כללי

תגובות בתקשורת הערבית לסרט "הפסיון של ישו"

 

בימים אלו מתחילה גם בעולם הערבי הקרנת סרטו השנוי במחלוקת של מל גיבסון "הפסיון של ישו". הסרט הותר להקרנה במלואו במדינות שונות כגון מצרים, לבנון, סוריה, קטר, בחריין והאמירויות הערביות. במדינות אחרות, כגון כווית, מתעכבת החלטת הצנזורה בעניינו. מספר מנהיגים ערבים צפו בסרט והתרשמו מתוכנו. כך למשל, יאסר ערפאת אמר כי הסרט "מרגש והיסטורי".[1] נשיא לבנון, אמיל לחוד, שיבח את הסרט וראה בו "יצירה אוביקטיבית... המסתמכת על הנאמר בברית החדשה."[2]

 

מנקודת המבט המוסלמית יש בסרט שתי בעיות מרכזיות: ראשית, הסרט מציג את צליבתו ומותו של ישו ואילו על פי האמונה המוסלמית, ישו לא נצלב ולא מת, אלא נלקח לשמים על ידי האל ובמקומו נצלב אדם אחר הדומה לו. יש המזהים את האדם שנצלב עם היהודי שאולץ על ידי הרומים לסייע לישו לשאת את הצלב, יש המזהים אותו עם יהודה איש קריות שבגד בישו והסגירו לרומאים ויש המזהים אותו עם אחד השליחים האחרים.[3] בקוראן מוזכר אומנם יחסם השלילי של היהודים לישו ולשליחיו, אך נאמר במפורש כי הם לא הרגו אותו ולא צלבו אותו [קוראן, 157-158 :4]. הבעיה השנייה שמוצאים המוסלמים בסרט היא עצם הצגת דמותו של ישו. חכמי ההלכה המוסלמים אוסרים את המחשת דמויות הנביאים והשליחים ביצירות אומנותיות, בטענה שבני אדם רגילים אינם יכולים להתעלות לרמתם ולהציגם כיאות.

 

מחמד מבארכ ג'מעה הכותב ביומון הבחריני, "אח'באר אל-ח'ליג", ניסה ליישב את הסתירה בין הנאמר בברית החדשה כי המשיח נצלב ומת באופן ממשי לבין הנאמר בקוראן כי האל הצילו והוא לא מת על הצלב. על פי הסברו, ארבע הבשורות של הברית החדשה המצויות כיום בידי הנוצרים סולפו וזויפו בצורה שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של אנשי הדת הנוצרים: "סיפור צליבת המשיח ומותו למען המחילה [לבני האדם]... העניק לאנשי הדת תירוץ לנטוע במוחות האנשים את האמונה שיש מתווך בין האדם לריבונו ושיש להקריב קורבנות כדי להגיע אל המחילה. הדבר עודד רבים מהם לנצל תיווך זה, לקצור ממנו כסף רב ולהתעשר..."[4]

 

ביומון המצרי "אל-אהראם" הציג עאדל חמודה תיאור מפורט של מהלך הסרט תוך הדגשת כמה  נקודות. לדבריו: "הסרט אינו רק סיפור 12 השעות האחרונות בחיי המשיח אלא גם קריאת תגר אמיצה על הכוחות הפוליטיים, הפיננסיים והתקשורתיים של היהודים שהצליחו להשתחרר מכל הפשעים שביצעו לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, כולל ניקוי כפיהם מדם המשיח..."

 

עאדל חמודה מבהיר כי כל היהודים הסכימו עם הכוהנים על צליבת המשיח, חלקם בגלוי וחלקם בשתיקתם, והוא מחדד את תפקידו של השטן בסרט: "בכל הסצנות שבהן מופיע השטן הוא מופיע רק מאחורי היהודים. הוא אינו מופיע מאחורי יהודה איש קריות, לא מאחורי החיילים הרומאים ולא מאחורי שליטיהם. הוא מופיע רק מאחורי הכוהנים והרוצחים היהודים. זהו מסר ברור ואמיץ של מל גיבסון שאינו זקוק  לשום פרשנות או הסבר."[5]

 

הפטריארך המארוני הקרדינל נצר אללה בטרס צפיר הגיב בהתרגשות רבה לסרט ואמר: "הסרט מכאיב מאוד ומרגש מאוד. הוא אינו אנטישמי אלא מתאר את האמת כפי שהיא." הוא הביע את תקוותו כי "הסבל של הלבנונים יצטרף לסבל של המשיח כדי להביע אהבה וסליחה אפילו ברגעים הקשים ביותר של כאב וסבל."[6]

 

מנכ"ל משרד התרבות הפלסטיני, אחמד דחבור, כתב בטורו ביומון הפלסטיני "אל-חיאת אל-ג'דידה": "חרדת האנטישמיות ההיסטרית הגיעה לבסוף אל המשיח עצמו. מזה שנה הציונים יוצאים מכליהם נגד כוכב הקולנוע האמריקני מל גיבסון משום שהפיק סרט חדש על המשיח. למרות שהאפיפיור ביקש לצפות בסרט ואישר אותו במילים ברורות כשאמר שאין בו דבר העומד בניגוד לקורות חייו של ישו, המתקפה הציונית נעשתה תוקפנית יותר והגיעה עד כדי האשמת אירופה כולה באנטישמיות, או ליתר דיוק בהתגברות האנטישמיות...

 

מדוע בודים כיום מותחי הביקורת הישראלים את האגדה כי סיפור הסבל של המשיח נועד לעורר שנאה ואנטישמיות?... האם הסתה ציונית זו בטענה שקיימת אנטישמיות אינה סחיטה המשקפת גזענות מאוסה בקרב מי שטוען שהוא קורבן הגזענות?"[7]

 

בעל טור ביומון הלונדוני "אל-חיאת", ג'האד אל-ח'אזן, כתב: "יתכן שהייתי מקבל את דעתם של רבנים רבים ברחבי העולם [המוחים על הסרט] אילו היו מביעים צער כלשהו לגבי גורל הפלסטינים במאבקם עם המרצח אריאל שרון. בבשורה על פי מתי, הכהן הגדול כייפא אומר לנציב הרומי פילאטוס: 'הרגו אותו ודמו יהיה עלינו ועל ילדינו'... אני סבור ששרון הוא כייפא נוסף והוא זה שיש לגנותו ולא את מל גיבסון."[8]

 

ההשוואה בין סבלו של ישו לבין סבלם של הערבים בכלל ושל הפלסטינים בפרט העסיקה מעצבי דעת קהל שונים. כך למשל, טען נביל אבו רדינה, יועץ התקשורת של ערפאת שצפה יחד עמו בסרט, כי "הפלסטינים עדיין מתמודדים עם אותו סוג של סבל ממנו סבל ישו במהלך צליבתו."[9]

 

הסופר והפובליציסט המצרי, אניס מנצור, כתב בטורו ביומון "אל-אהראם": "דרך הייסורים שבה נשא המשיח את הצלב שלו אל פסגת הר גלגלתא אינה דרך שבה עונה המשיח לבדו. כיום מעונים שם מיליוני נוצרים ולא-נוצרים אשר ראו ועוד ייראו בעתיד התנהגות מרה זו של עינויים, עושק, שנאה ושמחה לאיד..."[10]

 

תחת הכותרת "סבלו של המשיח וסבלו של האזור" כתב ד"ר תרכי צקר ביומון הסורי "תשרין":  "המאשימים את מל גיבסון באנטישמיות סבורים כי העובדה שהוא שופך אור על תפקיד ראש הכוהנים בהנהגת מסע הרדיפות נגד המשיח ושליחותו עד לרציחתו עשויה להצית שנאה נגד היהודים ולהטיל על הכוהנים את האחריות לרצח המשיח... אולם הפן החשוב יותר המדאיג את התנועות הציוניות בסרט הוא שהסצנות שבו עשויות ליצור השוואה בין העינויים שעבר המשיח המזרחי הפלסטיני בעזרת הסתה יהודית לבין העינויים שסובלים הפלסטינים מידי חיילי הכיבוש הישראלי, במיוחד לאחר שכלי התקשורת הציוניים ניסו להטעות את דעת הקהל האמריקנית והמערבית ולהציג דמות של ישראלי רודף שלום בשעה שהפלסטיני המוסלמי או הנוצרי הוא טרוריסט רוצח ועוין..."[11]

 

נצר שמאלי כתב גם הוא ביומון הסורי "תשרין": "בחלק מבירות העולם מתנהל ויכוח האם הסרט אנטישמי (כלומר נגד היהודים) והאם הוא עומד בסתירה לזיכוי המודרני של היהודים מפשע שפיכת הדם הקדוש. זהו ויכוח מוזר וחצוף ביותר, שכן מן הראוי היה שהסרט יעסוק בהמשך העינויים והסבל של בני המשיח, במיוחד בפלסטין שבה הוא פעל, שכן הם נצלבים כל הזמן בידי תלייניהם האמריקנים והציונים היהודים. אפילו תינוקות יונקים אינם ניצלים מצליבה...

 

על איזה זיכוי מתווכחים הפושעים הממשיכים לשפוך את הדם הקדוש?... ועכשיו העם העיראקי מתמודד עם אותו הניסיון והולך באותה דרך של סבל; כלומר החיה הטורפת אינה תמיד ובהכרח רק מקרב היהודים, שאם לא כן היכן נסווג אנשים כמו בוש, רמספילד וצ'יני אם לא סיווגנו אותם בקרב הציונים? מהם העינויים והסבל של המשיח אם לא העינויים והסבל של בניו?... הלקח שאנו מפיקים מעיון מחדש בעובדות לגבי העינויים והסבל של המשיח מסתכם בהכרח [להזדהות עם] בניו המעונים בלא קשר לצבעם ולדתם כנגד החיות הטורפות ללא קשר לצבען ולדתן. מהם קורות חייו של המשיח... אם לא קורותיה של אינתיפאדה פלסטינית נגד העושק והשחיתות ונגד העושקים והמושחתים? האינתיפאדה של העם הפלסטיני איננה אלא חזרה על האינתיפאדה של המשיח..."[12] 

 

בכווית, שבה הצנזורה עדיין לא החליטה האם לאשר את הקרנת הסרט, התעורר ויכוח בין הרוב הסוני המתנגד לסרט מסיבות תיאולוגיות לבין המוסלמים השיעים הדורשים לאפשר את הקרנתו. איש דת שיעי בכיר בכווית, מחמד באקר אל-מהרי, טען שאין כל פסול בהקרנת הסרט וכי הוא "הזדמנות טובה לחשוף את הפשעים שביצעו היהודים נגד המשיח ונגד נביאים רבים אחרים."[13] 

 

המדינה הראשונה המקרינה את הסרט במדינות המפרץ היא קטר. מנהל החברה הקטרית לקולנוע, עבד אל-רחמן מחסן, אמר כי הקרנת הסרט מוכיחה "שקטר הפכה באופן ממשי לנווה מדבר לחירות ולהבעת דעות מנוגדות וכן לאחד המרכזים התרבותיים החשובים ביותר בעולם הערבי..." הוא הביע את דעתו כי "הקרנת הסרט תעורר דיון חיובי במסגרת הכרת האחר והתמודדות עם דעותיו בדרכים תרבותיות."

 

בנוגע לביקורת שהשמיעו חוגים יהודיים על הסרט אמר: "זו עוד הוכחה לכך שהלובי הציוני הוא גזעני ומתנגד לאחרים המכונים בתרבות הציונית 'גויים' ומתנהגים אליהם כאל בריות נחותות מהיהודים. זו הסיבה שקבוצות [ציוניות] יצאו בתוקף נגד הסרט, וטענו כי מטרתו להזין את האנטישמיות. [ואולם] הסרט אינו מטיל על היהדות עצמה או על כל היהודים את האחריות לפשע צליבת המשיח, אלא מטיל אותה על קבוצה קיצונית מקרב רבני היהודים. ההוכחה לכך היא שהסרט מציג יותר מדמות יהודית אחת שהזדהתה עם המשיח. כמו כן, השחקנית ששיחקה את מרים הבתולה היא ממוצא יהודי."

 

באשר לחילוקי הדעות בין הנצרות לאסלאם לגבי מותו וצליבתו של המשיח הביע עבד אל-רחמן מחסן את דעתו כי "צפייה בסרט, המציג את ההשקפה הנוצרית, לא תשפיע על אמונתו של מוסלמי כלשהו. אדרבה יתכן כי [הסרט יהווה] אישור לעמדת האסלאם בסוגיה שכן חלק מהסצנות מעוררות ספק לגבי מותו של המשיח על הצלב."[14]

 

עורך היומון הקטרי "אל-וטן", אחמד עלי, שיבח את "מדיניות הפתיחות" שמנהיג נסיך קטר, השיח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני וכתב: "לפני מספר שנים אינטלקטואל קטרי שהתעניין ביצירות בינלאומיות מעוררות מחלוקת מסוג זה יכול היה לקוות, במקרה הטוב ביותר, לנסוע לחו"ל כדי לצפות בסרטים באירופה, או להשיג קלטת וידאו חודשים לאחר שהסתיימה ההקרנה בקולנוע ולצפות בסרט בביתו רחוק מעיני הבריות. היום אנו צופים ביצירות התרבות העולמיות החשובות ביותר עוד לפני הערבים וגם לפני האירופאים... הקרנת הסרט בקטר היא צעד במדיניות הפתיחות התרבותית והסובלנות הדתית בארצנו. ואולם אנו מעוניינים לשמוע [גם] את הדעה האחרת של משרד ההקדשים והעניינים האסלאמיים... [שהרי] ניתן לפרש את שתיקת משרד ההקדשים לגבי הקרנת הסרט בקטר כאילו הוא מקבל את הגרסה השגויה [של הנוצרים] בנוגע לצליבת המשיח."[15]

 

 

---