המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פרסום פלסטיני: יש לחדול מהפיגועים
8/5/2004

 

 פרסום פלסטיני חדש הקורא להפסקת הפיגועים

 

בחודש אפריל 2004 צורף ליומון הרש"פ "אל-איאם" נספח בשם "הדרך לעצמאות ולשלום" מטעם "מרכז הברית הפלסטינית לשלום" שהוקם בצו של יו"ר הרש"פ, יאסר ערפאת, ב- 25.4.2003 ואשר בראשו עומד השר הפלסטיני לשעבר יאסר עבד רבו, מאדריכלי יוזמת ז'נווה. בנספח זה פורסמו מספר מאמרים הקוראים להפסיק את הפיגועים ולנהל מאבק בלתי מזויין. להלן תרגום עיקריהם[1]:

 

מחמד יאע'י, בעל טור קבוע ביומון "אל-איאם" כתב במאמר שכותרתו "התנגדות בלתי אלימה – הדרך הבטוחה לניצחון": "הרש"פ לא נחשפה ללחצים כבדים כמו אלה שהופעלו עליה לאחר כשלון המו"מ בקמפ –דיויד ופרוץ האינתיפאדה. מסמך מיטשל ...פתח בדרישה מהצד הפלסטיני להפסיק את כל מעשי האלימות...מסמך טנט...מתחיל בדרישה מהרש"פ לשים קץ לכל מעשי האלימות והטרור...

 

ברור שהמדיניות שנקטה ההתנגדות הפלסטינית עד היום בתגובה לפשעים הישראליים...רק הרחיקה את העם הפלסטיני ממטרתו להשיג חרות ועצמאות. באירופה שהיא בת בריתנו מתוארות הפעולות הצבאיות בתוך ישראל כטרור, בעוד שבארה"ב כל הפעולות הצבאיות, הן בתוך ישראל והן בשטחים הכבושים,  [מתוארות] כטרור. מדיניות של תגובות אינה מועילה לאיש יותר מאשר לממשלת הימין הקיצוני בישראל.

 

התשובה לאתגר שנכפה עלינו, להיות מחויבים ל'מפת הדרכים' ובה בעת להתנגד לממשלה יהירה, שמטרתה לרצוח ולהפקיע קרקעות פלסטיניות, טמונה בשינוי יסודי באופייה האלים של ההתנגדות, כך שתשא אופי בלתי אלים.

 

המעבר להתנגדות בעלת אופי בלתי אלים יסלול את הדרך לבידוד ממשלת ישראל בעולם ויוכיח שהרש"פ דבקה ב'מפת הדרכים' בלא צורך בעימות עם שום גורם פלסטיני לוחם. כמו כן יניע מעבר זה את כוחות השלום בישראל למלא את תפקידם שדעך עקב המשך העימות האלים. חשוב מכך,  אופי לא אלים של ההתנגדות ישיב את העימות למצבו הטבעי, [קרי] עימות בין עם המעוניין להיפטר מהכיבוש לבין ממשלה שרוצה  להמשיכו, להיפטר מהתושבים ולהפקיע את אדמותיהם.

 

שינוי [אופי ההתנגדות] – אין פירושו הפסקת המאבק, אלא שיתוף של מגזרים רבים יותר בציבור הפלסטיני במאבק באמצעות תהלוכות יום-יומיות [שתצאנה] אל גדר ההפרדה הגזענית והמחסומים...והפגנות על האדמות המאוימות בהפקעה...צורת מאבק זו דורשת הפסקת כל תיאום רשמי עם ממשלת הכיבוש הישראלי, כולל סירוב לקיים כל מו"מ עימה, משום שהמטרה היא לבודד אותה בעולם...ורק  כאשר היא תכיר בזכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני לחרות ולעצמאות בשטחים שנכבשו ב-1967 אפשר יהיה לנהל מו"מ.

 

מאבק זה דורש גם לא לקיים קשרים עם המשרדים האזרחיים [של הכיבוש] ולא לרכוש מוצרים כלכליים מישראל. מאבק לא אלים - פירושו מאבק כולל, שמטרתו להעלות את המתח של הסכסוך עד למקסימום, כך שיהיה קשה ליריב ולעולם להתעלם ממנו. בפשטות, המטרה היא למנוע ממכונת ההרס הישראלית, טנקים ומטוסים, לפעול נגד עם המתמודד בידיים חשופות בלבד."

 

אחמד דאוד כתב מאמר שכותרתו "הדילמה שבהיגיון ההתאבדותי". להלן עיקריו: ישראל היא זו הנושאת באחריות העיקרית ל'פיצוץ' המחודש עקב ההפרות הממושכות, הפשעים וחיסול ראשי ההתנגדות...מדיניות זו אינה מותירה לפלסטינים [ברירה] אלא להגיב.

 

כך, מי שהחליט לשגר את מבצעי הפעולות הצבאיות החל לברוח מעולם הפוליטיקה, משיקולים ומורכבויות אל עולם הנסתר, כשהוא מעביר את הסכסוך  ממצב של ניגוד אינטרסים בין כוחות חברתיים ופוליטיים ממשיים למצב של התנגחות בין שתי דתות. כלומר, נכנסנו לעימות חדש – המתאפיין בכך שהמדיניות השילה מעליה את [עול] ההחלטה הרציונאלית ונכנסה למעגל של פסקי הלכה וסיסמאות [דתיות]. 

 

המתקפה הישראלית הנוכחית על העם הפלסטיני  אינה מבטלת את חשיבות ההודאה באחריותם של חלק מהפלגים הפלסטיניים לכך שהם שבויים [בכבלי] השקפה ייחודית לגבי הסכסוך, התופשת את  החברה בישראל,  המפלגות והזרמים בה כמקשה אחת מבחינת המחשבה, הזהות וההחלטה...

 

מותר [לפלסטינים] לדרוש הבחנה בין שתי דרכים. האחת הגורסת כי מאבק הנו אמצעי [להשגת] מטרה פוליטית שצריכה לזכות בהסכמה עממית רחבה. השנייה - הרואה במאבק מטרה בפני עצמה, דרך שיש לה כנראה עדיפות אצל חלק מהפלגים  הפלסטיניים המרוממים את הפעולות הצבאיות ומפארים את פעולות ההתאבדות.

               

 אין זה הזמן לדון בתופעה של פעולות אלה, אולם הכרחי לדון ברציונל הפוליטי המצדיק  שימוש באמצעי זה בכל זמן ותנאי ואינו מתחשב בתמורות הפוליטיות. זאת אף בטרם נדרשנו לחומרה   שבעשיית תעמולה לפעולות הללו בקרב העם תוך התייחסות לכולן כאל ניצחונות בדרך לסיום הכיבוש, בעוד שלאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון.  

 

בנוסף, פסק הלכה המרומם פעולות אלה לדרגה של קדושה נושא בחלק מהאחריות להפצת תרבות הרצח...השותף הטבעי לתרבות זאת הוא המדיניות הישראלית רווית הדם והקיצונית."

 

זיאד ברהם מתייחס אף הוא לנושא זה. "נראה שהמדיניות הפלסטינית איבדה את החוט הדק שהכניס בה סדר...המיליטריזציה של האינתיפאדה היתה הגורם העיקרי להיעלמותו של סדר זה. למרות כל מה שנאמר בתחילת האינתיפאדה בפומבי ע"י הישראלים ובלחש ע"י הפלסטינים, אודות יכולתה של ההנהגה לשלוט בפעילות הצבאית, התברר פעמים רבות  שיכולת זאת אינה מונעת יוזמות שטח ספונטאניות או מאורגנות, שמביכות את הרש"פ.

 

כמו כן, הערפל (המכוון?) האופף את "גדודי חללי אלאקצא" הגיע לכלל יצירת תמונה לא שלימה אודות המצב בשטח[2]. גדודים אלה התגלו לא אחת כמי שפועלים במנותק מהקו המדיני, החל באי ציות לפקודה להפסיק את האש כבר בפרובוקציה הראשונה וכלה בהשתתפות בפעולות התאבדות נגד ריכוזי אוכלוסיה ישראליים, כאילו לא די בכך שהארגונים הפעילים ביותר בפעולות ההתאבדות, חמאס והג'יהאד, הם באופן מוצהר מחוץ לקו המדיני שאושר ע"י הרש"פ.   

 

סיבות רבות ועמוקות מחייבות עיון בכדאיות של פעולות אלה ובתועלתן, גם אם יש להן סיבות כגון: תגובות לפשעי ישראל, פעילות ספונטאנית הרפתקנית או מחלה מדבקת "קאעידיה" [בהשפעת ארגון אלקאעדה]. יש צורך דחוף לעיין מחדש בשיטות האלה. גילוי הדעת, שנשא חתימות של למעלה מששים איש כולל שרים ושרים לשעבר, חברי ועד פועל, חברי מועצה מחוקקת ונציגים מהמגזר האקדמי והכלכלי, ואשר דרש להפסיק את הפעולות נגד אזרחים ישראלים יכול להוות מבוא טוב לדיון ולדיאלוג לאומי אחראי, שיניב אחדות בהשקפה ואיחוד של תוכניות המאבק הלאומי והדרכים והכלים להגשמתו.

 

מה שמדאיג עוד יותר הוא העובדה שהמסגרות הפוליטיות (הפלגים) אינן מסוגלות לעשות עיון כזה. מצבה של הפוליטיקה הפלסטינית אינו נראה טוב יותר ממצבה של הפעילות בשטח (בהנחה שניתן להפריד בין שני התחומים אלה).

            

הנסיבות קשות, אין ספק, אולם מתי הן היו קלות? החוליה האמורה להיות מודעת ביותר למצב הגרוע בכל המישורים היא, למרבה הצער,  הנהגת תנועת הפת"ח, שמאבקי השליטה בתוך אגפיה וזרמיה משסעים אותה ולא נשארה בה שום שליטה."

 


[1] אל-טריק נחו אל-אסתקלאל ואל-סלאם (הדרך לעצמאות ולשלום),  (רש"פ), תחילת אפריל 2004

[2]  הסוגריים העגולים בדו"ח מופיעים בחומר המקורי ואינם הערת המתרגם