המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
סופר סודאני: מקורות האלימות וההסתה בעולם האסלאמי
29/4/2004

הסופר הסודאני אל-טייב צאלח: האלימות וההסתה בעולם האסלאמי

נמשכים מאז ימי ראשית האסלאם

 

במאמר שכותרתו "מאז רצח [הח'ליפה השלישי] עת'מאן" אשר התפרסם ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט", מותח הסופר הסודני אל-טייב צאלח ביקורת חריפה על השימוש שעושים מוסלמים קיצונים באלימות מאז המאה הראשונה לאסלאם ועד ימינו. להלן תרגום המאמר:

  

"נבואתו של אדוננו עת'מאן בן עפאן ע"ה משנת 35 או 36 [להג'רה] כאילו התגשמה. [נבואתו זו של עת'מאן] ניתנה בעת שאספסוף אשר בא מקצווי האימפריה, ממצרים ומעיראק, פרץ לביתו וגמר אומר לרוצחו. [הח'ליפה עת'מאן] אמר להם: 'אם תהרגו אותי אתם מניחים את החרב על צווארכם שלכם  ואללה לא יסיר אותה ממכם עד ליום הדין. אם תהרגו אותי הרי שלאחר מותי לעולם לא תתפללו עוד יחדיו, לעולם לא תחלקו עוד ביניכם את השלל ואללה לא יסיר עוד לעולם את המחלוקת מתוככם'.[1]

 

על פי המונחים בני זמננו [עת'מאן]...היה ח'ליפה שנבחר באורח דמוקרטי. [לעת'מאן] היו כל הכישורים הדרושים כדי להיות מנהיגם של המוסלמים. הוא היה מהולל ומפורסם, מראשוני המוסלמים וקשור לנביא בקשרי נישואין... מוצאו של [עת'מאן] היה ממשפחות האליטה של [שבט] קריש. כאחד  מחברי הנביא הוציא [עת'מאן] מכספו יותר מכל אחד אחר על מנת לסייע לאסלאם וימי שלטונו היו ימים של שגשוג ורווחה. הבכירים שבחברי הנביא היו שבעי רצון ממנו, כמו גם תושבי אל-מדינה, והכל הסכימו להישבע לו אמונים.

 

אך כל זה לא עמד לזכותו בעיני רשעים אלה והם רצחו אותו. רציחתם זו את [עת'מאן] היתה בבחינת ריסוקו של סמל הקונצנזוס באומה [האסלאמית], חילול קדושתה וקריעת אריג יראת הכבוד והמורא שבלעדיהם [שום] נתין אינו שבע רצון משליטו. טווייתו של אריג זה נעשית באורח ספונטני בידי אומות חופשיות, והן מעניקות אותו מרצונן החופשי לאדם שהן בוחרות מתוכן כך שעל אף מגרעותיו יכול אדם זה להיות סמל לרצונן הקולקטיבי ולחרוג מגבולות יכולותיו האישיות המוגבלות. כאשר האומה מרוצה ממנו היא [מביעה] למעשה שביעות רצון מעצמה.

 

היתה זו העזה שטנית מצדם של פושעים אלה, כאשר חיללו את קדושת ביתו של הח'ליפה האדוק, בעת תפילתו וכריעתו, כשהוא ישוב על שטיח התפילה שלו וקורא בקוראן. הם רצחו אותו, שפכו את דמו על הספר המקודש וקטעו את אצבעותיה של אישתו כאשר ניסתה להגן עליו ולסוכך עליו בגופה. במעשה זה הם חצו את כל הגבולות ורמסו את כל האיסורים. ואכן, לאחר מכן חזינו כיצד העזת פנים מתועבת זו שחוזרת ומתרחשת שוב ושוב במהלך ההיסטוריה של המוסלמים עד ימינו.

 

הפושעים שרצחו את עת'מאן הם אותם הפושעים שרצחו את האמאם עלי בכופא ואשר הרגו את חוסיין נכדו של הנביא בכרבלא. אלה הם אותם [רוצחים] אשר שמו למשיסה את עירו של הנביא אל-מדינה בימיהם של האומיים, שהפגיזו את הכעבה באמצעות קטפולטה [בליסטראה] והעזו לחלל את קדושת המסגד הקדוש של מכה במאה ה-20.[2] כמוהם כרוחות מרושעות המתגשמות בגופם של אנשים שונים בתקופות שונות של ההיסטוריה.

 

מרכיביה של הסתה ראשונה זו הם אותם מרכיבים שעוררו מקרים נוספים של המרדות [בהיסטוריה האסלאמית]. זעם קולקטיבי הוא תערובת של קמצוץ של אמת והרבה שקר. מנהיגים מפוקפקים מפתים את ליבם של פתאים ומציתים את אש הרטינה וההתמרמרות וידיים זרות טוות באפילה מזימות שמטרתן האחת היא לזעזע את אשיות החברה.

 

במרידה ראשונה זו טענו [רוצחיו של עת'מאן] שהם תובעים לעשות צדק וקוראים לשינוי המשטר הפוליטי הקיים. אולם הם לא נקטו בשיטות השלום אשר האסלאם העניק להם. הם לא עשו שימוש בחכמה ובדברי עצה ליצירת קונצנזוס חדש שיאפשר את התחוללותו של שינוי שקט.

 

הם נדחפו על ידי האש הבוערת בהם [לשימוש] באמצעי הנתעב ביותר שהוא האלימות העיוורת. הם חוללו 'הפיכה' בשלטון אך לא ידעו, וגם נבצר מהם לדעת, [כיצד] להקים משטר חדש במקומו. וכדברי [המשורר] חסאן בן ת'אבת[3] הם היו: [כמי] 'שנטשו את הפשיטות בדרכים על מנת לפשוט עלינו [המוסלמים] שבקרבת קברו של הנביא מחמד'. כאשר שבו חבריו [של הנביא מחמד] ואנשיה החכמים של הקהילה [המוסלמית]  לעשתונותיהם [לאחר הזעזוע של רצח הח'ליפה עת'מאן] והם נשבעו אמונים לח'ליפה חדש, שגם הוא היה בעל כל הכישורים הדרושים [לכהונה] ואף יותר מכך, אולם המוסלמים היו כבר מפולגים ולעולם לא שבו להיות מאוחדים עד היום הזה.

 

כיום אנו רואים שוב את אותן הרוחות הרעות חוזרות עם מסיכות, בלבוש ובצורות שונות על פניהם, בהשתמשם בשפה חדשה ובלשונות שונות וכשהם אוחזים באמצעי הרס המסוגלים לזרוע חורבן ונזק גדולים ורחבים יותר. מאחוריהם עומדים רשעים אחרים, ערמומיים ומתוחכמים יותר. זהו רוע חבוי שאנשים הגיוניים חייבים להתאחד נגדו על מנת לטהר את הגוף מנוכחותו וניתן [להגשים] את הדבר באמצעות חכמה, תקיפות, ידע, יושר וכנות. עלינו לבחור בין [מאבק] זה לבין תבוסה ברורה."[4]



[1]  עת'מאן בן עפאן היה הח'ליף השלישי באסלאם (644-656) ונישא לשתיים מבנותיו של הנביא.

[2]  הכוונה היא להשתלטותם של עולי רגל איראנים בשנת 1987 על הכעבה שהסתיימה במאות הרוגים בשטח המקודש ביותר לאסלאם.

 [3]  חסאן אבן ת'אבת (מת 674) נודע כ'משורר החצר' של הנביא מחמד.

[4]  אל-טיב צאלח, אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 24.4.2004.