זו נמצאת על סדר היום הערבי והעולמי ואיש אינו יודע אם בעיה זו תישאר עמנו למשך פרק זמן דומה או מעבר מכך... ובמשך תקופה זו... זכויותיו של האזרח הערבי יישארו תלויות על הקיר הפלסטיני ואיש לא יתעניין בגורלו ובחייו...

 

שנית, התניית הרפורמות וזכויות האדם בפתרון הבעיה הפלסטינית ובכך שתחילה יקבל האזרח הפלסטיני את זכויותיו מאשרת את מה שאומרים הניאו-שמרנים האמריקנים כי משטרים פוליטיים הפוגעים בזכויות האדם עושים שימוש בבעיה הפלסטינית כדי להסיט את המבטים מהתנהגותם וממעשיהם. [התניה זו] היא בבחינת יישום המוסר הערבי הכפול המגן על זכויות האדם בכל מקום בעולם ומשתתף בשמירה על טוהר הבחירות בכל פינה בעולם, אך אינו מוכן לקבל זאת בתוך גבולות [הערבים] ורואה בכך התערבות זרה ופגיעה בריבונות הערבית...

 

שלישית, התניית זכויות האדם הערבי ותהליך הרפורמה הפוליטית והכלכלית במדינות ערב בכך שהפלסטינים יקבלו את זכויותיהם, פירושה מצד אחד שאנו איננו רציניים בתהליך הרפורמות... ומצד שני שלאדם בכל מדינות ערב אין ערך עצמאי שאינו קשור לקיבוץ הערבי כולו... האמת היא שלכל אדם ערבי ולכל מדינה ערבית יש ישות עצמית שראוי לכבדה ולהגן על זכויותיה בכל דרך. זכויות האדם וזכותו לקחת חלק בפוליטיקה ובקבלת ההחלטות הפוליטיות באמצעות הדרכים הדמוקרטיות הידועות הן מבין הזכויות המבוססות בהסכמים ובחוזים הבינלאומיים. יתר על כן, הם חלק בלתי נפרד מזכויותיו הטבעיות של האדם אשר לא ניתן לקחתן ממנו משום שמדינה ערבית אחרת עדיין כורעת תחת אש הכיבוש...

 

רביעית, בנוסף לכך שהטענה לקויה מבחינה מוסרית, היא לקויה גם מבחינה פוליטית ומבחינת [התנהלות] המשא ומתן. כאשר אנו מתנים את כיבוד זכויות האדם הערבי ברצון של שרון, הרי שמסרנו קלף מיקוח חשוב בחינם לצד הישראלי... [אשר] יטען שהוא הדמוקרטיה היחידה באזור [ויזהיר] כי אם הערבים מפירים את זכויות האדם הערבי, [מי יודע] מה הם יעשו בבוא היום עם זכויות האדם היהודי...

 

חמישית... [זכויות האדם] הן המקור היסודי לכוח בכל מדינות העולם. אם נבחן את התעודות הארכיוניות של כל מדינות העולם, נמצא שהמדינות המתקדמות ביותר, העשירות ביותר, בעלות הידע הרב ביותר והחזקות ביותר הן המדינות המעלות את כבודן של זכויות האדם, מרבות את החירויות הציבוריות ומשיגות השתתפות [של הציבור] בקבלת ההחלטות הפוליטיות. אין זה מקרה שמדינות ערב אינן כלולות במסגרת מדינות אלה...

אין זה ראוי שזכויות האדם הערבי יותנו בבעיה כלשהי תהא אשר תהא אצילותה, חשיבותה ומרכזיותה..."[5]



 [1] אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 10.3.2004.

[2]  באמצע מרץ 2004 ערכה ספריית אלכסנדריה שבמצרים כינוס של מעצבי דעת לדיון ברפורמות הנחוצות בעולם המוסלמי. המשתתפים חתמו על הצהרה הקוראת לרפורמות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות רחבות והציעו דרכים לממשן. לפרטים ר':  http://www.arabreformforum.com/English/Document...

[3]  אל-חיאת, לונדון, 7.4.2004.

[4]  אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 17.3.2004.

[5]  אל-אהראם אל-ערבי, מצרים, 27.3.2004.