המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת על מפלגת הבעת' בעיתוני סוריה ולבנון
12/3/2004

ביקורת נגד מפלגת הבעת' בעיתוני סוריה ולבנון ביום השנה לעלייתה לשלטון, בגלל אי מימוש ההבטחה לרפורמות

 

ב-8.3.2004 מלאו 41 שנה לעלייתה של מפלגת הבעת' לשלטון בסוריה ולהחלתם של חוקי החירום שהנהיגה. בניגוד לשנים שעברו, השנה ניתן היה למצוא בעיתוני סוריה מאמרי ביקורת התוקפים את העובדה שממשלת סוריה, בהנהגת הנשיא בשאר אסד, חזרה בה למעשה מכינון הרפורמות אותן הבטיח הנשיא בנאום ההשבעה שלו.

 

הסופרת ובעלת הטור הסורית נאדיה ח'וסת הביעה בטורה השבועי ביומון הסורי הרשמי "תשרין" את אכזבתה מההגבלות המוטלות על הכותבים והעיתונאים בסוריה כאשר הם עוסקים בבעיות הפנים, אשר הנשיא אסד עצמו "מדבר עליהן בכנות ובאומץ" בראיונותיו לתקשורת[1]: "הישאם בשיר, עורך העיתון ["תשרין"], הזהיר אותי בשל מלה שכתבתי במאמר... ואשר עלולה להביא לעונש בהתאם לחוק דברי הדפוס. [בשיר] כבר סבל [מעונש זה] באופן אישי בעבר ואולי עדיין [סובל]. הוא האיץ בי לקרוא שוב את נוסח החוק...

 

אנו עומדים בפני תכנית רפורמה ושינוי המעמידה את הכותב בפני הצורך בביקורת כנה נוכח החשיבות שיש לבחינת התכניות המוצעות [ומחייבת] הימנעות מצביעות, מחנופה ו[משיטת] "יד רוחצת יד". מעל לכל, האירועים [החיצוניים] המתלהטים והולכים מציבים את הכותב בפני לחץ חיצוני המאשים בטרור את כל מי שאינו מסכים עם הדיעה האמריקאית... בנוסף לכך, ערוצי הלווין והעיתונים הערבים בקיוסקים ובאינטרנט מציגים קשת רחבה [של דעות] שחלקן מתייחס לבעיות הבינלאומיות באומץ ש[אנו] לא הגענו אליו...

 

בשיחותיו עם התקשורת מדבר הנשיא [אסד] על העניינים המדיניים ועל ענייני הפנים של המדינה באומץ ובכנות. אך אם ינסה עיתונאי סורי לעשות כמוהו ייתקל בגבולות נוקשים... הבעיה העיקרית אינה חוק דברי הדפוס אלא עמדת [השלטון] כלפי העיתונות עצמה. אחריותו של הכותב היא לבטא את המצפון הכללי. זכותה של העיתונות לציין טעויות [שהיא מוצאת] בכל תכנית... בין אם במוסדות האדמיניסטרטיביים, במוסדות הכלכלה או במוסדות התרבות.

 

אשר לחוק דברי הדפוס – האם משימתה של התקשורת היא להעביר את דברי האחראים ולהסתיר מהם את דברי העם? האם אנו רוצים ש[התקשורת] תתמוך בתכנית הרפורמה? האם אנו רוצים [שתוכל לעמוד] בפני הלחץ החיצוני? האם היא מהווה סכנה לאינטרסים אישיים, לרווחים אסורים או לחוקים שעבר זמנם...? איננו רוצים בעיתונות חיוורת אשר מדפיסים אותה אך איש אינו קורא בה".   

 

השבועון הסורי העצמאי "לבן ושחור' ("אבייד ואסווד"), שבבעלות בנו של הרמטכ"ל הסורי, הביע במאמר המערכת שלו התנגדות להססנות במהלך הרפורמות, הססנות הנובעת רק מכך שארה"ב מנסה לכפות על העולם הערבי תכניות רפורמה משלה[2].

 

עורך העיתון, אימן אל-דקר, כתב שהממשל האמריקאי מעולם לא נמצא במבוכה כה גדולה כזו הנוכחית, ולכן הכריז על תכנית "המזה"ת הגדול", שמטרתה "להציג את הנשיא האמריקאי כמדינאי ולא רק כנשיא של מלחמה, ולהציג את ארה"ב עצמה כמדינה הדמוקרטית הראשונה בעולם [הדואגת] לאינטרסים של העמים, מבלי לציין כי מדינות ערב עצמן מתנגדות לתכניות הרפורמה המיובאות והנכפות [עליהן] מבחוץ.

 

אך האם הערבים אינם זקוקים לרפורמה, תהא תרבותית, חברתית או כלכלית? האם מדינות ערב חיות במצב שפיר שמאפשר להן להפסיק או להאט את מהלכי הרפורמה הפנימיים, רק מכיוון שארה"ב הציעה או ביקשה לעשות זאת?

 

אם נבחן את העניין בפני לעצמו ולאור ההיסטוריה של הערבים עם ארה"ב, נמצא כי הלאווים המוחלטים וההתנגדות להצעותיה [של ארה"ב] הביאו לעתים להפסדים. הכל מסכימים כי הרפורמות אשר הערבים זקוקים להן בארצותיהם הן צורך פנימי. הכל מסכימים גם כי ההכתבות האמריקאיות אינן רצויות בשל היותן חיצוניות. הכל מסכימים כי ארה"ב תתנגד לרפורמה באזור אם זו לא תשתלב בתוך האינטרסים שלה.

 

אולי הניסיון הדמוקרטי האמריקאי שארה"ב הביאה אתה, ואשר הביא להרס עיראק, יחד עם פעולותיה הנוכחיות של ארה"ב בעיראק, הם ההוכחה הטובה ביותר לאיכותה של הדמוקרטיה המיובאת מבחוץ. אך האם [בשל כך] עלינו להפסיק את הרפורמה ואת הפיתוח של מדינות ערב [רק] משום שארה"ב העלתה מחדש רעיון או רעיונות אשר [אנו עצמנו] אימצנו בעבר למען הרפורמה? מדוע אין הערבים ממשיכים ברפורמה הפנימית של מדינותיהם בהתאם לתכניותיהם, גם אם ישנן כמה נקודות החופפות להצעות האמריקאיות, אך הן במסגרת האינטרסים הלאומיים הערבים ואינן חלק מהרצון והאינטרסים האמריקאיים?

 

אסור שנקודות הדמיון בין הצעות ארה"ב לבין תכניות הרפורמה הלאומית במדינות ערב ייראו ככניעה להכתבות או כבושה, אלא כיציאה לדרך של תכניות רפורמה מתוך החלטיות והתמדה, שהן התשובה המציאותית להצעות האמריקאיות אשר תוכנן ומטרתן מהווים מלכודת."

 

היומון הלבנוני "אל-נהאר" הקדיש את מוסף התרבות שלו ליום השנה לעליית מפלגת הבעת' לשלטון ופרסם כמה מאמרים לפיהם כל עוד תישאר ההגמוניה של מפלגת הבעת' בסוריה על כנה, לא ניתן יהיה להגיע לרפורמה אמיתית. ראוי לציין כי מאז עלייתו של בשאר אסד לשלטון, נוהג "אל-נהאר" לתת פתחון פה לעיתונאים סורים אשר אינם מקבלים ביטוי בארצם.

 

יאסין אל-חג' צאלח, פעיל אופוזיציה סורי שישב בכלא הסורי בשל השתייכותו למפלגה הקומוניסטית, כתב[3]: "היציבות שונה מהחירות מבחינה עקרונית ואף מנוגדת לה. היציבות אשר סוריה חווה מאז 1970... מבוססת על הכח ולא על החוק... לכן היתה יציבות בקרב המערכת השלטת אך לא בחברה הסורית... עתידה של מפלגת הבעת' מותנה ביכולתה להשתחרר מהמערכת של המפלגה האחת. תחייתה של מפלגת הבעת' [משמעות המלה 'בעת'' בערבית היא 'תחייה'] היא בהשתחררותה מהשלטון. אם היא תתעקש להישאר 'האופציה האסטרטגית' של כל הסורים, היא עלולה לגלות כי המעבר לדמוקרטיה הוא סוף הדרך שלה. מפלגה אשר שולטת רק מתוקף מצב חירום בלתי-מוגבל ועל-זמני, תגלה כי שלטונה אינו טבעי, והיא מסתכנת בכך שתהפוך לקוריוז בהיסטוריה של מדינתה...

 

האופציה הטובה ביותר עבור סוריה היום היא גם זו הטובה ביותר עבור מפלגת הבעת'. זו אינה הבחירה בין קיומה של הבעת' לבין אי-קיומה, אלא בין קיומה כמפלגה ומדינה [בעת ובעונה אחת] לבין קיומה כמפלגה בין מפלגות אחרות בתוך חיים פוליטיים נורמליים".

 

ואילו העיתונאי הסורי מחמד עלי אל-אתאסי[4] כתב באותו המוסף[5]: "היום דופקים בסוריה על דלתות החופש בידיים המבקשות דו-שיח, שלום פנימי וריפוי הפצעים. האם לא עדיף לפתוח את הדלתות האלה מבפנים למען האנשים שבפנים, לפני שיפתח אותן הזר עם הטנקים והנגמ"שים שלו? בסופו של דבר, הוא בא מבחוץ ולמען מי שבחוץ".   



.[1]  תשרין (סוריה), 5.3.2004

.[2]  אח'באר אל-שרק (אינטרנט), 8.3.2004

.[3]  אל-נהאר (לבנון), 7.3.04

 [4] פעיל בתנועת "החברה האזרחית" הסורית, ר' דו"ח ממר"י

  http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?ID=875141_memri&lang=he&dbid=articles&act=show3&dataid=307

.[5]  אל-נהאר (לבנון), 7.3.04